Skip to content

"1984", "חוות החיות" ו"מתחת לאף שלך": ג'ורג' אורוול והשקרנים של ה"פוסט-אמת"

ינואר 29, 2017

החדשות הכי טריות מתחום המו"לות נוגעות לעניין המחודש בספר "1984" מאת הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול. הספר, שפורסם ב-1948, זוכה עכשיו לעדנה לרגל השבעתו של דונלד טראמפ כנשיאה של ארה"ב; לרגל השימוש שעושים הוא ואנשי ממשלו בשקרים; ולרגל ההוקעה המוסרית החדשה לגמרי, והצבועה עד לשורשיה, של השקר כמכשיר פוליטי.

צבועה כל כך, משום שהיא באה מכיוונם של אלה, בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה, בישראל ובמערב, שבמשך שמונה השנים האחרונות הגנו בחירוף נפש על הדיבור התקין פוליטית (הפוליטיקלי קורקטי), כלומר, השקרי בתכלית, של הנשיא האמריקאי היוצא ברק אובמה ואנשי מימשלו:

ביחס למהותו של הטרור המכה בארצם ובמערב, ביחס לטיבו האמיתי של המשטר באיראן ("רציונלי" בפיהם), ביחס לשתיקתם המוחלטת (במקרה הטוב) לנוכח הטבח בסוריה, וביחס למכירות הנשק המדהימות של ממשל אובמה ותרומתן לטבח במזרח התיכון.

פתאום הם מוקיעים את "הפוסט-אמת". פתאום "עובדות חלופיות" לצנינים בעיניהם.

אבל מה זה פוליטיקלי-קורקטנס, ומה זה השימוש ב"נראטיב" הפוסט-מודרני, אם לא לגיטימציה מלאה לשלטון  השקרים וחצאי האמיתות שהונהג על ידי ממשלו של אובמה, כשטראמפ הוא לכל היותר ממשיך נאמן?

ומדגים באותה הזדמנות את הבחנתי הוותיקה, שהשמאל והימין הם שתי הכנפיים של אותה ציפור?

ובאשר ל-"1984" של אורוול, ברור שאלה הדנים בפריחתו המחודשת של הספר בתחום המו"לות, נמנעים בדרך כלל להזכיר את ההקשר הפוליטי האמיתי שלו. דהיינו, שמדובר באזהרה ספרותית מפני הבולשביזם הטוטאליטרי הסובייטי מן המאה שעברה (כשהוא "מתורגם" לבריטניה, כדי להמחיש לקורא באנגלית את הזוועה*), ואין לספר כל קשר למה שעשוי להתרחש במדינה דמוקרטית, עם טראמפ או בלעדיו.  ולא פחות מזה מדובר בקריאת תגר של אורוול כלפי האגף השמאלי של האינטליגנציה הבורגנית האנגלית, שכמו דומיה, בארה"ב או אצלינו, היו אוהדים שרופים של "שמש העמים" סטאלין (שהוא הוא "האח הגדול" בספרו של אורוול) ושל המשטר הנורא שהשליט בברית-המועצות.

ואילו מבחינתי, זו הזדמנות להתייחס לקובץ של מסות, מאמרים וסיפורים של אורוול, שאוגדו בספר העברי "מתחת לאף שלך"*, שעל עצם קיומו נודע לי לפני זמן לא רב מפי אחי היקר ט.

הבה נתפנן לנו על כמה פנינות אורווליאניות.

"על הלאומנות", הנרי מילר, סלבדור דאלי ו"למה אני כותב"

"על הלאומנות", הנרי מילר, סלבדור דאלי ו"למה אני כותב"

המסה הראשונה בספר היא "על הלאומנות", אל תניחו למילה "לאומנות" להטעות. אורוול משתמש במילה הזאת כדי להתייחס לכל אמונה קנאית ועיוורת באידיאולוגיה או בכת פוליטית או דתית, ולכל סוג של גזענות. "כל לאומן", כותב, אורוול, אפרופו אלה שכבר דיברתי בהם למעלה, בני ימינו ויורשיהם של בני תקופתו של אורוול, "מסוגל להפגין חוסר יושר מהסוג המחפיר ביותר, אך מכיוון שהוא מודע לכך שהוא משרת משהו הגדול ממנו עצמו, הוא גם משוכנע באופן בלי ניתן לערעור שהצדק עימו."  (עמוד 63)

אורוול מסביר כי האינטלקטואלים האנגלים בני זמנו (שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20), עסוקים ב"העתקה" של הגזענות הבסיסית שלהם: מכיוון שקשה להם עם הלאומנות האנגלית, הם מעדיפים להתמסר ללאומנויות זרות, בדרך כלל גרמנית או רוסית (בגלל אהדתם לקומוניזם הרוסי ולנאציזם הגרמני), ואז יוצא שהם הרבה יותר גרועים מהפטריוטים האנגלים מן ההמונים, שלהם בזים האינטלקטואלים:

"…עבור האינטלקטואל, ההעתקה ממלאת תפקיד חשוב…היא מאפשרת לו להיות הרבה יותר לאומני – יותר וולגרי, יותר טיפש, יותר מרושע, יותר חסר יושר – מאשר היה מסוגל להיות אי פעם בשם ארצו שלו, או כל יחידה שעליה יש לו ידע אמיתי.

כאשר רואים את השטויות הכנועות או השחצניות שנכתבות על סטאלין, על הצבא האדום וכו', על ידי אנשים רגישים ואינטלגנטים למדי, מבינים שזה אפשרי אך ורק משום שסוג מסויים של העתקת מקום התרחש כאן.

בחברות כמו שלנו, לא רגיל שאדם הניתן לתיאור כאינטלקטואל, יחוש קשר חזק  מאוד לארצו. דעת הקהל – כלומר, אותו חלק מדעת הקהל שאליו כאינטלקטואל הוא מודע – לא תאפשר לו זאת. רוב האנשים הסובבים אותו הם ספקנים וממורמרים, והוא עשוי לאמץ את אותה הגישה מתוך יצר חיקוי או פחדנות לשמה:

במקרה זה הוא ינטוש את צורת הלאומנות הקרובה ביותר (כלומר, האנגלית) בלי להתקרב להשקפה שהיא באמת בינלאומית. הוא עדיין חש את הצורך בארץ מולדת, ורק טבעי לחפש אחת באיזשהו מקום בחוץ לארץ. לאחר שמצא אותה, הוא יכול להתפלש ללא מעצורים בדיוק באותם הרגשות שמהם הוא סבור שהשתחרר…" (עמודים 68-9)

האם זה לא זהה לגמרי ,  ממש כמו באנגליה של אורוול, להזדהות עם סטאלין ועם ברית המועצות, שהיתה נהוגה בשמאל הישראלי? או את ההזדהות בת ימינו של אותם אינטלקטואלים ויורשיהם עם הלאומנות הפלשתינית? מה ההבדל בין השבחים וההתרפסות שנשמעים בימין הישראלי כלפי ראש הממשלה הנוכחי, למשל,  וביו השבחים וההתרפסות שנשמעים מכיוון מרצ או בעלי הקו המוביל ב"הארץ" כלפי אבו מאזן הפלשתיני ופה ושם גם כלפי החמאס?

אותו דבר, ולפעמים אפילו קצת יותר. זוכרים מה שאמר הח"כ מהמשותפת אחמד טיבי על השליט הלובי המנוח מועמר קדאפי? "מלך מלכי המלכים של העולם הערבי"? רק תחשבו, מה היו אומרים בשמאל על ח"כ מהימין שהיה מתבטא כך אודות נתניהו.

ועוד כותב אורוול:

"לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות. שמרן בריטי יצדיק הגדרה עצמית לאומית באירופה ויתנגד לה בהודו בלי שום הרגשה של חוסר עיקביות. פעולות מוערכות כטובות או רעות , לא על סמך סגולותיהן אלא על-פי מי שמבצע אותן. ואין כמעט שום מעשה זוועה – עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות כפיה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים – שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על ידי הצד 'שלנו'". (עמוד 69)

ושוב, לא מזכיר לנו משהו? היחס  של השמאל המזוייף, למשל, למעשי ישראל בעזה, לעומת היחס של אותו שמאל למעשי רוסיה, אסאד, ושותפיהם מאיראן ומהחיזבאללה בסוריה?

*****

מאוחר בלילה אתמול שמעתי שדרנית בגלצ מציגה את השיר הארוך ביותר שהקליטה מעודה להקת "פינק פלויד" (17 דקות וקצת), וטוענת כי הושפע מספר אחר של ג'ורג' אורוול, "חוות החיות", שנכתב נגד "הקפיטליזם החזירי", כדבריה.

האמת אחרת לגמרי, כמובן, שלא לומר הפוכה. שכן עניינו של הספר "חוות החיות" הוא דווקא בסוציאליזם החזירי, זה של ברית המועצות. החזירים והכלבים המשרתים אותם במשל הזה, הם ראשי המפלגה הקומוניסטית ושלל השוטרים ואנשי השו-שו, האינטלקטואלים, התועמלנים והמלשנים המשרתים אותם.

אורוול לא מותיר כל מקום לספק באשר לכך במאמר "חופש העיתונות: הקדמה ל'חוות החיות'" (עמודים 357-369). הסופר הבריטי מספר על ארבעת המו"לים  שלא הסכימו לפרסם את הספר, כולל המו"ל האחרון שהתייעץ עם משרד האינפורמציה הבריטי (בתקופה שבה התפרסם הספר נחשבה ברית המועצות כבעלת ברית של הבריטים). מתברר שהמו"ל ,שביקש לפרסם את הספר, קיבל מכתב ממשרד האינפורמציה דנן, וכתב על כך לאורוול כדי להתנצל על אי יכולתו לפרסם את הספר:

"זה היה פוגע פחות  אילו בני הכת השלטת  במשל לא היו חזירים.  אני סבור שהבחירה בחזירים ככת השלטת תפגע ללא ספק באנשים רבים ובמיוחד בכל מי שהוא מעט רגיש, כפי שהרוסים הם ללא ספק". (עמודים 357-8).

אבל לשדרנית מגל"צ נדמה משום מה ש"חוות החיות" הוא משל על הקפיטליזם החזירי. כמו שעמיתיה הרבים בארה"ב ובאצלנו סבורים שהספר "1984" מתאים למשטר קפיטליסטי ולשקרים נוסח טראמפ. במקרה שלה, אגב, איני חושד בשקר מודע. רק בבורות נפוצה, אחות רווחת של השקר הפוליטי.

בשעה שהאמת היא, כמובן, ששני הספרים, גם "1984" וגם "חוות החיות",  עוסקים במשטר הסוציאליסטי-מדעיסטי של ברית המועצות ודומיו-מקביליו, בסין ובמקומות אחרים.

הדיבות והשקרים המופצים על אורוול וכוונותיו אינם מקריים. הם באים מהיורשים האידיאולוגיים בני ימינו של אותם אינטלקטואלים מהמערב שאותם תקף אורוול במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

ממש מצחיק, שכאשר האינטלקטואלים האלה מבקשים לתקוף את "הפוסט-אמת" ואת "העובדות החלופיות" באמצעות ספריו של ג'ורג' אורוול, הם עצמם מתנסים בפרקטיקה של ה"פוסט אמת" ושל "עובדות חלופיות". משקרים וממציאים בדותות שאין להן קשר למציאות כלשהי.

טוב, אין חידוש גדול בנסיונות של השמאל המזוייף לאמץ לעצמו את שמו הטוב של אורוול. בארצנו למשל פועל כבר שנים רבות בלוג ידוע בשם "החברים של ג'ורג'", כשמדובר פה בשמו הפרטי של אורוול.

והבלוג הזה כולו, אינו יותר מיריקה מטאפורית, שקרית ונבזית על קברו ועל רעיונותיו של האיש הישר הזה, ג'ורג' אורוול.

בטח  כשבעל הבלוג הזה זוכה לשכר  מג'ורג' אחר לגמרי – המיליארדר וספסר המט"ח ג'ורג' סורוס.

קל מאוד לשער מה היה כותב ג'ורג' אורוול, אילו היה חי בימינו, על אלה הנושאים את שמו לשווא, כשהם ממומנים על ידי תאגידים רב לאומיים, מימסדים דתיים חשוכים, וממשלות ציניות העוסקות בחירחור מלחמות.

*****

אבל בספר של אורוול יש לא רק פוליטיקה ואידיאולוגיה. תמצאו מסות מצויינות שעניינן בסופר האמריקאי הנרי מילר ובצייר הספרדי הידוע סלבדור דאלי. תמצאו בספר את הסיפור הידוע "לירות בפיל" הזכור לי עוד מבית הספר התיכון, אך גם קטעים מספרו של אורוול "הדרך לרציף וויגן" שלא תורגם לעברית, על החיים בעיירת כורים בצפון אנגליה. אורוול גם מתאר בפרוט דקדקני את הדרך הנכונה להכין ספל תה אנגלי ראוי לשמו, ולסיום הנה מתוך קטע הסיום של המאמר שלו "מדוע אני כותב", רק כדי שנבין כי מדובר באיש דובר אמת, להבדיל מאלה המבקשים עכשיו  לסלף את דבריו:

"כשאני בוחן דף אחד או שניים אחורה, אני רואה שיצרתי את הרושם כאילו מניעי הכתיבה שלי הם כולם מניעים של טובת הציבור. אני לא מעוניין שזה יישאר הרושם הסופי. כל הסופרים הם גאוותנים, אנוכיים ועצלים, וביסוד המניעים שלהם עומדת תעלומה. כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של איזו מחלה מכאיבה. אדם לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אילולא הונע על ידי איזה שד שהוא לא מסוגל להבין אותו או להתנגד לו. ככל הידוע השד הזה הוא פשוט אותו האינסטינקט הגורם לתינוק לצרוח כדי לקבל תשומת לב." (עמוד 292)

———————————————————————————————————————————————–

ג'ורג' אורוול/ מתחת לאף שלך/ מאנגלית: יועד וינטר-שגב/ מבוא ועריכה מדעית: גיורא גודמן/ הוצאת דביר 2005, 432 עמודים


*המשטר של הדיקטטורה הטוטאליטרית המתוארת ב-"1984" נקרא סוציאליזם אנגלי, ובקיצור INGSOC

 

 

מודעות פרסומת

From → כללי

8 תגובות
  1. איתי permalink

    תודה!תודה!תודה! פשוט תענוג.

    אהבתי

  2. אילן permalink

    היי מצטרף לתגובה מס 1. תודה על המאמר ועל הארה. מאמר מקסים. תודה

    אהבתי

  3. אני מודה לכם על הפירגון.

    אהבתי

  4. רונן איל permalink

    באופן כללי אני מסכים איתך, אבל בנקודות מסויימות מעדת.
    ראשית, 1984 הוא בקורת על כל המשטרים הטוטאליטריים באשר הם, ובתקופתו של אורוול זה אכן היה מצד אחד שלטון האימים של סטאלין, אבל מצד שני גם הנאציזם והפאשיזם באיטליה. אורוול כתב על כך לא מעט במאמריו.
    שנית, אורוול הסתייג מכל סוגי הלאומנות (לצערי אין בעברית תרגום טוב למלה nationalism במשמעות שאורוול התכוון אליה כי ״לאומנות״ משמש היום בישראל במשמעות קצת שונה). הוא טען שכל הלאומנים למיניהם היו מוכנים להצדיק מעשים איומים שנעשים ע״י הצד ״שלהם״. מהבחינה הזאת השמאל והימין בישראל אינם שונים בהרבה. אתה מתייחס רק לשמאלנים ה״שרופים״ שמוכנים להצדיק כל מעשה של הפלשתינים, הסורים והרוסים, אבל זה לא שונה בהרבה מאנשי ימין שבשם ״בטחון ישראל״ מוכנים להצדיק עינויים, גירושים, מאסר ללא משפט, זיוף, התנקשות והפצצת אזרחים מ״הצד השני״. אחד המאפיינים הבולטים של הלאומנית האורווליאנית הוא היעדר מוחלט של שיפוט ערכי ואמונה מוחלטת בעקרון ״המטרה מקדשת את האמצעים״, כשהמטרה היא כמובן האדרת וביסוס ״הצד שלנו״ גם אם ההאדרה הזאת מתרחשת רק בתוך ראשינו.

    אני עוסק כרגע בתרגום לעברית של הספר Coming up for air, שגם הוא לא תורגם עדיין לעברית, ואני מקווה שיימצא מו״ל שיתעניין בו לכשאסיים. הפרוייקט הבא יהיה תרגום חדש ועדכני ל-1984 או תרגום של ״הדרך לרציף וויגאן״ במלואו – ספר מאלף ומקסים.

    אהבתי

  5. רונן, הפרשנות המקובלת, שמופיעה באתרים רבים, כולל הוויקיפדיה, וכולל ראיות רבות מאוד, היא ש-1984 כלל אינו רומן "עתידני", אלא כזה שמתאר את החיים בפועל בברית המועצות בתקופת כתיבתו – 1948 (הרומן התפרסם ב-1949, וזה היה אחרי שגרמניה הנאצית כבר הוכנעה ונוצחה, ודבר לא נותר מהמשטר שלה), ויש כאן רק היפוך ספרות שבא לטשטש את הכוונה המקורית. ואין זה מקרה, כמובן, שהספר "1984" צונזר במשטר "שמאלי" קומוניסטי טוטאליטרי נוסף, שגם הוא הבין היטב למה כיוון המשורר – הוא המשטר המאואיסטי בסין. נכון שאורוול התנגד בתוקף לכל סוגי הטוטליטריזם, מימין ומשמאל, אך ידוע גם שאת מאבקו האידיאולוגי העיקרי הוא ניהל נגד אקס-חבריו מהשמאל המזוייף הבריטי, שלהם ולבריה"מ האהודה עליהם הוא הקדיש גם את "חוות החיות", שנכתב בתקופת מלחה"ע השניה. לכן גם נעשה ניסיון לצנזרו, כי בריה"מ היתה אז בעלת ברית של בריטניה. מיניסטריון האינפורמציה הבריטי אף טרח להזהיר מו"ל שהיה בדעתו לפרסם את המשל הזה, לבל יעשה זאת, שכן "הבחירה בחזירים ככת השלטת תפגע ללא ספק בהרבה אנשים, ובמיוחד בכל מי שהוא מעט רגיש, כפי שהרוסים הם ללא ספק". באשר לטענה נוספת שלך, אני מציע לך לקרוא שוב את הפוסט שלעיל. כתבתי במפורש שהביקורת של אורוול באשר לשמאל, נוגעת גם לימין. הזכרתי בפוסט את טענתו, שכשם שהשמאל אימץ את הלאומנות הסלאבית-סובייטית, כך אימץ הימין הבריטי את הלאומנות הגרמנית-נאצית. ושני האגפים עשו זאת מאותו טעם, כאינטליגנציה בורגנית במיטבה: כדי לבדל את עצמם מ"העם הפשוט", "המעמדות הנמוכים" של אנגליה, שמבחינת השמאל והימין המתנשאים כאחד, היו נגועים בפטריוטיות אנגלית נחותה. באשר לעמדה שלי בכל הנוגע לימין ולשמאל שלנו, אני מרבה מאוד להזכיר ולהדגיש כי הימין והשמאל, בעיני, הן שתי הכנפיים של אותה ציפור, כמאמרו של איזה אינדיאני זקן שמזמן מצאתי את ההברקה הזאת שלו בפייסבוק. ואני מתנצל אם נתקלת פה ושם בפוסט שכתבתי, שבו איני עומד על ההקבלה הזאת. אני מודה לך מאוד על מאמציך בתרגומו של אורוול, שאותו אני מחשיב כאחד הכותבים הפוליטיים החשובים, אם לא החשוב שבהם, של המאה הקודמת, ומה שעושה אותו כזה, היא בעיקר יושרתו.

    אהבתי

    • רונן איל permalink

      אדון נכבד (חיפשתי שם אבל לא מצאתי),

      אם אנחנו כבר בעניין של הצעות אחד לשני, אני מציע לך לא להסתמך על פרשנויות אודות אורוול וכתביו (ואני מסכים שיש בשפע) אלא ללכת ישר למקור. אורוול עסק ברבים מכתביו בפאשיזם באופן כללי וגם בהיטלר ומשטרו באופן ספציפי. העובדה שגרמניה הנאצית נוצחה ונעלמה למעשה בעת כתיבת הספר 1984 לא ניחמה את אורוול, להיפך, הוא היה די בטוח בסבירות של הופעת משטרים טוטאליטריים חדשים / אחרים בעתיד, כולל משטרים פאשיסטים. למעשה אחד הניבויים שלו היה שצורת המשטר הדמוקרטי הקפיטליסטי (שבדיעבד השתלטה על רב העולם ה״מערבי״) תתפתח – או תיסוג, תלוי את מי שואלים – לסוג של פאשיזם מתוחכם, בו ההמונים כלל אינם מבינים שהם חיים תחת שלטון פאשיסטי / טוטליטרי / אותוריטרי. אפשר להתווכח האם הניבוי הזה התקיים או לא אבל זו עובדה שאורוול חשב גם בכיוון הזה, גם (ואולי בעיקר) אחרי הנצחון על הנאצים.

      אני מקבל את הטענה שלך שאתה מראה, ברמה הכללית, את הסימטריה בין השמאל והימין. הערתי בנוגע לחוסר סימטריה היתה קשורה לחלק בו עברת מהכללי לקונקרטי – מצאת לנכון לתאר את השמאל הקיצוני הישראלי הנוהה ללא סייג אחר הפלסטינים אבל לא ציינת שהימין הקיצוני הישראלי (וגם הלא קיצוני לעתים) לוקה באותו פגם כאשר הוא מצדיק הפעלת אמצעים בלתי-הומאניים / בלתי-דמוקרטיים בשם ״הבטחון״ (או ״המדינה״, או ״הציונות״, אם תרצה). זה צרם לי במיוחד מפני שמיד אחר כך ציטטת מאורוול בנוגע להכשרת זוועות כאשר הן מטעם הצד ״שלנו״, כשחלק גדול מרשימת הדוגמאות שלו התבצעו / מתבצעות ע״י מדינת ישראל לאגפיה ומשרדיה השונים (לא יודע אם שמת לב אבל משם לקחתי את רשימת העוולות בתגובתי הקודמת). זוועות הן זוועות הן זוועות, לא משנה מי מבצע אותן או בשם מה. אחת האמירות היפות של אורוול היתה (בערך) ״העובדה שאנו מכירים במשהו כצורך חיוני לא מחייבת אותנו לחשוב אותו לטוב/נכון/צודק״.

      אהבתי

      • אבקש להזכיר לך, שכל עניינו של הפוסט לעיל, היה להציג את השקר הנלעג של השמאל המזוייף, המקומי ובניכר, אשר ניסה לגייס את ג'ורג' אורוול וכתביו למאבקם נגד הנשיא האמריקאי הנבחר דונלד טראמפ. זאת תוך ניסיון מגוחך ושקרי להעלים את העובדה, שאורוול תיעב אותם, את שקרנותם ואת הטוטליטריזם שלהם, לא פחות משתיעב את הימין הלאומני, הגזעני והטוטליטרי על גילוייו השונים. אין לי צל של ספק, שאילו היה חי עימנו היום, היה מתמיד בעמדתו ומאשר את נסיוני להגן עליו מפני השקרנים משמאל. נראה לי שזו העמדה הראויה אז והיום. כפי שכתבתי, השמאל המזויף והימין הלאומני הם כולה שתי הכנפיים התאומות של אותה ציפור. אם אתה מסכים אתי אני שמח ודי לי בכך. אם יש לך עניין מיוחד בשמי, נא גגל "מאפיהו" ותגלה אותו חיש קל.

        אהבתי

  6. רונן איל permalink

    אדון נכבד (ראה הערה בסוף),

    מה היו כוונותיך בפרסום הפוסט אינני יודע, ובלי כל כוונה לפגוע – הן אינן מעניינות אותי במיוחד. הגעתי לפוסט שלך דרך גוגל, כשחיפשתי חומר בנוגע לתרגום לעברית של 1984. מכיוון שאין כל כך הרבה חומר כזה (תתפלא, או שלא), קראתי את הפוסט כולו, בתקווה למצוא משהו רלבנטי לענייני. את תגובותי כתבתי בשם הדיוק והנאמנות לאורוול עצמו (לא בהכרח לפרשניו), כפי שאני מבין אותו, מהמקור.

    אני לא יודע אם אורוול ״תיעב אותם, את שקרנותם ואת הטוטליטריזם שלהם״. הוא בודאי לא חיבב את הקומוניסטים, במיוחד לא את הרוסים, אבל לדעתי עיקר עניינו היה חשיפת העובדות כהווייתן וביניהן העובדה שהקומוניזם הרוסי (וגרורותיו) היה אנטי-מהפכני ואנטי-סוציאליסטי בשנות ה-30 וה-40, כשאורוול כתב את ספריו. תובנה זו התגבשה בעיקר בעקבות חוויותיו האישיות במלחמת האזרחים בספרד (אותן תאר בספר ״מחווה לקטלוניה״ שתורגם לעברית ב-2012).

    אורוול הגדיר את עצמו כסוציאליסט והאמין בראש ובראשונה בחירות ובשוויון. הוא תיעב בעיקר את מערכת המעמדות הבריטית כפי שהוא הכיר אותה. הוא האמין בשכל ישר וקיווה שדרך הצגת המציאות כהווייתה והסברים פשוטים ניתן להוביל לשינוי חברתי, שהיה לדעתו חיוני. אני מנחש שאילו הוא היה חי היום הוא לא היה רואה הבדל מהותי בין עמדתך לעמדות השמאל או הימין העכשיויים, מכיוון שלפי הגדרותיו כולכם ממילא מתדיינים בתוך גבולות הקפיטליזם-פאשיזם שהוא חזה, גבולות שבתוכם לאיש מאיתנו אין חירות אמיתית ואין שוויון אמיתי. היוצא מן הכלל היחיד שאני מכיר (ויתכן שאני טועה) הן מדינות סקנדינביה שמיישמות בצורה מוצלחת-יחסית שיטה בת-כלאיים של קפיטליזם וסוציאליזם.

    בנוגע לשמך – אין לי עניין מיוחד בו. מכיוון שפנית אלי בשמי בתגובתך, חשבתי שיהיה נחמד לפתוח את תגובתי אליך באותו אופן. עקבתי אחרי הקישור לדף ״אודות״ אך את שמך לא מצאתי שם. כן מצאתי שם הסבר על אי-רצונך בחשיפה. חיפשתי בגוגל כפי שהצעת אך העליתי חרס. לא נורא, תהא אשר תהא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: