(בהמשך לפוסט על מאמרו של יוסי קליין ב"הארץ" בדבר הציונות הדתית)
מאז ועידת דרבן (2001), הפכה האשמת ישראל כמדינת אפרטהייד לאחת מאבני היסוד בטיעונים של האנטישמיות העולמית. אין זה מפתיע, לכן, שקרן פורד האמריקאית, למשל, שנוסדה על ידי הנרי פורד, אנטישמי ותומך נאצים אמריקאי, היתה אחת הספונסריות העיקריות של ארגונים פלשתיניים ואחרים שהריצו את הטיעון האנטישמי הזה נגד ישראל.
כאשר מחוקקים יהודיים ואחרים בקונגרס האמריקאי ניסו להגביל את פעילותה זאת של הקרן האמריקאית, היא החלה לתמוך, באמצעות "הקרן החדשה לישראל" וגם באופן ישיר, ב"עמותות" ישראליות שסיפקו תחמושת תעמולתית לאותם ארגונים אנטישמיים ברחבי העולם שעסקו בדה-לגיטימציה ובחרמות נגד ישראל.
מו"ל עמוס שוקן: אין צורך בזהות (צילום מהוויקיפדיה)
אחד המכשירים החשובים של הדה-לגיטימציה והתמיכה החרם האנטי-ישראלי, על רקע "האפרטהייד", היה עיתון "הארץ". המו"ל שלו, עמוס שוקן, התברר כחובב נלהב של טיעון האפרטהייד האנטישמי. מכיוון שהמו"ל שוקן הוא משתתף קבוע בישיבות המערכת של עיתונו, אין זה מפתיע ש"האפרטהייד" מרבה לככב גם במאמרי המערכת של "העיתון לאנשים חושבים" (חה-חה). וכאשר היו טענות כלפי השימוש רחב הלב במונח התעמולתי הזה, היה לשוקן הסבר. הנה מתוך מאמר שפרסם בעיתונו עוד ביולי 2008:
"בקרב חוגים רחבים בעולם המערבי נשמעות הטענות שלפיהן יש בישראל סממנים של מדינת אפרטהייד. המלה אפרטהייד היא כותרת תקשורתית קליטה ומובנת בחלקים נרחבים של העולם, ולכן היא שימושית להעברת המסר, שאנו (כלומר, הישראלים, אך לא עמוס שוקן) מתקוממים נגדו וטוענים שאין לו כל קשר למציאות בישראל. אלא שלא צריך שתהיה זהות בין מאפייני האפרטהייד בדרום אפריקה לבין פרקטיקות של אפליה הנוגעות לזכויות אזרח הנהוגות בישראל, כדי שאפשר יהיה לכנות את ישראל מדינת אפרטהייד."
כלומר: כדי להשתמש בגידוף ה"אפרטהייד" נגד ישראל, אין שום צורך שתהיה זהות כלשהי בין המשטר בישראל ובין המשטר שבדרום אפריקה שנקרא בשם זה. די בכך שהשימוש במילה מהווה, לדעתו של שוקן, "כותרת תקשורתית קליטה ומובנת בחלקים נרחבים של העולם, ולכן היא שימושית להעברת המסר."
שהוא בדיוק המסר ששוקן ועיתונו מבקשים להעביר, בשיח השנאה שהוא מקדם:
שישראל היא מדינת אפרטהייד.
למרות שאין זהות בין המושג והמציאות הישראלית לפי הודאתו שלו.
די בכך שיש נוחות מבחינה תעמולתית.
*****
באותה שיטה – אין צורך בזהות בין המציאות למושג, כדי להשתמש בגידוף גס ושיקרי נגד ישראל – השתמשה ביולי 2016 איזה אשת רוח של חצר, כדי לשייך את ישראל ל"משפחת" המשטרים הפאשיסטיים והנאצים. לשם כך היא נתלתה בפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ובטענתו שלמרות שאין דמיון בין שחמט, נניח, וכדורגל, שניהם משחקים, ולכן יש ביניהם "דמיון משפחתי".
ומכאן:
"המשטר הישראלי הקולוניאליסטי הנוכחי מקיים דמיון משפחתי עם משטרי רשע, גם אם אינו חולק עמם תכונות חופפות. הוא לא נאצי, לא אפרטהייד, לא פשיסטי — ולמרות זאת הוא שייך לאותה משפחה אומללה."
ברור? ישראל לא נאצית, לא פשיסטית ולא אפרדהיידיסטית – אבל היא שייכת לאותה משפחה!
מספיק לצורכי התעמולה האנטישמית.
*****
כשהתייחסתי למאמר הזה בדבר "הדמיון המשפחתי", הסברתי לאותה פילוסופית מפוקפקת, שהטיעון הזה שלה (בדיוק כמו הטיעון של עמוס שוקן בדבר חוסר הצורך בזהות בין הגידוף התעמולתי ובין המציאות הישראלית), מאפשר שימוש קל מאוד נגדה ונגד העיתון שבו היא כותבת.
שהרי קל ביותר להוכיח את קיומו של "דמיון משפחתי" בין הטיעונים שלה ובין טיעוניהם האנטישמיים של תועמלנים נאציים כמו אלפרד רוזנברג ויוזף גבלס.
כשם שאין שום קושי להוכיח "דמיון משפחתי" בין העיתון המארח אותה, "לאנשים חושבים" (חה-חה), ובין עיתונים מסוגם של ה-Völkischer Beobachter, הפולקישר באובאכטר ("הצופה העממי"), בטאון המפלגה הנאצית, או ה- Der Stürmer, הדר שטירמר ("המסתער") העממי יותר מאותו הז'אנר, של אותה מפלגה.
*****
ברור, שאילו הייתי מקבל את קני המידה המפוקפקים של המו"ל שוקן ושל פילוסופית החצר שלו, בכל מה שכרוך בשימוש חופשי בגידופים לצרכים תעמולתיים של הכפשת הגורם השנוא (מדינת היהודים במקרה הזה), לא היה שום צורך בכתיבת הפוסט הזה.
הייתי יכול לסיים כאן את הטיעון שלי (שאותו הבטחתי לבסס בפוסט הקודם, שבו טענתי שמאמרו של יוסי קליין אינו נגוע באנטישמיות), זה הטיעון האומר ש"הארץ" הוא עיתון שהקו המערכתי שלו הוא אנטישמי, ושהדבר נובע ישירות מהעמדות של המו"ל שלו.
עיתונאי ג'פרי גולדברג: נמאס לו מ"הארץ" (צילום מהוויקיפדיה)
כי אם אין צורך להוכיח זהות בין הטיעונים של שוקן ומערכת "הארץ" ובין אנטישמיות, ודי לנו ב"דמיון משפחתי" מתוצרת ויטגנשטיין ופילוסופית החצר, מה צריך עוד?
האם לא די בכך שהשימוש במילה "אנטישמיות" יהיה "כותרת תקשורתית קליטה ומובנת בחלקים נרחבים של העולם, ולכן…שימושית להעברת המסר"?
אבל אני, להבדיל מהמו"ל שוקן והפילוסופית המפוקפקת שלו, לא עוסק בתעמולה זולה, בהפצת שנאה, בגידופים חסרי בסיס ובהסתה לאלימות ולחרמות (כמו שעושה עיתון "הארץ").
שהרי מה שאני מבקש הוא, להעמיד את הטועים והתועים האלה מ"הארץ" על טעותם, ועל האיוולת והסכנה שבדרכם הנלוזה.
ולשם כך, אם תרשו לי, אשתמש בנימוקים, בטיעונים, בהוכחות ובראיות.
להבדיל מהמו"ל שוקן והפילוסופית שלו, שאינם רואים צורך בזהות בין הגידוף התעמולתי השקרי שלהם ובין המציאות, אני אבקש להראות זהות מלאה בין הקו המערכתי של "הארץ" ובין הטיעון האנטישמי הנתעב לדורותיו, בין שיטות העריכה והדיווח של "הארץ" ובין שיטות השקר והרמיה של האנטישמים, וכמובן בין המטרות של עיתון "הארץ" ובין התוצאות המעשיות שמבקשים האנטישמים להשיג – להביא לרצח יהודים, לפגיעה כלכלית בהם ולנידויים החברתי.
*****
ברשותכם אסיים הפעם בשתי אנקדוטות. הראשונה משעשעת יותר, השניה פחות, שישמשו גם כמבוא לפוסט הבא.
את נאומו הלוחמני של יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), לקראת סוף ספטמבר 2014, באומות המאוחדות בניו יורק, סיכם כתב "הארץ" בארה"ב חמי שלו במילים הבלתי נשכחות הבאות:
"על מה שהחסיר בצעדים מעשיים, עבאס פיצה ברטוריקה לוחמנית, מתלהמת אפילו, הלקוחה מהלקסיקון הקלאסי של שונאי ישראל: גזענות, אפרטהייד, רצח עם ופשעי מלחמה."
לא מצחיק?
עוד אזכיר את ההגדרות הנוקבות האלה, מן "הלכסיקון הקלאסי של שונאי ישראל", כשנגיע לקו המערכתי של עיתון "הארץ".**
והסיפור המצחיק פחות נוגע לג'פרי גולדברג, עיתונאי יהודי-אמריקאי ("אטלנטיק"), ידוע ומכובד, ובהחלט לא איש ימין, שהחליט בחודש אוגוסט אשתקד להפסיק את המנוי שלו לעיתון "הארץ" (באנגלית). גולדברג הסביר לוואלה את מניעיו:
*המאמר נכתב אפרופו הצהרתו הנואלת של סגן הרמטכ"ל לרגל יום השואה אשתקד, כאשר הוא עסק בזיהוי "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". הכותבת ניסתה להגן על הדברים האלה (תוך סילוף של הציטוט המקורי, ראו בקישור), כפי שניסתה להגן על טיעון האפרטהייד הקבוע של העיתון המארח ובעליו.
** את הסיפור הזה מצאתי ב"מידה"
פוסט שלישי בקרוב
התגובות סגורות.
מאפיהו 
פרט לאנטישמיות, יש גם נושא נוסף שם, גזענות נגד ה״בבונים הפרימיטיביים״. אבל it just occurred to me, כמו שאומרים באנגלית: הבה נניח, לצורך הדיון, שדעתם של ה״נאורים והצודקים״ על המזרחיים בכלל והמרוקאים בפרט 100% נכונה. הללו, הרוב, הינם אספסוף נחות, בבונים חסרי תרבות, המיועדים מעצם טבעם (ועורם השחום) לחיים של נהגי מוניות, אפסנאים, או לכל היותר פקידים, בעוד המיעוט של צחורי האור הנאורים מיועדים להיות רופאים, מהנדסים, וכדומה, תוך כדי זה שהם מסבירים לכולם כמה הגזענות זה פויה.
אז מדוע, אם זה המצב, הם כל הזמן בוכים על כיצד הרוב הוא ״אספסוף״ ש״גנב את המדינה״? אם *לא* היו הבבונים הנ״ל, *הם* היו צריכים לעשות את העבודות ה״בזויות״: בשום חברה אין צורך ביותר מ, נאמר, 10% מהנדסים, רופאים, וכד׳, וכל השאר מטבע הדברים פקידים, אפסנאים, ועוד עבודות כנ״ל.
איזה מזל, אם כך, שיש את הבבונים הפרימיטיביים שימלאו עבודות אילו, וישאירו את המשרות הנחשקות לנאורים הלבנבנים, לא? אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו: אם אתה רוצה להרגיש מיעוט עליון ונעלה על האספסוף הפרימיטיבי, כמו הגזענים שלנו, לפי הגדרה חייב *להיות* רוב שהם רואים כאספסוף פרימיטיבי להרגיש עליון עליו.
אהבתיאהבתי
חן חן אנונימי מודה שלא חשבתי עד היום על ההיבט הזה בהחלט השכלת אותי.
אהבתיאהבתי
אגב, באותו עניין: אורי משגב בטורו האחרון תוהה איפה אפשר למצוא ״מועמד סוחף״ מהסוג ש״מזרחיים רבים מצביעים לו״, כלומר – בצורה רגשית ולא רציונאלית, שלא כמו האשכנזים הנאורים והמחושבים.
כל בחירות אצלם אותו הדבר. לפני הבחירות ״הארץ״ מחפש בנירות מועמד בעל גוון העור, המבטא, והביוגרפיה שתגרום למזרחיים הפרימיטיביים להצביע עבורו מתוך נאמנות שבטית בלי לשים לב שהוא שמאל קיצוני, ואחרי הבחירות הם משתוללים מזעם על כך שהבבונים הפרימיטיביים שוב העזו להמרות את פיהם ולא להצביע לו.
זה לא שה״אליטה״ בעיני עצמה לא מודעת לגזענות שלה שמפתיע אותי, אלא שהיא לא מסוגלת להבין שהגזענות בהתנהגותם לפני הבחירות לא פחותה, ואפילו גדולה יותר, מהתנהגותם לאחר הבחירות.
אהבתיאהבתי
אם אתה כבר בעניין של טורים על עיתון הארץ ובתור אחד שעבד בעיתון חדשות שהיה שייך גם הוא לשוקן איך אתה מסביר את ההתנהגות שלו? גם אם נניח שהוא אקסטרא אנטישמי האם שנאתו לעם ישראל ולמדינתו כל כך יוקדת שהוא מוכן להעלות בלהבות גם את העיתון שלו מקור פרנסתו? הרי העיתון סובל מירידה עקבית במספר המנויים ועקב כך גם בתקציבי הפרסום ויעידו על כך העלאות המחיר התכופות שהוא נאלץ לבצע. רק השבוע התפרסם בעמוד המאמרים שלו מאמר ארוך ומפורט מפי זוג שהחליט לבטל את המנוי לעיתון לאחר 40 שנה בעקבות המאמר של קליין והריטואל הזה חוזר ונשנה מדי תקופה השאלה היא למה הוא עושה את זה? האם הוא אידאולוג כה מושבע? שמוכן להרוס עיתון בעל מסורת כה מפוארת או שמא ההסבר לכך הוא כבר מחוץ לגבולות הרציונליות? אשמח אם תתייחס לכך בפוסט הבא
אהבתיאהבתי
הבעייה הכי גדולה של העיתון היא לא הביטולים כשלעצמם. הבעייה היא שכל המנויים שמבטלים מתחילים את מכתבם הנזעם ב״אנחנו, כמנויים ותיקים…״. אין אף מכתב נזעם שמתחיל ב״ניסיתי את ׳הארץ׳ לשנה, אבל אחרי מאמרו האחרון של…״. רק ״מנויים ותיקים״ מבטלים כי, כך נראה, פשוט אין ל״הארץ״ מנויים *לא* ותיקים. ראית בעשור האחרון, חוץ מאולי בצפון תל אביב וכד׳, מישהו בן פחות מ 60 קורא את ״הארץ״?
אהבתיאהבתי
אתה צודק אבל אל תשכח את העובדה שהעיתון פונה לשכבות משכילות יותר מה שאוטומטית מקטין את את מספר הקוראים. שעשויים לחתום מנוי מלכתחילה.
וכמובן שהקו המערכתי המטורלל שלו לא בדיוק מסייע
לפעמים אחרי קריאת מאמרים שם אני שואל את עצמי מהיכן מקבץ עמוס שוקן את את כל הפסיכים שכותבים שם.
אהבתיאהבתי
יכול להיות ש״הארץ״ לא פונה ל*צעירים* – שמטרתו ציבור יותר משכיל בגילאי 30+, נגיד – אבל הבעייה היא שגם *הם* לא עושים מנויים יותר. אינני רואה מנויים חדשים בכלל, ללא קשר לגיל או להשכלה שבה המנוי הטרי מתחיל לקבל את דר שטרמר העברי…
אהבתיאהבתי
אנונימי, כשאתה מכנה את "הארץ" "דר שטרמר העברי" אתה נרתם מרצון לאותה מערכת של טיעונים ודבקות באמת שמאפיינות את הקו המערכתי האנטישמי של העיתון הזה. לא כל אנטישמיות היא נאציזם.
אהבתיאהבתי
סליחה, מאפיהו. הייתי ציני, באותה צורה שעירית לינור קראה ל״הארץ״ ״קול הרעם מקהיר״ במכתב ביטול המנוי שלה. הכוונה בשני המקרים לא לא מילולית, אלא שהאנטישמיות והאנטי-ציוניות שלהם כבר יוצאת מכל החורים. אבל אני מסכים שקשה לדעת שמישהו ציני באינטרנט: ללא קשר כמה אתה חושב ש*ברור* שאתה ציני, כי מה שאמרת אבסורדי, מישהו אחר אמר אותו דבר *לגמרי ברצינות*, כך שקשה לקורא לדעת.
נ.ב. הם כבר התחילו את כתבות ״גימוד השואה״ לקראת יום השואה. בלוח החגים של ״הארץ״, כתבות מסוג זה באות אחרי כתבות ״יציאת מצריים לא היתה, אבל היהודים ביצעו רצח עם במצרים ובכנענים״ של פסח, ולפני כתבות ״הבה נבכה על אסון ה׳נכבה׳״ של יום העצמאות. כל שנה אותו דבר. הם אדוקים בטקסט שהם אומרים בכל חג ממש כמו חב״ד. הם רק מתפללים מסידור אחר.
אהבתיאהבתי