דילוג לתוכן

עוד מהצחוקים ל"אנשים חושבים": הטלפונים לאסירים והמרצה לפילוסופיה

יולי 5, 2017

מה היינו עושים עם החום והלחות העולים כפורחים, אם לא היה לנו את "הארץ" שמביא את הצחוקים הרעננים והמקילים. והיום יש לנו עניין במאמר הנושא את הכותרת המגרה "על טלפון ציבורי ודוגמה נקמנית". וה"דוגמה" כאן היא לא מלשון "אקזמפל" הפושטית-פלבאית של הוו השרוקה, אלא מלשון דוקטרינה, או עיקרון, הרמה והנישאת, של הוו החולמית.

מה שבא ללמדנו על המעמקים העיוניים של הטקסט שמתחת, כמו גם שמה ותוארה של הכותבת –

מרצה באוניברסיטת תל-אביב!

ועוד מרצה לפילוסופיה!

מה שהדליק את המשואה הפילוסופית שלפנינו היא, כמובן, כניסתו לקלבוש של הח"כ לשעבר בסאל גטאס, שכזכור הושלך לתאו אחרי שהבריח לכלא אי-אילו טלפונים סלולרים לאי-אילו אסירים פלשתינים, פעילות לא חוקית בעליל.

"אני מבקשת לדון באופן שקול, מנותק מהקשר כזה או אחר ומגובה בעובדות, בסוגיית הטלפונים לאסירים." כותבת לנו המרצה לפילוסופיה ענת מטר כבר בהתחלה, בתור הצהרת כוונות מדעית, גילוי נאות, כיאה וכנאה. "אני מבקשת לדון במדיניותו הקבועה של שירות בתי הסוהר (ומאחוריו, מן הסתם, שב"כ), שלא להתקין טלפונים ציבוריים באגפים המסווגים כ'ביטחוניים'."

יפה מאוד! מיד הכנתי את עצמי לצלילה עמוקה למעמקי דיון פילוסופי בסוגיות  עקרוניות ("דוגמה"!) כמו תקשורת טלפונית, ציבור ונקמה.

ותנחשו מה.

אחרי לא הרבה מילים "שקולות", "מנותקות מהקשר כזה או אחר" ואף "מגובות בעובדות", וגם די הרבה לפני אמצעו של הטרקטטוס פילוסופיקוס הזה, נשכחו מהכותבת כוונותיה הענייניות והטהורות, ופתאום מגיעים לקטעים הבאים:

"בכוונה התעלמתי בדיון הזה מהשאלות הפוליטיות החשובות, כמו העובדה שמדובר בהתקוממות נגד כיבוש בן 50 שנה. התעלמתי גם מכך שהגורם הכובש הוא שקובע מה ייחשב לעבירה (השתתפות בהפגנה למשל), ואיזה ארגון יוּצא מחוץ לחוק והפעילות בו תיאסר. גם אין כאן דיון בשאלת סיווגם האפשרי של האסירים הללו כשבויי מלחמה.

אתעלם כאן גם מן ההבדל המשמעותי בין האסירים הפוליטיים הפלסטינים לאלה היהודים…

יש לזכור כי ישראל מחזיקה באסירים הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים בתוך שטחה הריבוני, תוך הפרה של אמנת ז'נבה על זכויות האזרחים במלחמה או תחת כיבוש…האסירים הללו, ללא יוצא מהכלל, אינם זכאים לחופשות. כלומר, הקשר שיכול לקיים אסיר פלסטיני שסווג כ'ביטחוני' עם משפחתו חלקי וקטוע, אם הוא בכלל מתאפשר…"

וכך בערך עד לסופו של המאמר.

שלפתע הפסיק להיות "שקול" כמו שהובטח בהתחלה, חדל להיות "מנותק מהקשר זה או אחר", ובאשר לגיבוי המובטח ב"עובדות" – תשכחו מזה.

והתברר כסתם עוד גיבוב שטויות תעמולתי רגיל של איזו אחת מהשמאל המזוייף, כוהנת זוטרה של כנסיית הסכל, שכל עניינה לזבל לנו את המוח עם הקלישאות הרגילות בשירות ה-BDS והקו המערכתי האנטישמי של "הארץ: "הכיבוש", "גזענות", "זכויות אזרח" וכל השאר, וכל עניין הטלפונים הוא סתם תואנה, קולב לתלות עליו את לשלשת הגידופים הנדושה, בגנותם של היהודים ומדינתם.

וברור שבמסגרת הרחבת הידיעה של הכותבת, מעבר למה ש"שקול", מעבר ל"הקשר" ול"עובדות", אין מצב שהמלומדת שלנו תזכיר, אפילו ברמז, שהרוב הגדול מאוד של האסירים הבטחוניים שבהם מדובר, אם לא כולם, מעולם לא נלחמו נגד "הכיבוש". שהמילה "איסתקלאל" (עצמאות בערבית, למשל הסיסמה של לוחמי העצמאות באלז'יריה נגד שלטון הכיבוש הצרפתי) לא מוזכרת כלל במטרות המלחמה שלהם. שכמעט כולם רוצחי אזרחים, שבאו בשם "אינתיפאדאת אל-אקצה" הדתית-איסלאמית קנאית על פי שמה ואופייה, זועקי "אללה הוא אכבר" בשעת המעשה, ושומרי הר הבית מפני "הטמאים" היהודים.

שבכיף היו משספים את גרונה של הכותבת המתחשבת, פשוט משום שהיא בת לעם היהודי ובלי שום צורך בתואנה נוספת כלשהי.

וכך היא יצאה שקרנית ומתחזה, כפי שהראיתי, כשטענה שיש לה עניין בדיון ענייני, "שקול" , "מנותק" ו"מגובה".

וגם יצאה מתחכמת בצביעות עם הביטוי "בכוונה התעלמתי" (מסוג אלה האומרים "אינני רוצה להעליב את בן-שיחי המכוער והנבזה, הגיבן ובעל התבלול") כשהיא מתחילה לזבל ולגדף.

ושוב יצאה שקרנית בהתעלמה מהעובדות הנוגעות לאופיו האמיתי וסיבתו הלא-מוסתרת של המאבק, שניהלו האסירים, שעליהם נכמרו רחמיה הסלקטיביים.

מה נאמר ומה נדבר?

מסכנים "האנשים החושבים" שקוראים את הגבבה השקרית והמתחכמת הזאת בעיתונם ואף משלמים על כך במיטב כספם (חוץ מאלה היודעים להוציא מתוק מעז, ומצחקקים עכשיו).

מסכנים הסטודנטים של החוג לפילוסופיה באוניברסיטה של תל אביב, שזו הרמה של המורים שם (או לפחות חלקם).

ומה הפלא שהסטודנטים נוטשים את הפקולטות למדעי הרוח, כשזה המצב.

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: