החרם על קטאר והחשמל של עזה, מה עשה אובמה ומה רוצה טראמפ, אבו מאזן והחמאס על גב הפלשתינים

א. כשהתיישב ברק אובמה בבית הלבן, בינואר 2009, כבר היה ברור שמדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, מיסודו של הנשיא היוצא ג'ורג' W בוש, מצויה בפשיטת רגל מוחלטת. עיראק ואפגניסטן התגלו כביצות טובעניות, בלי שום סיכוי לניצחון אמריקאי. שום דבר לא התקדם במישור הישראלי-פלשתיני, ביחסים עם הרשות. וגם ה"התנתקות" הישראלית מרצועת עזה לא נראתה כסיפור הצלחה מרעיש אחרי שהחמאס השתלט על הרצועה.

הנשיא אובמה נואם בקהיר: אחד בפה

ב.  כבר בפתח כהונתו, ב-2009, נשא אבמה נאום מרשים של חזון ושלום בקהיר, ודיבר על מזרח תיכון חדש באוזני מנהיגי המדינות הערביות. אבל אחד בפה ואחד בלב. כי במקביל, כשבחן את התכניות האמריקאיות שהונחו לפניו לגבי המזרח התיכון, הוא בחר בההמלצות של אחת מקבוצות המחקר – זו הדו-מפלגתית, של שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר הידוע (רפובליקאי), ושל חבר הקונגרס ומי שהיה יו"ר הוועדה ליחסי חוץ של בית הנבחרים, לי המילטון (דמוקרט).

ההמלצות, מ-2006, גרסו שעל ארה"ב להעביר את הטיפול בביצה העיראקית דווקא לידי האיראנים, לפצות את הצד הערבי במסירת רמת הגולן הישראלית לידי הסורים, ודחקה בנשיא לחדש את המו"מ הישראלי-פלשתיני.

ג. אובמה הרחיב את הרעיון, ובעוד מנשק בהכנעה את ידו של המלך בריאד, הוא מכר למעשה את האינטרסים של סעודיה ושל המדינות הערביות וגם של ישראל – דוברי השפות השמיות במזרח התיכון – לציר שניסה לכונן, הציר האיראני-טורקי, הבלתי-שמי, שנעזר במדינה ערבית קטנה שהסכימה לשתף פעולה – קטאר. לא רק עיראק תימסר לידי האיראנים, פסק אובמה ברבות הימים, אלא גם סוריה, ועימה, באופן בלתי נמנע גם לבנון, ולמה לא גם עזה.

אפשר היה להיווכח בתפעולה של האסטרטגיה האמריקאית החדשה גם במבצע האחרון בעזה, "צוק איתן", כשלפתע פתאום  התברר שארה"ב של אומבה ושר החוץ שלו ג'ון קרי, מציעות להפקיד את התיווך בין ישראל והחמאס בידי הטורקים וקטאר. ברור שלא יצא מזה כלום.

הנשיא טראמפ נואם בירושלים: מדיניות הפוכה

ד. לאותה אסטרטגיה חדשה אפשר לייחס את התנהגותו של ממשל אובמה לנוכח ההתרחשויות של "האביב הערבי", שמוטט משטרים ופורר מדינות ערביות. העמידה מהצד ואף התמיכה במהלך המשברי הזה ובהמשכיותו, רק שירתה את העברת ההגמוניה המתוכננת במזרח התיכון לידי הציר האיראנו-טורקי-קטארי. ברור שגם הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן היה שייך לאותו מהלך, וכן חוסר המעש האמריקאי נגד דאעש. הנשיא האמריקאי הודיע שהמאבק נגד רוכבי הטויוטות יימשך שנים ארוכות, ולא יסתיים בתקופת כהונתו שלו. צפירת הרגעה לדאעש.

ה. וכך איפשרה מדיניות החוץ של אובמה את כינונו של הציר הצבאי-מדיני האיראני, ציר טהראן-בגדד-דמשק-ביירות. במסגרת המהלך הזה הצליח אובמה להכניס את עצמו לספר השיאים  בשתי קטגוריות: ראשית, הוא הפך ליצואן הנשק האמריקאי המצליח ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בזכות יכולתו להציף את המזרח התיכון המתפרק בפחנועים יורים, נוסעים, שטים ומעופפים מייד-אין-דה-יו-אס-איי, וכמובן נק"ל ותחמושת בשפע.

ושיא שני, קשור לראשון: מספר נפגעי המלחמות והטרור במזרח התיכון , וכמובן פצועים ופליטים, הגיע בתקופת כהונתו של הנשיא, חתן פרס נובל לשלום, לשיאים חדשים. פי כמה לעומת מספרי ההרוגים, הפצועים והפליטים בתקופות של קודמיו בבית הלבן,  בוש הבן, הרפובליקאי, וביל קלינטון הדמוקרט.

ובאשר לקשר בין שני השיאים? כדי להבינו,  די להקשיב לנאומיו הנרגשים והנבונים של אובמה על הקשר שבין תפוצת הנשק ובין שיעור מקרי ההרג והרצח בארה"ב. ומה שנכון שם, נכון גם פה.

ו. באותה הזדמנות חגיגית גם איפשר אובמה למעצמה הרוסו-פוטינית להשיג דריסת רגל קרקעית, נמל מים חמים בים התיכון, וחופש פעולה בלתי מוגבל לחיל האוויר הרוסי.

ז. כל המכלול המרהיב הזה, גרם למשבר עמוק ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה הערביות במזרח התיכון ומשטריהן, ליחסים מעורערים עם בעלת הברית הישראלית, ולא הפחית כלל את השנאה העממית באזור למעצמה האמריקאיות. ולמרבית הפלא, גם בטהראן המשיכו לזעוק בהפגנות "העממיות" של משטר ההיאטוללות "מוות לאמריקה", לשרוף את דגלי ארה"ב, לתלות על חבל בובות של הנשיא אובמה, ולהכתיר אותו ואת המדינה שבראשה עמד כ"שטן הגדול".

ח. הנשיא הרפובליקאי החדש, דונלד טראמפ, מבקש להפוך את המדיניות הזאת על פיה: הוא מחדש את הברית עם המדינות הערביות, מחזק את הברית עם ישראל, ומנסה לבודד ולהחליש את המעצמה השיעית, ולפרק את הציר שנטעה "הרפובליקה האיסלמית" של איראן לכל רוחבו של המזרח התיכון, מטהראן ועד ביירות.

מהומות החשמל בעזה בינואר 2017: "יא גנבים"

ט. למגמה החדשה של המדיניות האמריקאית אפשר לייחס את החרם הערבי על קטאר, את היוזמה לחידוש המו"מ הישראלי-פלשתיני, ואת הצעדים שנוקט יו"ר הרשות מחמוד עבאס – אבו-מאזן – נגד עזה.

י. שר ההגנה של טראמפ, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס מכיר היטב את הפוליטיקה של המזרח התיכון, אחרי שירות צבאי ארוך באזור. שר החוץ שלו, רקס טילרסון, מכיר היטב את משחק האינטרסים הכלכליים באזור – הוא מגיע מעולם עיסקי הנפט. להם קשה למכור מעשיות. הם יודעים היטב מי מימן ותיפעל את ארגוני הטרור באזור, מאל-קאעידה וג'בהאת אל נוסרה ועד לדאעש, חמאס והחיזבאללה: מצד אחד סעודיה ונסיכויות המפרץ שעמדו מאחורי הטרור הסוני, וקצת סיוע מטורקיה; ומצד שני איראן שמממנת ומתפעלת את הטרור השיעי. ואילו החמאס הוא לעתים "ג'וינט ונצ'ר". יוזמה משותפת של הפטרודולרים הסונים מהמפרץ הערבי, ושל הפטרודולרים השיעים מהמפרץ הפרסי. שני שמותיו של אותו מפרץ.

י"א. נראה שבביקורו בריאד הסעודית, טראמפ הצליח לשכנע את שליטי המדינות הסוניות,  שתחזוקת הטרור משחקת לידי האוייב האיראני: מציאותו של הטרור הזה היא התואנה המרכזית למעורבות הצבאית והמדינית העמוקה של משמרות המהפכה של איראן בעיראק ובסוריה. קטאר נראית כשעיר מתאים לעזאזל: גם מממנת ומתחזקת טרור, גם מחרחרת מלחמה ומהומות (אל ג'זירה)  וגם משת"פית של איראן. מכאן החרם הערבי עליה.

יו"ר אבו מאזן: סוחר בסבל

י"ב. באשר לניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים, ברור לכל כי הפיצול בהנהגה הפלשתינית הוא אחד המכשולים המרכזיים על דרכו של כל הסכם. החמאס ניצח בבחירות האחרונות שנערכו בעם הפלשתיני באמצע העשור הקודם, על פי יוזמת "הדמוקרטיזציה" של הנשיא הרפובליקאי בוש. הסניף הארץ-ישראלי הזה של "האחים המוסלמים" כבש את השלטון בעזה, אך השלטון ביו"ש נותר בידי ותיקי הפת"ח-אש"ף. כל הנסיונות להגיע להשלמה ולהנהגה משותפת הסתיימו בלא כלום, כולל "הסכם מכה" שהיה מלווה בהשבעות דתיות, בקריאה לאללה  ובתיווך סעודי. היחסים בין החמאס והרשות הם "על סכינים". ברור שיש ביניהם חילוקי דעות עמוקים ביותר גם בכל מה שנוגע להסכם אפשרי עם ישראל.

י"ג. ולכן,  כבר מזה חודשיים לפחות, מאז שהתברר לאבו-מאזן שהנשיא האמריקאי מבקש להנחית פה יוזמת שלום ישראלית-פלשתינית, מבקש אבו מאזן לדחוק את החמאס לפינה. כעסו על החמאס גבר אחרי חילופי הגברי בצמרת האירגון, וכינון "הוועדה לניהול אזרחי" על ידי החמאס. אבו מאזן הורה לקצץ 30% משכרם של 60 אלף הפקידים ואנשי המנגנונים של הרשות הפלשתינית המתגוררים בעזה (ואינם עובדים בתפקידיהם. החמאס מעסיק את אנשיו בלבד במערכת השלטונית). בתחילת חודש זה גם הפסיקה הרשות לשלם קצבאות ל-250 אסירים פלשתינים המזוהים עם החמאס, והמכה האחרונה: הקיצוץ בתשלומים על אספקת החשמל לעזה, האמורה להביא לקיצוץ בשעות של אספקת החשמל לתושבי הרצועה.

י"ד. כשאבו מאזן הולך על הקיצוץ בחשמל, עומדות לנגד עיניו, ללא ספק, "הפגנות החשמל" שהתחוללו בעזה בינואר השנה, לנוכח קיצוץ קודם.  אלפים יצאו לרחובות. ההמונים צעקו "יא עבאס, יא הנייה, איפה החשמל, יא גנבים", אך לאבו מאזן ברור שהזעם הופנה בעיקרו נגד החמאס. הוא ישמח מאוד על הפגנות דומות גם הפעם. ברור שעבאס ישמח אף יותר אם תושבי עזה ינערו מעליהם את שלטון החמאס. זה יאפשר לו להופיע למו"מ מול ישראל עם הרבה יותר כוח מיקוח, כמייצג הבלעדי של עמו.

דובר החמאס מסביר את המדיניות: סוחרים בדם הפלשתינים

ט"ו. ואם לא יהיו אלה העזתים שיפילו את החמאס, חושב לעצמו עבאס, אולי תעשה זאת ישראל למענו? אולי ידחפו הלחץ והמחסור את החמאס לעימות אלים נוסף מול ישראל, כפי שמנבאים-מקווים מיטב הפרשנים מאגפי השמאל המזוייף וכנסיית הסכל? אולי יינתן לשר הביטחון החדש של ישראל, אביגדור ליברמן, לממש את איומי הבחירות שלו, ולחסל את שלטון החמאס?

ט"ז. ההתנהגות הזאת של אבו מאזן, מעוררת שאלות קשות ביותר. איך יכול יו"ר הרשות להציג את עצמו כמנהיגו של העם הפלשתיני, בשעה שהוא גוזר על מיליונים מבני עמו בעזה סבל רב אף מזה שהם נידונים לו היום – פחות שעות חשמל?

וזה במקרה הטוב.

כי במקרה הטוב פחות, אם אמנם יתממש המהלך של "מלחמת החשמל" מול ישראל, לא יתבטא הסבל רק בחום בלתי נסבל בבתים ובמיעוט תאורה לתלמידים, בקילקולי מזון וקיבה – אלא גם בהרס ובהרג במימדים גדולים.

כך נוהג מנהיג לאומי בבני עמו? סוחר במצוקתם ובחייהם כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות?

י"ז. אלא שלמרבית הצער, אין בהתנהגות הזאת של עבאס שום דבר חדש. הן הרשות, ועוד יותר מזה הנהגת החמאס, הם בעלי ותק רב וניסיון עצום בגרימת סבל ומוות לבני עמם, למען צרכיהם הפוליטיים, וזה בכוונה תחילה ואף במוצהר. בחמאס כבר הצהירו בגלוי ובגאווה על "תעשיית המוות" בהזדמנויות רבות, תוך נקיטת צעדים שיביאו להרג המוני של אזרחים פלשתינים, נשים, טף וזקנים, רק כדי להכפיש את צה"ל ואת ישראל. וכאשר הרשות קוראת כיכרות ובתי ספר על שמם של "גיבורים" מתאבדים, רוצחי יהודים, היא עושה בעצם אותו דבר.  במדינות הערביות שסביבנו כבר הוקיעו את החמאס כמי ש"סוחר בדם הפלשתינים", ואינטלקטואלים פלשתינים אמיצים בגדה לא חששו להאשים במדיניות מזוויעה כזאת את הנהגתם שלהם ברשות הפלשתינית. הנה למשל דברים שכתב הפלשתיני חאפז אל  ברגותי, בשעה שהרשות התפארה בילדים של אינתיפאדת הסכינים האחרונה: "אל תריעו (לילדים הדוקרים) ואל תתגאו (בהם) , כי הנושא הזה הפך למשחק בדם. מי שצורח ושואג, כשהוא מברך ילד על ששלף סכין או תלמידה על שהחזיקה מספריים, צריך לראותם כאילו היו ילדיו. האם יסכים להשלכת בנו לכבשן הזה?"

י"ח. הסבל והמוות הנגרמים לבני העם הפלשתיני על ידי מנהיגיו שלו, משני המחנות, אינם "תוצאה בלתי נמנעת" או "נזקים היקפיים" של "הכרח פוליטי". לא לא. המוות והסבל האלה של הפלשתינים הם-הם היעד, המטרה והתכלית  של המהלכים  הפוליטיים של הרשות ושל החמאס. אבו מאזן אינו מקצץ בתשלומים על החשמל בעזה משום שחסר לו כסף. הוא עושה זאת כדי לגרום לסבל לבני עמו המתגוררים ברצועה, סבל שהוא-זה שיקדם את מטרותיו הפוליטיות. כאשר החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית בעזה, הוא אינו עושה זאת כדי לגונן על לוחמיו (הם נמלטים מיד אחרי הירי, ולעתים כלל אינם נמצאים במקום ומפעילים את הטילים מרחוק), אלא כדי שיהרגו בהמוניהם אזרחים פלשתינים חפים מפשע, כתוצאה מאש צה"לית המשוגרת למקורות הירי.

י"ט. מצרים כבר הודיעה על נכונותה להגדיל את אספקת החשמל לרצועה (ברגיל היא מספקת קצת יותר מ-6% מהתצרוכת). גם ישראל עדיין לא צימצמה את האספקה. ידוע שיש מדינות ערביות ומערביות שמבקשות לסייע לתושבי עזה.

טוב שיש מי שמתגייסים להציל את הפלשתינים האומללים מידי הנהגתם.

אף אחד לא מרוויח מסיבלם של אחרים, חוץ מהרעים:

המנהיגות המושחתת של הפלשתינים, "הפרשנים" של השמאל המזוייף וכנסיית הסכל, וכמובן אלה מהימין הקיצוני שלנו, שמתפללים-מקווים-מתנבאים שתהיה עוד מלחמה, שתפיל חללים, תרבה שנאה ומדנים,  ואולי תדחה עוד קצת את סכנת השלום הנוראה (מבחינתם) שהחלה מרחפת שוב מעל לראשם, מאז שהחל הנשיא דונלד טראמפ את כהונתו.