Skip to content

דוד וגולית, היה או לא היה? הארכיאולוג והסופר בנפתולי הדה-קונסטרוקציה

דצמבר 22, 2016

פוסט מספר 7, מתוך 10 מתוכננים,  לרגל חגיגות ה-1,000 (פוסטים בבלוג)

בזמנו, שנת 2012, הקדשתי שבעה פוסטים ארוכים ל"דה-קונסטרוקציה". מדובר במושג מתוך הז'אנר הפוסט-מודרני, שפרושו המילולי הוא "פירוק". בעצם טכניקה של טיעונים, שההוגה שלה היה המלומד הצרפתי-יהודי ז'ק דרידה (יעקב דרעי), שעניינה היה לתקוף ולפורר את "מושגי היסוד" של החשיבה, כדי לאפשר קליטה קלה יותר של האידיאולוגיות חסרות השחר המנופקות מטעם אגף הפוסט-ציונות-קולוניאליזם-סטרוקטורליזם-מודרניזם

אז הפרופ' התל-אביבי לארכיאולוגיה ישראל פינקלשטיין אולי אינו מגדיר את עצמו כפוסט מודרניסט, אבל את הטכניקה של הדה-קונסטרוקציה הוא מפעיל בהרחבה בספריו, איפה שהוא מנסה לספר לנו שלא היה ולא נברא: לא היו אברהם ויעקב. לא היתה יציאת מצרים. לא היתה התנחלות בכנען כמתואר בתנ"ך.  לא היתה באמת "ממלכה מאוחדת" גדולה וחזקה בתקופת דוד ושלמה, אלא רק ממלכונת שבטית קטנטונת סביב כפר קטן בשם ירושלים (הפרופסור  הואיל להכיר באפשרות שהמלך דוד התקיים, אחרי שנמצאה בניינטיז כתובת בתל דן שבה מוזכר "בית דוד") .

ואיך הוא יודע על כל האין הרב והעצום הזה? פשוט מאוד: כי אין ממצאים ארכיאולוגים.

אחת ההדגמות המדהימות ביותר של ארגומנטום אד איגנורנטיאם, הטיעון הכוזב בשם הבורות, או ההעדר.

שהולך ככה:

אם אין הוכחה שאין אלוהים, יש אלוהים.

וגם להיפך, מה שמתאים למקרה שלנו:

אם אין הוכחה שיש אלוהים, אין אלוהים.

ככה שאם אין הוכחה מהארכיאולוגיה למשהו שכתוב בתנ"ך – חרסים וכאלה – התנ"ך הוא בלוף!

בשם הטיעון הכוזב המבוסס על הבורות, כתב הפרופסור ספרים ויסד אסכולה שלמה באוניברסיטת תל אביב!

ולפניכם כאן דיון בשניים מהמפורסמים בספריו של הפרופסור, המבוססים על הכשל הלוגי דנן. גירסה ערוכה ומקוצרת של הפוסט שכתבתי פעם.

וכאן תמצאו את הפוסט המקורי, שפורסם ב-30.05.2012.

——————————————————————————————————————————

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, היום ראש המכון לארכיאולוגיה,  והסופר האמריקאי המתמחה בכתיבה בענייני ארכיאולוגיה והיסטוריה, ניל-אשר סילברמן, כתבו ביחד שני ספרים – "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה".

הספר הראשון, "ראשית ישראל", עוסק בעיקר  ב-1500 השנים הראשונות, בערך, בהיסטוריה של העם העברי-ישראלי-יהודאי (יהודאי=שייך לתקופת ממלכת יהודה). או, יותר נכון, בהכחשתה של אותה היסטוריה.

"ראשית ישראל": איור השער - הקרב בין דוד וגולית (מאת ישראל פינקלשטאיין וניל אשר סילברמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003, 384 עמודים)

"ראשית ישראל": איור השער – הקרב בין דוד וגולית (מאת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003, 384 עמודים)

כי אם נסכם את עיקר מסקנותיהם של המחברים, לא היו אבות, לא היו 12 שבטים, לא היתה יציאת מצרים, לא היתה תקופת התנחלות כמתואר בתנ"ך, לא היתה ממלכה מאוחדת בתקופת שאול, דוד ושלמה, אלא רק ממלכונת שבטית קטנטונת בשטחי יהודה ובנימין.

וירושלים היתה אז רק כפר קטן ודי נידח.

ואיך יודעים פינקלשטיין וסילברמן את כל הדברים האלה?

פשוט מאוד: קיים גוף-ידע אובייקטיבי, שאין לערער עליו, ורק אותו, מבחינה מדעית אפשר לקבל כראייה ולסמוך על ממצאיו, ושמו:  

"הארכיאולוגיה".

הנה מההקדמה למהדורה העברית של "ראשית ישראל" עמוד 11:

"שלא כחקר הטקסטים המקראיים, הארכיאולוגיה מספקת עדות 'אובייקטיבית'. היא חושפת מימצאים- כגון כלי חרס, כלי נשק ומבנים קדומים – המייצגים את העולם של זמן האירועים."

נשמע הגיוני להפליא.

איך לא חשבנו על זה בעצמנו.

רק המימצאים ש"הארכיאולוגיה" חושפת, מייצגים את העולם האמיתי.

ומובן מאליו, שרק פינקלשטיין את סילברמן וחבריהם מהאסכולה  "המינימליסטית" (מינימום תנ"ך – מקסימום ארכיאולוגיה) הינם הפרשנים המוסמכים והדוברים הבלעדיים של "הארכיאולוגיה".

"דוד ושלמה": על השער - דוד האוחז בקלע, הפסל של מיכלאנג'לו (מאת פינקלשטיין וסילברמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006, 328 עמודים)

"דוד ושלמה": על השער – דוד האוחז בקלע, קטע מהפסל של מיכלאנג'לו (מאת פינקלשטיין וסילברמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006, 328 עמודים)

על פי הפרשנות שלהם – ישק דבר.

ומה עם כל האחרים שיש להם פרשנות שונה לגבי אותם מימצאים ארכיאולוגים עצמם?

ובכן, כל אלה, חבל שבכלל פתחו את הפה.

קבלו את  מה יש לפרופסור פינקלשטיין להגיד על מי שאינם מסכימים עם דעתו על "הארכיאולוגיה". הנה מתוך ראיון ב"הארץ" עם הכתבת אביבה לורי:

שאלה: וממלכה מאוחדת (של דוד ושלמה) היתה?

פינקלשטיין: מספר האנשים שמדברים על הממלכה המאוחדת הוא עצום. מספר האנשים שבאמת מבינים, הוא קטן מאוד. כל זב ומצורע מדבר, אבל רוב הזבים והמצורעים לא מבינים כלום.

ברור?

או שאנחנו מסכימים עם מה שמואיל ללמד אותנו  הפרופסור ישראל פינקלשטיין, או שאנחנו זבים ומצורעים ויש בינינו  רוב של כאלה ש"לא מבינים כלום."

ככה מדברים, פרופסור?

לא יפה.

אך אל דאגה. עוד  נראה כמה מעט נשאר מ"הארכיאולוגיה"  ומ"ההיסטוריה" האובייקטיביות של פינקלשטיין אחרי מעט טיפול דה-קונסטרוקטיבי מצידנו.

*****

נקודה המזדקרת מיד לעין, כשבאים לבחון את שני ספריהם של פינקלשטיין וסילברמן, היא החשיבות העצומה שהם מייחסים לסיפור דוד וגולית.  ב"ראשית ישראל"(עמוד 166) מנוסחת כך התייחסותם הראשונה מני רבות:

"בדומה לכך ( בדומה לסיפור יציאת מצרים, שגם הוא, לפי המחברים, מעשייה תעמולתית  בלי שום הוכחות) מאבקו של דוד בגולית הפלישתי מהווה סמל לניצחון החלש והמאמין על החזק והמתגרה. פחות חשוב אם היה ענק כזה ואם דוד היה יכול לקלוע בדיוק אל מצחו."

הספר השני, "דוד ושלמה" עמוס לעייפה באיזכורים לקרב של דוד נגד גוליית: עמודים 9-10, 13-14, 18-19, 21, 34, 57, 109, 165, 174, 179-184, 230, 269, 271.

המבוא לספר נקרא בפי מחבריו "הרועה ואבן הקלע".

כל הפרק השישי, מבין שמונה הפרקים של הספר השני, נקרא  "העימות עם גולית" ומוקדש לו.

אבל, לא פחות מהאיזכורים הטקסטואליים, חשובים עמודי השער של שני הספרים. מה שנקרא ה"וויז'ואל".

בשער הספר  "ראשית ישראל" מופיע ציורו הידוע של רמברנדט המתאר את הקרב בין דוד וגוליית.

על שערו של הספר "דוד ושלמה", מופיע צילום של קטע מפסלו הידוע של מיכלאנג'לו המוצב בפירנצה, "דוד"- קלע על כתפו, והבלטה גדולה של ידו הימנית החופנת את אבן הקלע.

כל מי שמבין טיפה במו"לות, בעיתונות, בתקשורת, בהשפעה על דעת קהל, יודע כמה חשוב השער, וכמה חשובה התמונה שבשער. "השער מוכר", אומרים בעיתונות ובמו"לות, והעורכים מקדישים  תשומת לב מרובה לקביעת הכותרת הראשית  והתמונה המופיעה בחלון הראווה של הספר.

אין שום מקריות בהדגשת הסיפור של דוד וגוליית בשערי שני הספרים של פינקלשטיין וסילברמן.

אין שום מקריות בהשתדלותם המרובה להוכיח שאין לסיפור דוד וגולית ידיים ורגליים.

פינקלשטיין וסילברמן מבינים היטב את חשיבותו של דוד לסיפור הלאומי של העם היהודי בכלל, ושל ישראל החדשה בפרט, הספוג  באידיאולוגיה הציונית.

הם מקדישים מילים רבות גם להסברת חשיבותו של דוד לשלוש הדתות המונותאיסטיות (ישוע הנוצרי נחשב כנצר לבית דוד, וגם הקוראן תופס את "דאוד" כמלך גדול וחשוב).

הנה מה שהם כותבים על כך:

"הסיפור המקראי על המלכים המכוננים של ישראל המאוחדת עדיין מהווה נדבך מרכזי בתרבות המערב. גם אם רוב  בני האדם יודעים אולי מעט על תוכנו של המקרא, רק מתי-מעט לא ידעו לומר מהו סיפור הקרב בין דוד וגולית." ("דוד ושלמה", עמוד 19).

פינקלשטיין וסילברמן, אם כן, סימנו את המטרה:

אם יש לאידיאולוגיה הציונית ולהיסטוריוגרפיה של עם ישראל  אבן פינה שאותה יש לנפץ כדי למוטט את "המיתוס" – הרי זה סיפור הקרב של דוד וגולית. לכן זה מה שמופיע בשער של שני ספריהם, ולכן הם מקדישים מאמצים רבים כל כך לקרב הזה.

זיכרו את הדימויים הרווחים של מלחמת הקוממיות ב-1948: ישראל הקטנה מנצחת את העולם הערבי הענק. זיכרו את "המיתוס" הדומה של המלחמה ב-1967. דוד הקטן והנועז, מיליונים ספורים של יהודים, מצליחים לגבור בתוך שישה ימים על שלוש מדינות ערביות ובהן עשרות מיליוני תושבים.

אפילו  היום התמונה אינה שונה. ישראל עדיין קטנה, והעולם הערבי-מוסלמי שנגדה עדיין גדול. הסיפור של דוד וגולית עדיין יושב חזק.

ובדיוק משום כך שוקדים פינקלשטיין-את-סילברמן לפורר את הסיפור הזה ולמוטטו, בטכניקה הקרויה דה-קונסטרוקציה.

*****

ועכשיו, הבה נראה איך ניגשים פינקלשטיין וסילברמן למלאכתם.

הם מביאים מהסיפור המקורי בספר שמואל א' את תיאורו של איש הביניים גולית הפלישתי, ותיאור החימוש שלו ושיריונו.

 וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת:  גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.  וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן–חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת.   וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו   וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו. (כפי שמובא בעמוד 180 ב"דוד ושלמה")

חיילים פלישתים מגויי הים בקרב ימי בציור מצרי מתקופת רעמסס השלישי (1192-1160 לפסה"נ): קסדות מנוצות, מגינים וחרבות . (כל האיורים חוץ מפסל ההופליט מספרו של ידין)

חיילים פלישתים מגויי הים בקרב ימי בציור מצרי מתקופת רעמסס השלישי (1192-1160 לפסה"נ): קסדות מנוצות, מגינים וחרבות. בניגוד לקביעה של פינקלשטיין וסילברמן שהפלישתים "משתמשים בחנית בלבד" (מתוך ספרו של יגאל ידין)

ומה יש להם לומר על זה?

שכל הכתוב בתנ"ך הוא בלוף. הנה מתוך ספרם דוד ושלמה:

"נשקו של גולית כפי שהוא מתואר במקרא אינו דומה לנשק שבו השתמשו הפלישתים הקדומים כפי שעולה מהמחקר הארכיאולוגי.

גויי הים…חובשים כיסויי ראש מיוחדים עטורי נוצות ולא כובעי נחושת.

הם משתמשים בחנית בלבד ולא בשילוב של חנית, כידון וחרב.

 וגם אינם לובשים שיריון כבד או מצויידים במגיני הרגלים המתכתיים המכונים מצחות נחושת."

חייל במרכבה, ממוצא שמי, בשריון קשקשים, נפגע בקרב נגד המלך המצרי תחותמס הרביעי: סוך המאה ה-15 לפסה"נ. הרבה לפני הופעת היוונים (מתוך ספרו של ידין)

חייל במרכבה, ממוצא שמי, בשריון קשקשים, נפגע בקרב נגד המלך המצרי תחותמס הרביעי: סוך המאה ה-15 לפסה"נ. הרבה לפני הופעת היוונים (מתוך ספרו של ידין)

עד כאן באשר לבלוף. אך הבלוף מבוסס על פלאגיאט. קבלו את פינקלשטיין וסילברמן:

"אך התיאור המקראי אינו פרי הדימיון: לכל פריט ברשימת הציוד של גוליית יש סימוכין ארכיאולוגיים ומקבילה ברורה בנשק ובשריון מאזור הים האיגאי, מהתקופה המיקנית ועד התקופה הקלאסית.

בכל התקופות במסגרת זמן רחבה זו אפשר למצוא קובעי מתכת ומצחות מתכת, אך עד למאה השביעית לפני הספירה היו פריטים אלה נדירים בעולם היווני.

שיחזור של הופליט יווני, מגן ביד שמאל, חנית ארוכה (אחת!) ביד ימין וחרב על הירך. קסדה בעלת מיגון טוב על המצח (מתוך הוויקיפדיה)

שיחזור של הופליט יווני, מגן ביד שמאל, חנית ארוכה (אחת!) ביד ימין וחרב על הירך. שיריון ארד בתבליט וקסדה בעלת מיגון מלא על המצח והאף (מתוך הוויקיפדיה)

רק עם הופעת ההופליטים היוונים על חימושם במאות השביעית עד החמישית  לפסה"נ החל הציוד התקני של הלוחם הכבד לדמות לציוד המתואר במקרא בסיפור גולית.

(הסבר: ההופליט היווני היה חייל רגלי כבד, נושא מגן, חנית וחרב, שלחם בדרך כלל במסגרת ה"פלאנקס" – מבנה מקובץ וצפוף ובו שורות-שורות של חיילים הפועלים בהתקפה ובהגנה כגוש אחד)

"למעשה, הנשק והשריון התקניים של ההופליט זהים לאלה של גולית והם כוללים קסדה, שריון, ומגיני רגליים ממתכת, שתי חניתות, חרב ומגן גדול. מכאן אפשר ללמוד כי מחבר הסיפור המקראי על דוד וגולית הכיר היטב אתך ההופליטים היווניים שהופיעו בשלהי המאה השביעית לפסה"נ." (עמוד 181-2)

איך להגיד הכי-הכי בעדינות?

פינקלשטיין וסילברמן מנסים לעבוד עלינו בעיניים.

א.  גויי הים, שהפלישתים היו אחד מהם,  חדרו למדינות שבמזרח הים התיכון במאות ה-13 וה-12 לפני ספירת הנוצרים. תחילה לחמו נגד המצרים, ומאוחר יותר השתלבו חלקם בצבאות המצרים וגם בצבאות אחרים. הם השתמשו בשלושה סוגי קסדות: קסדות  מעוטרות בקרניים, קסדות שבפיסגתן בולט מין עיגול או כדור, וקסדות מעוטרות נוצות (של הפלישתים). תפקיד הנוצות היה להצל על הקסדה כדי לצנן את ראשו של הלוחם.

החומר שממנו היו הקסדות עשויות אינו ברור מן הציורים של התקופה. אך מכיוון שמדובר בתקופת הברונזה המאוחרת והברזל המוקדמת (תקופת הברונזה החלה במזרח התיכון ב-3,300 לפני הספירה, 2,000 שנים לפני שהגיעו גויי הים לאזור שלנו), ולכל לוחם בשדה הקרב מובנת החשיבות של הגנה על ראשו, לא יהיה זה מוגזם להניח שהיה מדובר בקסדות נחושת או ארד (ברונזה).

כאמור, החיילים המופיעים בציורי הפרעונים כשקסדותיהם עטורות בנוצות, הם הפלישתים. חלקן האחורי והתחתון של הקסדות נראה בבירור על עורפם של החיילים. לא מדובר כלל בעטרת נוצות, כמו של האינדיאנים הילידים של צפון אמריקה.

ב.  בתיאורי הקרבות מאותה תקופה (המאה ה-13 וה-12) נראים בבירור גם חיילים פלישתים (אלה עם עטרת הנוצות המחפה על הקסדה באיור המצרי שלמעלה) האוחזים במגן גדול ובחרב ארוכה וישרה, ולעתים בחרב בינונית ואף קצרה.

כלומר, אין שחר לאמירה של פינקלשטיין וסילברמן, כאילו "הם (גויי הים וביניהם הפלישתים) משתמשים בחנית בלבד."

הציירים המצריים בני התקופה חשבו אחרת, משום מה.

ארכיאולוגיה, כן?

שריון קשקשים כבד (שורת הקשקשים התחתונה מנותקת) עשוי ברונזה שנמצא בנוזי, צפון עיראק, מהמאה ה-15 לפני הספירה (מתוך ספרו של ידין) הרבה לפני גולית והמון לפני היוונים

שריון קשקשים כבד (שורת הקשקשים התחתונה מנותקת) עשוי ברונזה שנמצא בנוזי, צפון עיראק, מהמאה ה-15 לפני הספירה  הרבה לפני גולית והמון לפני היוונים (מתוך ספרו של ידין)

ג.  נכון שהחיילים הפלישתים בציורי הפרעונים עטויים במה שנראה שריון קל וצמוד לגוף וחימושם אינו כבד ומגוון כמו של גולית. אך גולית לא היה חייל רגלי רגיל. הוא היה "איש הביניים", שאמור להיות מוכן לכל אפשרות. הוא גם היה ענק יקר המציאות, שצריך הגנה מיוחדת, אך גם מסוגל לשאת עליו חימוש רב יותר ממה שמקובל אצל חייל רגיל. כך שאין שום צורך להניח שמיגונו וחימושו היו זהים  לציודו של חייל רגלי רגיל. ואילו שריונות קשקשים היו מקובלים בעולם השמי מאות שנים לפני תקופת הקרב בין דוד וגולית (המאה העשירית לפנסה"נ). ואילו מגיני רגליים (באזור השוקיים) היו בשימוש כבר בתרבות המיקנית (ביוון) שנעלמה במאה ה-11 לפנסה"נ.

לתרבות המיקנית מיוון יש ייצוג נרחב בארכיאולוגיה של ארץ כנען, ובמיוחד באתרי הפלישתים. אין שום סיבה להניח, שהפלישתים, שלמדו מהמיקנים קדרות, לא היו מסוגלים ללמוד מהם הכנת מצחות להגנת השוקיים, לצורך הגנתו של איש הביניים שלהם. כך שאין משמעות רבה לקביעה של פינקלשטין וסילברמן כי הפלישתים –

"אינם לובשים שיריון כבד או מצויידים במגיני הרגלים המתכתיים המכונים מצחות נחושת."

ד. אך פינקלשטיין את סילברמן מסתבכים קשות דווקא בסיכום שלהם, כשהם טוענים כי "הנשק והשריון התקניים של ההופליט זהים לאלה של גולית והם כוללים קסדה, שריון, ומגיני רגליים ממתכת, שתי חניתות, חרב ומגן גדול."

הנה רשימת ההבדלים, העושה לצחוק את הדיבור על ה"הנשק והשריון…(ה)זהים" אצל פינקלשטיין וסילברמן:

א. אצל גוליית מדובר בשריון קשקשים.

ואילו ההופליט היווני היה לבוש בשריון ארד רקוע. בתקופה המוקדמת השריון היה בצורת פעמון (ראו צילום פה), ומאוחר יותר היה זה שריון ארד שהיו רוקעים כתבליט של גופו של גבר שרירי (ראו צילום למעלה). לא דומה לשריון הקשקשים המיוחס לגולית (ראו צילום משמאל למעלה).

ארכיאולוגיה, כן?

שיריון "פעמון" מארד של הופליט יווני, מהתקופה המוקדמת יותר (צילום מהוויקיפדיה)

שיריון "פעמון" מארד של הופליט יווני, מהתקופה המוקדמת יותר (צילום מהוויקיפדיה)

ב. החימוש של גוליית, המתואר בספר שמואל,  כלל חרב, חנית וכידון.

ואילו החימוש של ההופליט היווני כלל חרב וחנית. החנית היתה באורך של 2 עד 3 מטרים, לפי מקומו של החייל במבנה של הפלאנקס – אותו מבנה צפוף שנקרא פלאנקס. ככל שמיקומו של החייל היה קדמי יותר, היתה חניתו קצרה יותר (אגב, לא מדובר בהמצאה יוונית. השומרים הקדמונים של מסופוטמיה כבר לחמו בשיטה הזאת הרבה לפניהם).

כך שאין שחר לקביעה של פינקלשטיין וסילברמן, שהחימוש של ההופליט היווני כלל "שתי חניתות".

זהו פרט מצוץ מהאצבע, שנועד להתאים את התיאוריה שלהם למציאות בידיונית לחלוטין.

ארכיאולוגיה, כן?

ג. את המגן (צינה) של גולית, שכנראה היה גדול וכבד במיוחד,  נשא למענו נערו, כמתואר בספר שמואל: "וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו."

ואילו ההופליט היווני נשא בעצמו את המגן שלו, שלא היה גדול במיוחד.

ארכיאולוגיה, כן?

ד. ועוד הערה חשובה הנוגעת לקסדה. קסדות הארד של ההופליטים היווניים כללו הגנה על המצח, ולפעמים גם על האף.  אילו היה גוליית מצוייד בקסדה כזאת, לא היה לדוד סיכוי להבקיע אותה באבן הקלע. אילו נכתב הסיפור על דוד וגולית כמעשה פלגיאט בתקופת  המלך יאשיהו (609-639 לפנסה"נ), כגירסת פינקלשטיין וסילברמן, היו הסופרים יודעים זאת, ולא מסתבכים בפירכה גלויה כל כך.

ארכיאולוגיה, כן?

(למותר לציין, שלתיאוריה של פינקלשטיין את סילברמן בדבר כתיבתו של סיפור דוד וגולית בימי יאשיהו, אין שום תימוכין מענף הארכיאולוגיה, שלפי יומרתם, כפי שהזכרנו,  הוא-הוא הקובע. לטענתם, הומצא הסיפור בתקופה המאוחרת של יאשיהו לצרכים תעמולתיים, בהתאם למצב הפוליטי באותה תקופה. כמה משעשע, שזהו בדיוק המניע להמצאת התיאוריה המצוצה מהאצבע של פינקלשטיין את סילברמן. תעמולה פוליטית, עם קשר מצומצם לעובדות כלשהן. הארכיאולוג והסופר בני ימינו הם פשוט מייחסים את מניעיהם שלהם לסופרי התנ"ך)

 עד כאן באשר לחימוש.

ועכשיו ניגש לתיאור הקרב עצמו. התיאוריה של פינקלשטיין וסילברמן היא, שהסופרים בתקופת המלך יאשיהו המאוחרת העתיקו הן את פרטי החימוש והן את תיאור הקרב מהמיתולוגיה היוונית.

האיליאדה (מלחמת טרויה) של הומרוס ומעשיות אחרות.

וכאן הם מסתבכים במעשה נכלים מדהים למדי, במיוחד כשמדובר בארכיאולוג בעל שם כישראל פינקלשטיין (ראש הקתדרה לארכיאולוגיה של תקופת הברונזה והברזל! חתן "פרס דן דוד"!).

הנה כך הם כותבים, כדי לבסס את תיאוריית הפלגיאט שלהם:

בפרשת דוד וגולית יש מקור נוסף של השפעה יוונית. הסיפור המקראי על גולית וחימושו הושווה לתיאור אכילס אצל הומרוס (איליאדה, שיר שמונה-עשר, 480, 608-612. שיר תשעה עשר, 153, 369-385). תיאוריה האפיים של האיליאדה את המלחמה בין היוונים לטרויאנים מזמנים השוואות נוספות להתרחשויות מסיפור דוד וגולית. במיוחד קרבות ביניים בין גיבורים משני הצדדים. קרב הביניים בין פאריס ומנלאוס (איליאדה, שיר שלישי, 21  ואילך) מסופר בז'אנר של התמודדות אחת הקובעת את תוצאות המלחמה כולה – בדומה לסיפור המקראי. את קרב הביניים בין הקטור ואיאס (שיר שביעי, 206 ואילך) אפשר להשוות לקרב בין דוד וגולית הן מבחינת התפיסה הכללית והן מבחינת רצף הארועים: גיבור נקרא להתמודדות. צבאו מגיב  בחרדה. מתואר נישקם של הגיבורים. הלוחמים נושאים נאומים. הלחימה מתחילה. נסטור מפילוס יוצא אף הוא לקרב ביניים, ויריבו מתואר כלוחם ענק.  ("דוד ושלמה" 182-3).

חיילים מיקניים, ומצחות לשוקיהם. התרבות המיקנית נעלמה במאה ה-11 לפנסה"נ, וקדרות מיקנית נמצאה בכנען ובאתי הפלישתים (מתוך הוויקיפדיה)

חיילים מיקניים, ומצחות לשוקיהם, מאויירים על קדרה. התרבות המיקנית נעלמה במאה ה-11 לפנסה"נ, וקדרות מיקנית נמצאה בכנען ובאתרי הפלישתים  כאן(מתוך הוויקיפדיה)

שימו לב: הקטע כולל כמה וכמה מראי מקומות מן האיליאדה של הומרוס – אבל אפילו לא ציטוט אחד, שיוכיח כי יש דימיון כלשהו בין החימוש של אכילס היווני והחימוש של גולית הפלישתי.

אין אפילו ציטוט פעוט אחד, המראה את הדימיון בין קרב הביניים בין פאריס ומנלאוס מהאיליאדה של הומרוס, ובין הקרב בין דוד וגוליית מהתנ"ך.

יש רק מראי מקומות. עניין תמוה ביותר, שכן בדרך כלל לא חוסכים פינקלשטיין וסילברמן בציטוטים ישירים.

מובן שהמחדל המוזר הזה עורר את חשדותי.

הלכתי לשני תרגומים שונים של האיליאדה, ובדקתי.

ותנחשו מה.

שום כלום.

ריאן דה ריאן. מאפיש. נאדה.

אינכם צריכים להאמין לי. בידקו בעצמכם. טרחתי והעתקתי למענכם, כאן בסוף* את כל מראי המקומות שעליהם "מתבססים" פינקלשטיין וסלברמן כדי לאושש את תיאוריית הפלגיאט שלהם.

המוצא הישר של דמיון כלשהו, יקבל פרס.

אין זה מקרה שהמחברים שלנו נמלטים אל הגדרה כללית כמו "אפשר להשוות לקרב בין דוד וגולית הן מבחינת התפיסה הכללית והן מבחינת רצף הארועים."

השוואה דלוחה ביותר, שלא לומר סתם קשקוש מקושקש.

בחיים לא תצליחו למצוא דמיון בין הקרבות מפה ומשם.

התנ"ך לא העתיק מהאיליאדה, וגם האיליאדה לא העתיקה מהתנ"ך.

פשוט אין דמיון.

יש לזכור, שקרבות הביניים לא הומצאו במלחמה על טרויה. היו קרבות כאלה הרבה לפני הופעת היוונים על במת ההיסטוריה. אילו ביקשו סיפורי התנ"ך לבדות מעשיות שלא היו ולא נבראו, לא היה להם שום צורך להמתין לאיליאדה לצורך זה, בניגוד לבדותות שמנסים פינקלשטיין וסילברמן לספר לנו.**

מגוחך במיוחד הוא הסיפור של פינקלשטיין וסילברמן על "נסטור מפילוס (ש)יוצא אף הוא לקרב ביניים, ויריבו מתואר כלוחם ענק."

ובכן,  נסטור מפילוס, רק שתדעו, היה מעורב בשתי מלחמות ידועות: האחת נגד הקנטאורים (יצורים שחציים סוס וחציים אדם), והשניה נגד חזיר הבר מקלדוניה. בהמה די גדולה, ככל הנראה, אבל מה לזה ולהשוואה עם הקרב בין דוד וגולית?

שוב. שום דימיון. אפילו לא ב"תפיסה הכללית" ודאי לא ב"רצף הארועים".

נראה שפינקלשטיין וסילברמן פשוט סמכו על עצלותם של קוראיהם, שלא יבדקו אותם, ולכן זרקו שם, ציינו מראי מקום, אבל שום ציטוט.

או אולי סמכו על שמם הטוב – כי איך יתכן שפרופסור מכובד (פרס דן דוד!) וסופר נכבד יעבדו בצורה כה עגומה על קוראיהם?

נו, ככה זה כשבאים לכתוב ספר תעמולתי מובהק, תחת כסות של ספר בעל יומרות מדעיות.

כשרוצים לפורר "מיתוסים" לאומיים מסיבות אידיאולוגיות מפוקפקות.

ונזקקים למעשה שרלטנות.


*הנה תיאור הקרב בעמק האלה, כפי הוא מופיע בספר שמואל:

נאום  דוד:

 וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה:  כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

והקרב עצמו:

 וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.   וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה.

ועכשיו, הנה תיאור הקרבות מתוך האיליאדה, לפי מראי המקורות שמביאים פינקלשטיין וסילברמן בפרם, ואשר לדבריהם שם מסתתר לו  המקור לתיאור התנ"כי של הקרב בין דוד וגולית (איזו בדיחה מדעיסטית שכזאת):

קטעים מהאיליאדה לפי מראי המקום ב"דוד ושלמה" עמ' 183. "האיליאדה", הומרוס, תרגום יוסף האובן  (נבו) הוצאת ירון גולן 1995, 624 עמודים

מזמור 18, 480 (כל מראי המקומות מתוך ההפניות בעמוד 182-3 בספר "דוד ושלמה")

המגן מלאכת הפייסטוס (שר הנפחים)

ומתלה חיבר אליו עשוי כסף,

והמגן עצמו היה בן חמש שכבות דחוסות יחד,

על העליונה עיצב בתושיה ובידע רב פיתוחי אמנות רבים,

עיצב על גבה את היבשה ואת גלי הים ואת השמיים,

את הליוס (השמש) גם, את האצן הבלתי נעצר הזה ואת חרמש סלנה (הלבנה).

 

שם, 608-612

 

משסיים (הפייסטוס) זה האדיר והנורא,לעשות את מלאכת המגן, פנה לברוא

לאכילס את שריון הגוף הזוהר בעוצמה הגדולה מזו של האש.

אז פנה ליצור קסדה המגינה גם על הרקות, נאה, רבת קישוט, נושאת בעומס

ציצות שיער יצאו מתוך כרבולת הזהב. אז פנה לעשות מוקים (מגיני רגליים, מצחות). מסילות

להגנת הרגל, מבדיל יצוק בעדינות.

שיר 19, 153

נאום אכילס

חשוב הדבר שכל אחד יראה שאכילס שוב מצוי בקידמת חזית הקרבות , וכיצד כידונו מחסל –

כוחות מבני טרויה, ובכך תגבר אצלכם הנכונות להילחם.

 

שם, 369-385

 

במהירות  חבש על רגליו את המוקים הבוהקים שיפים הם עד להרהיב עין

שהמשכם מכסה בכסף את מפרק הקרסול.

אחר כך חבש את בית חזהו סביב בשריון הארד:

אחר כך על הכתף תלה את החרב אשר בניצבה בולטים ברוב הדר ראשי

מסמרי כסף, אשר הלהב בה עשוי נחושת קשיחה. בסוף הרים את המגן,

גדול וחסון, מקרין  למרחקים את זוהרו,בדומה לירח המלא.

כמו הזוהר המגיע אל הספנים בים מן המדורה,

שהודלקה גבוה בהרים, כמו סנה הבוער במרחב שממה,

שבאותה עת סופת רוחות עזה מרחיקה את ספינתם מחבריהם

אשר על החוף, אל תוך ים הגלים הרוחש דגה.

כך גם זהר לתוך האתר (חלל האוויר) מגינו של של אכילס. כל כך רבה

ויפה היתה הדרת האומנות שהיתה טבועה על משטחו במלאכת רקיעה.

ואז הרים את הקסדה הכבדה וכיסה בה את ראשו סביב.

הקסדה גבוהת הציצה נצצה כמו רקיע הכוכבים

והרעמה, שיערות זהב קלועות בידי האל שעשאה,

כמו כרבולת נופפה מצד אל צד.

אז בהדק אכילס האציל את התלבושת שעליו אם קלה היא תנועת

איבריו בתוכה ואם מתואמים חלקיה ונסגרים אלה על אלה.

וכמו כנפיים היתה לו התלבושת אשר הרימו אותו, את מצביא הגייסות

ואז הוציא מתוך מארז נאה את כידונו של האב, כבד, עצום וקשיח.

איש מבין הדנאים לא מסוגל היה להטילו, למעט אכילס.

 

איליאדה, שיר שלישי, 21 ואילך

 

ברגע שראה אותו הגיבור מנלאוס הלוחמני

מהלך בצעדים בטוחים לפני חטיבת הלוחמים.

כמו אריה השמח בליבו על כי טרף גדול וקל בא לקראתו

כאשר צבי נושא קרניים בא לעומת הרעב או תיש

שכן בתאווה רבה הוא טורף ואוכל אותו, גם אם עדת כלבי

שמירה מהירים משוסית נגדו וציידים מנסים להניא אותו מעשות כל.

כך שמח מנלאוס בראותו שם את הגיבור חסוד האל אלכסנדרוס (פריס)

כי אותו רצה הוא להעניש (על שניצל את הכנסת האורחים שזכה

לה בביתו ביוון)  את עושה העוולה. מיד זינק ממרכבתו ועליו כלי זינו.

ואז, ברגע שאלכסנדרוס, הגיבור בחסדי האל, הבחין בו

שהוא מופיע בקידמת חזית לוחמיו, נתקף ליבו בבהלה ואל

בינות לקהל אנשי שלומו נסוג, לנוס מפני בוא הגורל המר.

כמו איש אשר לאחר שראה בביקעה מיוערת שבהרים

נחש נרתע בבהלה לאחוריו. רגליו נרעדו ומיד ברח מן המקום

והוא חיוור בשתי לחייו.

 

שיר שביעי, 206 ואילך

 

כך התפלל העם ואיש הלביש-כיסה את עצמו בנחושת נוצצת,

בו ברגע וגופו על כל צדדיו עטוי היה כלי נשק,

ומיד הסתער כמו האל ארס המתערב בהסתערות,

במלחמה בין גיבורים שזאוס בן קרונוס שלח

ביניהם סכסוכי איבה מרים המכלים את כוחותיהם.

כך הסתער איס, מעוזם האדיר של האכאים

במבט זועם, רציני, אבל חייכני ובצעדים

גדולים וכבדים, תוך כדי הנעת הכידון המורם,

בעוד מכל עבר הדנאים (יוונים) הביטו בו בשמחה גלויה

הרי לדרדנים צנח שקע הלב ובאבריהם אחזו החיל והרעדה.

ואף בליבו של הקטור החלו מפעמות פעימות נאמנות. ואולם עתה כבר

לא היה לו לאן לברוח או להיחבא שם בערב רב של לוחמיו שכן הוא עצמו

הציע את דו הקרב (בעקבות מה שהלנוס מסר לו ששמע את שיחת אפולון והלנה)

איס קרב אליו ונשא מלפניו את המגן הגבוה.

מנחושת היה (המגן) משבעה עורות, אשר יצר אותו טיכוס בחוכמה,

הנודע באומנות עיבוד העורות,שחי בהילה ׁ(העיר)

אשר יצר את המגן בשבע שכבות עור, עורות פרים

מפוטמים, שמנים, ועליהם שכבת נחושת.

את המגן הזה נשא עתה מלפניו איס בן טלמון

שנעמד קרוב לפני הקטור.

 ואיים עליו במילים

הקטור, הנה אתה נוכח לדעת בבירור, איך אחד ואחד

קמים בעם הדנאי עוד גיבורים אחרים,

אף בלעדי בנו של פלאוס, הטוחן עד דק, בעל לב הארי

ליד ספינות הים החטובות והמהירות עתה הוא נח

זועם על אגממנון הוא, על נשיא העמים, במלוא רוחו.

אך עוד בינינו ישנם רבים שבשמחה מולך הם מתייצבים!

הנה, קדימה, החל במאבק הדמים!

על כן השיב לו הקטור, בעל קסדת שיער הסוס המתנופף:

"איס, בנו חסוד האלים של טלמון, מצביא העמים,

חדל לך מלהתייחס אלי כאל ילד רך, או כאל

אשה  שמעולם לא למדה את מלאכת המלחמה!

שהרי היטב מוכרים לי דרכי מלחמת הגברים!

יודע אני להטות מגן לימין ולהטותו לשמאל

בדרך חסכנית כדי לשמור על כוח הלחימה.

ואפילו לנוע עמו תוך כדי הליכה, כמו ריקוד של ארס הנורא

ואפילו בעת מהומה לנהוג במהירות את הסוסים הזריזים.

על כן, קום ועמוד! שכן לא אטיל בך כידון, לוחם אמיץ

בעורמתה של תחבולה ובחשאי ממארב. לא, כי בגלוי בך יפגע!"

אמר זאת, ובתנופה שילח את הכידון הארוך

והיטב פגע במגנו של איס, בעל שבע שכבות העור.

לא אלאה אתכם בהמשך הדברים. נערך קרב כידונים, ואחר כך משליכים שני הלוחמים אבנים גדולות זה על מגינו של האחר.  הקרב נגמר בכך שאידיאוס, "הכרוז הנבון", פונה אל שני הלוחמים האדירים  בהצעה נבונה:

"עתה ילדים, לא עוד עם מלחמתכם העויינת!

הלוא את שניכם אוהב זיאוס, האל השוכן בענן הרעמים.

ושניכם לוחמים אמיצים. בכך נוכחנו עתה לדעת כולנו.

אלא שעתה מתקרב הלילה ועניין טוב הוא להשמע גם ללילה."

ושני הלוחמים הנועזים מסכימים, מפסיקים את הקרב ומחליפים ביניהם חגורות מפוארות למזכרת.

נדמה לי שמי שהגיע בקריאתו עד לכאן, כבר מבין איזה מעשה של שרלטנות עשו פינקלשטיין וסילברמן.

**דווקא יש סיפור קדום מאוד, הדומה הרבה יותר מסיפורי האיליאדה לקרב בין דוד וגולית. סיפור שאין שום ספק שהארכיאולוג פינקלשטיין ידע עליו – אבל אין זה מקרה שהוא לא הביא את הסיפור הזה לידיעת קוראיו.

הנה הסיפור:

"וגיבור בא מרת'נו (כנען) ויחרפני במחני. גיבור אשר אין שני לו. הוא הכניע את הארץ בכל גבולה סביב ויאמר להלחם בי כי זמם לשדדני ויחשוב לשלול את בקרי בעצת שבטו…עם לילה מתחתי את יתר קשתי, יריתי חיצי לנסותה, השחזתי את חרבי, מירקתי את כלי זיני.

הבוקר אור ובני רת'נו באו. שבטיהם הריעו. הם אספו כחצי מבני ארצם ויזמו להתגרות מלחמה.

וישם הגיבור פעמיו אלי ואף אני הלכתי הלוך וקרוב אליו…נשים ואנשים הריעו, כל לב עלי דווי. ויאמרו: היש עוד גיבור אשר יוכל להלחם בגבור רת'נו זה?

נשארו בידו רק מגינו וגרזינו, כי חניתותיו אשר זרק (בי) נפלו מאחורי. כן ניצלתי מכלי זינו, באשר חיציו עברו על פני מבלי פגוע בי אחד אחר אחד. הוא התנפל עלי לשדדני. אך אני יריתי בו וחיצי ננעץ בצווארו. אז יצעק ויפול אפיים ארצה. הרגתיו בגרזנו. הריעותי תרועה גדולה על גבו. כל בן עאמו (הכנענים מבעלי ברית של המנצח בקרב) נהם. נתתי שבח והודיה  למונתו (אל המלחמה). אנשיו התאבלו עליו. המושל הלה עמוינשי חיבקני. ואני נשאתי את אשר לגיבור ההוא ואשלול את בקרו. כאשר זמם לעשות לי עשיתי לו. החזקתי בכל אשר במחנהו. בזזתי את אוהליו."

את הסיפור הזה כתב שאנהת (סנוהת) המצרי, שגלה מחצר פרעה אל ארץ כנען. זמנו של הסיפור: בערך 2000 לפני הספירה. יותר מ-900 שנים לפני סיפור דוד וגולית. הוא מובא בספרו של ידין  בתרגום ש. ייבין, בעמוד 101 ("תורת המלחמה בארצות המקרא לאור המימצאים הארכיאולוגיים", החברה הבינלאומית להוצאה לאור, 1963). 

אז מה, גם שאנהת שאב את "התפיסה הכללית" ואת "רצף הארועים" מהיוונים? "גיבור נקרא להתמודדות. צבאו מגיב  בחרדה. מתואר נישקם של הגיבורים. הלוחמים נושאים נאומים. הלחימה מתחילה."  כדברי פינקלשטיין וסילברמן?

אח, אח, אח, היוונים האלה! הכל הם יודעים!

2000 לפני הספירה על פי סיפורו של שאנהת, 1000 לפני הספירה כמסופר על דוד וגולית – אבל אצלם זה היה קודם!

אין סיכוי, כמובן,  שיאשיהו וכוהניו, שלפי התיאוריה המפוצלחת של פינקלשטיין וסילברמן הם שכתבו את סיפור דוד וגולית,  קראו את הסיפור של שאנהת.

זה בטח לא מתאים לתיזה של פינקלשטיין וסילברמן שהיהודאים העתיקו מהיוונים.

הסיפור של שאנהת המצרי רק מוכיח, שלאיש במזרח התיכון לא היה צורך בסיפוריו של הומרוס על מלחמת טרויה כדי להכיר את קרב הביניים, כולל "התפיסה הכללית" ו"רצף האירועים". זו היתה מסורת קרבית עתיקה ורווחת, שמוזכרת גם בתנ"ך בפעם נוספת, במקרה של הקרב בין "הנערים" של צבא הדרום בפיקודו של יואב בן צרויה ובין צבא הצפון תחת פיקודו של אבנר בן נר.  אבל כשבאים לעשות דה-קונסטרוקציה של סיפורי התנ"ך, לא צריך וגם לא כדאי לדייק ולפתח יחסים הדוקים מדי עם אמיתות ארכיאולוגיות והיסטוריות.

בניגוד גמור ליומרה.

מודעות פרסומת

From → אמונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: