Skip to content

צוות מנו נגד צוות ספיבק: מלחמת האתמול בשלשום

נובמבר 29, 2016

מחירי הדירות ממשיכים לעלות. איזו הפתעה.

ובכן, לאו דווקא. בהתחשב באינטרסים של הבנקים והמשכנאות, הקבלנים והרווחים, והפוליטיקאים (בהופיעם כ"המדינה") עם ספסרות הקרקעות והמסים. ובמיוחד – העובדה שכמעט 70% מהישראלים גרים בדירות שבבעלותם, ז"א מיליונרים אחד אחד, וספק אם הם רוצים בהורדת מחיר הדירות.

כבר כמעט נשכח ש"המחאה החברתית" של קיץ 2011 החלה כ"מחאת האוהלים", כדי להביא לירידת מחירי הדיור.

אז הנה השני מתוך 10 הפוסטים החוזרים שאני מעלה מחדש, לרגל מלאת 1,000 פוסטים לבלוג. הפעם אחד מה-16 בספטמבר 2011, ועניינו במחאה החברתית, בתקופה שעדיין היתה בתמונה, הפגנות וכאלה.

בשלהי הקיץ והמחאה פעלו שתי ועדות לענייני כלכלה וחברה: האחת מטעם הממשלה, ועדת הפרופ' מנואל ("מנו") טרכטנברג;  ומטעם מנהיגי המחאה (או, נכון יותר, מטעם הקרן החדשה לישראל) קבוצה של ועדות "מומחים", שבראשן עמד הפרופ' אביה ספיבק.

והנה, מה התברר לי, כשבדקתי מה עומד מאחורי ההצעות של שתי הוועדות?

האחת, הממשלתית, מציעה בעצם להחזיר אותנו לאתמול, עשר-עשרים שנים לאחור, לתקופה שבה היה הקפיטליזם רק גור חזירים. לא דורסני כמו היום.

ואילו הוועדה מטעם הקרן החדשה, מנסה להחזיר אותה לשלשום, לתקופת הסוציאל-ממשלתית, בעצם בולשביזם חזירי, שלטון מפא"י ההיסטורית.

אז להלן מה שהיה לי לומר על שתי הוועדות, וחשוב יותר – קצת הצעות משלי, שבמרכזן עומד הרעיון המוזר, שיש תחליף גם לקפיטליזם החזירי וגם לבולשביזם החזירי: חיברות של אמת. השבת העוצמה והזכויות לאזרח הקטן, שהן שלו בדין ובצדק. פתרונות אנרכיסטיים, אם תרצו.

ולא מדובר בשום רעיונות אוטופיים. רק במה שכבר נוסה (אפילו אצלנו) ובמה שקיים בהרחבה במדינות רבות אחרות. הצעות קלות, זולות ומהירות לביצוע.

וכשעדיין מדובר גם בימים אלה במחירי הדיור המטורללים, חמש שנים וחצי אחרי שהחלה אותה מחאה חברתית (שבמקורה נקראה "מחאת האוהלים" ונגעה למחירי הדיור), ההצעות שהעליתי אז עדיין אקטואליות לגמרי, ויישומן יביא בוודאות להורדת מחירי הדיור, שלא כשיטותיו של שר האוצר, עם כל הכבוד.

אזהרה: מדובר בפוסט ארוך. קצת יותר מ-3,000 מילים. אז מי שממהר, נא שידלג ישר להצעות המעשיות שבסוף.

והנה הפוסט לפניכם, לא נגעתי:

 

לא לקפיטליזם החזירי שצוות מנו מבקש להחזירו  לתקופת ילדותו, ולא לבולשביזם החזירי שאליו מבקש להחזיר אותנו צוות ספיבק. לא  לימי התום של שלטון חירות והליברלים בראשיתו, ולא להחזרת השלטון לידי הבירוקרטיה הממשלתית-הסתדרותית. לא הפרטה ולא הלאמה אלא חיברות

באמצע השבוע התפרסמו קצת דברים  מטעם "צוות המומחים" הקרוי גם "צוות ספיבק", וכן התפרסמו דברים אודות ההמלצות הצפויות של צוות טרכטנברג (שהפרופסור מתייחס אליהם כאל הדלפה מגמתית וסלפנית). הקשבתי לשני הערוצים הממלכתיים ביום ה' בבוקר. כצפוי וכרגיל, התייחסו השדרנים  בסרקזם נשכני אל המלצות טרכטנברג  ואילו אל המלצות ספיבק הם התייחסו בנמיכות קומה סוגדת ("המומחים"!).  בעניין הזה מיושרת התקשורת הממלכתית עם העיתונות הכתובה הממוסדת. מזל שלפחות ברשת אפשר להגיע גם לחומרים אחרים.

ולא שיש לי הרבה לומר בזכותו של צוות טרכטנברג, כמו שעוד תראו.

פרופ'  מנואל טרכטנברג: עשור של כלכלת שוק דורסנית

קודם ליום ההמלצות באמצע השבוע,  עוד ביום א' ,  התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס שעניינו "מיצוי אפשרויות התעסוקה של בוגרי התואר הראשון". ובאותה  הזדמנות חגיגית, כשסטודנטים תל אביביים הפריעו לד"ר לפילוסופיה יובל שטייניץ לספר זיכרונות  נעורים מבניין גילמן הסמוך,  פרש   הפרופ' מנואל טרכטנברג  את עיקר משנתו  ואמר:

"כלכלת השוק שהתפתחה בישראל בעשור האחרון היתה דורסנית, ויצרה מציאות של כוח מונופוליסטי מוגזם, וצריך לרסן אותה לפני שיהיה מאוחר".

כנראה לא היה נוח או נעים לפרופסור טרכטנברג להשתמש בביטוי הרגיל והרווח  לאחרונה בפי העם,   דהיינו ,"קפיטליזם חזירי".  וכך במקום להגיד את המילה "קפיטליזם" הוא אומר"כלכלת שוק" ובמקום לומר "חזירי" הוא אומר "דורסני". אבל כולם מבינים במה מדובר.

הפרופסור טרכטנברג גם מגדיר, באותו משפט, את  מסגרת  הזמן שבה פעל הקפיטליזם הדורסני  את פעולתו הרעה: "בעשור האחרון".  כלומר, העשור  שבו פעלו  שלוש  הממשלות של הליכוד, קדימה ושוב הליכוד. בממשלה הראשונה היה בנימין נתניהו שר האוצר, בשניה היה ראש האופוזיציה, ובשלישית הוא ראש הממשלה.  עדין ככל שיהיה, ברור מי, לדעת טרכטנברג, נושא בחלק ניכר לאחריות לכלכלת השוק הדורסנית שהיא שורש הרע.

ומדבריו יוצא שהוא רוצה להחזיר אותנו עשור לאחור.

טרכטנברג , אם כן,  מבקש להחזיר אותנו  לאתמול. ל-2001, בערך.

יתכן שאילו היה טרכטנברג נועז יותר, היה מגדיר את האתמול הנחשק במרחק גדול יותר.  15 שנים לאחור. כלומר, אותה שנה שבה התיישב בנימין נתניהו לראשונה בכסא ראש הממשלה, והחל לשחרר את החבל  לחבריו הטייקונים בשם אידיאולוגיית  "השוק החופשי".  החופש  למסות בכבדות את המוני העם ולשחרר ממס את החברים העשירים. החופש של החברים העשירים לצפצף על החוקים האוסרים קרטלים של מחירים וניצול לרעה של מצבים מונופוליים ועוד חרויות שנטלו לעצמם ושהעניקו להם חבריהם הפוליטיקאים. ובקיצור: החופש לשדוד.

מן הצד השני  עומד הצוות השני, זה של המחאה,  צוות "ספיבק יונה", המבוסס על אנשי אקדמיה.   בינתיים התפרסמו מטעם הצוות הזה רק כמה המלצות ביניים בתחומי העבודה, החינוך והבריאות. אך אפשר למצוא ברשת שפע של פירסומים מטעם חברי הצוותים של "המומחים" וראשיהם, והתמונה ברורה למדי: עוד מיסים, עוד תקציבים, עוד הלאמות – וכמובן קצת מנות של שנאה כלפי חרדים וגם סתם צביעויות.

למשל: בהמלצות "צוות ספיבק" בתחום העבודה, אין מילה על תופעת העובדים הזרים והמסתננים, אף שידוע יפה כי התופעה הזאת היא אחת הגורמים העיקריים לשתי תופעות חמורות בחברה הישראלית:

האחת – תופעת המסתננים והעובדים הזרים  – מאות אלפים  – לוחצת בכבדות על השכר בכל המשק כלפי מטה, ובמיוחד ברמות השכר הנמוכות.

השניה – אותה תופעה גורמת להעלאת רמת האבטלה בשכבות העניות של החברה הישראלית – ערבים, חרדים, אתיופים ומזרחיים. אלה השכבות שגם רמת השכר שלהן נפגעת בצורה החמורה  ביותר כתוצאה מייבוא מוגבר של עובדים מבחוץ.

כלומר: גם אבטלה וגם שכר נמוך במיוחד בעשירונים התחתונים של החברה הישראלית, על שני עמיה.

משפט כמו "עניי עירך קודמים", מבחינת "המומחים" הוא בלבול מוח של הדוסים, ממבו-ג'מבו תיאולוגי,  שאין בו עניין לאנשים נאורים ורחבי אופקים.

המחאה:  תשעה עשירונים של אנרכיסטים?

סביר שעמדתם היתה שונה אילו היה יבוא המוני זמין  וזול של דוקטורים ופרופסורים למשרות ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. במקרה כזה יתכן שהיינו קוראים המוני  מאמרים על הסכנה שבחנק האינטלקט הישראלי. יתכן שבאחד המאמרים הנידחים היה מישהו מזכיר את מאמר חז"ל המופלא "עניי עירך קודמים". ובוודאי היו מזכירים את תרומת המדיניות של "הדלת הפתוחה" (אולי "הפרוצה"?) לבריחת מוחות מסוכנת מהמדינה.

אך למוחותיהם של הערבים,  האתיופים, המזרחיים והחרדים שבעשירונים התחתונים אין לאן לברוח.

או למשל בתחום החינוך,  ממליצים "המומחים" (בניגוד למגמת ההלאמה העוברת בדרך כלל כחוט השני בהמלצות ) דווקא להפסיק את השתתפות המדינה  במימון מוסדות החינוך  פרטיים. הפגיעה היא כמובן בעיקר לחרדים, אך כדי לאפשר אותה מוכנים חברי הצוות לפגוע גם בבתי ספר מיוחדים מסוגים שונים (שאולי קרובים יותר לליבם, אבל כשכורתים עצים, נופלים שבבים).

ובתחום הבריאות מדובר בתוספות של מיליארדים לתקציבי המדינה, וכמובן בהלאמות של תחומי רפואה שונים. עוד נעמוד על משמעותם האמיתית של המיליארדים הנוספים ושל ההלאמות.

וכל זה בעצם הוא  חזרה לסוציאל-דימוקרטיה.

חזרה לשלשום.

כך שצוות מנו מבקש להחזיר אותה  אתמולה, אל  הקפיטליזם הטרום חזירי, או נכון יותר, אל התקופה שבה היה מדובר עדיין בגור חזירים, וכיוון שהיה גור, עדיין לא היה תיאבונו מרובה כל כך ואכל משלנו בדחילו.

בעוד שצוות ספיבק מנסה להחזיר אותנו שלשומה.  אל הסוציאל דימוקרטיה, בערך נוסח מפא"י-המערך-העבודה.

בתקופה האחרונה, לרגל המגמה "החדשה" הזאת, יש נטיה בולטת בתקשורת לתאר בצבעים ורודים ביותר  את התקופה ההיא, את השלשום שאליו מבקש צוות ספיבק-יונה להסיג אותנו. הוי השיוויון, הוי העוני המתוק של כולם, הוי הסולידריות החברתית, הוי ההסתדרות בשיא תפארתה, הוי חברת העובדים, הוי הוי הוי.

הוי, שטויות.

ביליתי  בגן העדן הסוציאל-ממלכתי הזה 29 משנות חיי.

לאבי המנוח לא היה סיכוי להתקדם במקום העבודה הממשלתי שלו כי לא היה לו פנקס מפלגה אדום.

הגזענות של המשטר כלפי היהודים המזרחיים היתה נוראה  וכלפי הערבים  – מחפירה.

בתקשורת היתה "ועדת עורכים" – מנגנון של צנזורה עצמית ותיאום עמדות בין טייקוני התקשורת ואדוניה.  (הקולקטיביות הרעיונית שמוצאים היום בעיתונות  הממוסדת ביחס למחאה, היא רק רמז למה שיקרה פה לחופש העיתונות  אם יחזרו הבולשביקים לשלטון.)

טלפון אפשר היה לקבל במשך עשרות שנים רק עם פרוטקציה.

פרוטקציה היתה בכלל שם המשחק.

ההסתדרות  המפוארת שקולות הגעגועים אליה  גרועים בהרבה מצחוק הצבוע, היתה פודל צייתני של הממשלה ושל חבריה הטייקונים בתפקידה כאיגוד מקצועי. וממש באותה עת היתה ההסתדרות בור חסר תחתית של חוסר יעילות, שחיתות והפסדים בתפקידה כתאגיד עיסקי או כקופת חולים או כקופות פנסיה.  כמו הממשלה, היתה ההסתדרות גן עדן של עסקני מפלגות, מקורבים לצלחות ובני משפחותיהם.

אלה המגדפים עד היום את חיים רמון ואת עמיר פרץ על שפרקו את ההסתדרות אינם יודעים מה הם שחים, או שהם מפא"יניקים קשישים , לאומניים וגזעניים מגבעתיים.  אילו היו מניחים לדינוזאור הזה להמשיך בגוויעתו כסידרה, לא היתה בנמצא היום מפלגת העבודה, גם לא בדמותה המצומצמת. לא היה עוד סיכוי לשום שמאל בישראל, אחרי השם שהיתה מוציאה לו ההסתדרות המתמוטטת ומשפריצה לכל עבר.  כל השמאל למינהו חייב להודות לרמון ולפרץ שפירקו את המוקש הזה לפני  שהתפוצץ בפרצופו.

עופר עיני וההסתדרות המצומצמת שלו עם הוועדים הגדולים, עם כל הביקורת וכל הבעיות?

זהב טהור לעומת ירוחם משל ולעומת ישראל קיסר, זכר צדיקים לברכה.  וגם לעומת בן-אהרון המנוח, דימוקרט גדול שהודיע במהפך של  1977 : "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה."  זאת אומרת, בדיוק אותו "לשלטון בחרתנו" של נתניהו וחבריו.

וגרוע אף מההסתדרות היה המנגנון הממשלתי. הבזבוז, השחיתות וההתעללות באזרח הקטן היו גרועים בהרבה מהיום. בלי שום השוואה. שלא יספרו לכם מעשיות, מיידלעך ואינגלעך.  נכון. התקציבים הממשלתיים היו אז גדולים בהרבה יחסית לתמ"ג (אז קראו לזה תל"ג), אבל כמה  מהכסף הגיע לאזרח שנזקק לו?  כמה כסף יצא לפעולות,  ולא לשכר? רמז: בערך כמו היום. הכסף זרם אל החתולים שליד הצלחות. זה  הדבר שמתגעגעים אליו  אלה הצובעים בוורוד את השחיתות  בשחור של השלשום.

וזהו בדיוק עיקר סכנתה של ועדת השלשום והמלצותיה. שהם יחזירו אותנו למנגנון הממשלתי המנופח. הקלות שבה הם ממליצים להעלות מיסים ולהגדיל את התקציב בעשרות מיליארדים, בלי לפרט מה בדיוק ייעשה בהם להוציא כל מיני דיבורים כלליים, מרמזת מה הולך להיות.

שוב מנגנון ממשלתי אדיר ועתיר תנאים וקביעות, מרופד בפנסיות תקציביות נדיבות ובהתנשאות חסרת גבולות של המוני הבירוקרטים החדשים  כלפי הזקוקים לשירותי הממשלה. בהתחלה הם עוד ישאירו משהו לתקציב הפעולות המופנה לטובת האזרחים, אך בהדרגה, ודי מהר, יבלעו השכר והתנאים והפנסיות  את תקציב הפעולות, כמו שתמיד קורה, ונמצא את עצמנו שוב, בדיוק כמו שכבר היה לנו שלשום,  עם המוני אנשים המקבלים שכר ממשלתי יפה  ופנסיות תקציביות, אך אינם עושים הרבה לא רק משום שלא ממש בא להם (כי זה המון עבודה) – אלא משום שלא נשאר כסף לפעולות מרוב משכורות. והכסף שהנשאר? גם ממנו לא יגיע הרבה לנזקקים האמיתיים. הרוב ילך לכיסיהם של קבלני הממשלה ומחיריהם המופקעים.

פרופ' אביה ספיבק:  געגועים לסוציאל-ממלכתיות

ובקיצור: במקום הקפיטליזם החזירי, רוצים להחזיר לנו  את הבולשביזם החזירי.  כמו שקודם הפריטו כל מה שזז, עכשיו ילאימו כל מה שזז. במקום  שישדדו אותנו כמה אלפי טייקונים מתנשאים, ישדדו אותנו כמה עשרות אלפי פקידים ממשלתיים מתנשאים.  במקום שהאזרח יהיה שפוט של הטייקונים, הוא יחזור להיות שפוט של הפקידים.

תודה רבה, מחאה.

אז מה אתה רוצה, תגידו לי. תבחר כבר.  צריך להחליט.

קפיטליזם חזירי משופר כמו  שהיה ב-2001 או ב-1996, שמציעה לך ועדת טרכטנברג – או בולשביזם חזירי  סוציאל דימוקרטי כמו שהיה פה ב-1977 ומטה?

ותשובתי:  איני מוכן לבחור בין הדבר והחולירע. אני דוחה את שניהם.  אני מסרב להעדיף את השלשום על האתמול, או את האתמול על השלשום.

אז מה כן?

בניגוד לרבים אחרים,  אני דווקא שמחתי שקראתי  בעיתונים  שבין יוזמי המחאה יש אנרכיסטים רבים.  אט אט נרגעתי.  כשהתפרסמו  המספרים  של הסקרים, על התמיכה הציבורית העצומה במחאה, כמעט 90%,  חשבתי לי, יופי: תשעה עשירונים של אנרכיסטים. אך אט אט נרגעתי  ולא שמחתי עוד על האנרכיסטים של המחאה. הבנתי שכשמם לא כן הם. שאם לא כן לא היו מפקידים  חבורה של "מומחים" בולשביקים על תכניות הלאמה וקוראים לזה "צוות המומחים של המחאה".  ממתי אנרכיסטים תומכים בהלאמה? מה זה – אנרכו-פאשיסטים? למה שאזרחי המדינה,  אנשים חופשיים ואדוניה האמיתיים היחידים של הארץ ושל משאביה, יתנו מה ששלהם בדין ובצדק, בידי מנגנון מנופח של פקידים ממשלתיים  על תאריהם האקדמיים השונים?  למה  יותר טוב  להפסיד מה ששייך לנו לטובת חבורת בירוקרטים, מאשר להפסיד  מה ששלנו לטובת הטייקונים וממשלת הבובות שלהם?

אז מה כן?

הנה דוגמא לחשיבה מעשית ופשוטה שדוחה את הקפיטליזם החזירי ואת הבולשביזם החזירי. חשיבה שלוקחת בחשבון את האדם, את האזרח  הפשוט ואת צרכיו וטובתו.

המחאה, בתחילתה, היתה מחאת דיור. זוכרים? לכן היו אוהלים. בתור סמל לבית שאיננו.

ואמנם, אין ספק שהקפיטליזם החזירי, המשכו של הבולשביזם החזירי, כשל כישלון עמוק  בתחום החשוב הזה של  זכויות האזרח, הזכות הבסיסית למקום מגורים, לבית. זכות  שהיא שניה רק לזכות לחיים.

והנה,  כאשר יש צורך במאות משכורות כדי לרכוש קורת גג סבירה וכאשר משפחה בעלת הכנסה חציונית צריכה להקדיש שליש עד חצי מהכנסתה לשכר דירה – משהו פה דפוק בצורה יסודית.  כל אדם מבין את זה.

לדעתי, התובנה הזאת היא שהיתה הסיבה לתמיכה  הציבורית הרחבה במחאת האוהלים,  אפילו עוד קודם שהוסבה למחאת יוקר המחייה. כל אחד צריך לגור איפשהו, וגם אם הוא עצמו מסודר,  הרי שאם אינו אחד מהטייקונים ומקורביהם,  אז  ילדיו בבעייה, או אחיו או אחותו או חברים.

אז עוד לא ברור מה שיציע צוות טרכטנברג בתחום הדיור. באשר לצוות ספיבק, נא לשים לב שהם לא מייחסים  לעניין הדיור אותה תשומת לב שהעניקה לו יוזמת המחאה דפני ליף.  ברשימת הצוותים  של ספיבק-יונה אנו מוצאים : "צוות הדיור והתחבורה". כלומר, הדיור, מבחינת "המומחים" הורד לדרגת תת-נושא.  מספיקה לו חצי ועדה.  ובכל מקרה אנו שומעים שהפתרון לא יהיה מיידי… לא יהיה קל… צריך סבלנות… לוקח שנים לבנות דירה…  נצטרך לחכות  ולקוות שהגדלת ההיצע תפעל בכיוון של מיתון המחירים…וכן הלאה.

אבל אם  בגלל זה פרצה המחאה  שהוציאה מאות אלפים לרחובות,  בשעה שמיליונים בבתים תומכים בהם –   האם אין זה סימן מספיק שהבעיה היא מיידית, קשה, מציקה וכואבת כבר עכשיו – מיד?

החולה מעונה  וצווח מכאבים – ואילו צוות טרכטנברג  וצוות ספיבק מציעים לו תרופות שיתחילו להשפיע בעוד שנתיים?

מי אמר שצריך לחכות שנתיים?

כבר היתה בתולדות המדינה הזאת בעייה חריפה של דיור. זה היה בתחילת שנות התשעים, כשבמקביל היו עליות גדולות מאתיופיה ומארצות חבר העמים. מזל שהיתה אז ממשלה שלא חיכתה למחאה. שהבינה שמדובר בשעת חירום, והביאה פתרון לשעת חירום.

קרוואנים.

אז זה צד אחד של הפתרון.  אפשר להביאו במיידי.  כבר יש ניסיון מצטבר. בתחילת הניינטיז הוצבו עשרות אלפי קרוואנים בכמה עשרות אתרים. מאז צבר צה"ל ניסיון רב בהצבת מגורונים.  קיימת עמותת "אוהלים", של הצעירים הבונים בנגב מקומות יישוב המבוססים על קרוואנים. המפונים מעזה שוכנו באופן זמני בקראווילות.  זה אינו תחום חדש.

ובכן – מדוע לא להקל מיד על המצוקה? מדוע לא יקצו הרשויות המקומיות והממשלה לאלתר קרקעות ציבוריים פנויים להקמה של מחנות קרוואנים בריכוזי האוכלוסייה שבהם יש בעיית דיור חריפה? ולא מדובר במתנות. יתכן שבשוליים  יהיה צורך להקצות לנזקקים וחסרי יכולת   מספר מסויים של קרוואנים ללא תשלום. אך הרוב הגדול של המגורים הארעיים האלה ישלמו את עצמם (אם לא תרכוש אותם הממשלה מהקבלנים במחירים המופקעים החביבים עליהם) מתוך שכר הדירה תוך שנתיים-שלוש. אין צורך בתוספת תקציבית אמיתית. רק במימון ביניים.

והתוספת המיידית הזאת, גם תוריד ללא ספק בשיעורים ניכרים את מחירי שכר הדירה בריכוזים העירוניים.

ושכר הדירה  שיוזל במידה ניכרת, יוריד גם את הלחץ על שוק הדירות לרכישה.

ובעקבות הירידה בביקוש לדירות למכירה, תהיה גם ירידה במחירים.

וכל זה יכול לקרות כבר בטווח של חודשים ספורים. כמעט מהיום למחר.

אך זה רק פתרון ביניים, עד שייבנה דיור להשכרה.  עניין שלוקח אצלנו שנים (ועד היום אינני מבין מדוע).  ויתכן שעדיף שגם את הדיור להשכרה לא תבנה הממשלה, כדי שלא תתנפח לשווא. לא מזמן קראתי הצעה  באחד העיתונים,  שינהגו בעניין זה כמו בארצות אחרות: שקרנות הפנסיה והגמל ישקיעו בדיור להשכרה. זה יהיה טוב לחוסכים, שלא יהיו נתונים לתנודות המכאיבות של הבורסות. זה יהיה טוב לשוכרים, שלא יהיו נתונים למשוגותיו של המנגנון הממשלתי, ובעלי הבית שלהם יהיו הוריהם או אחיהם המושקעים בקופות הפנסיה.

החסרונות של ההצעה הזאת  ברורים: היא לא בהכרח תעשיר את הקבלנים, אלא להיפך: תוריד את מחירי הדירות. היא  גם לא תעשיר את הממשלה, כי מחירי הקרקע עלולים לרדת והממשלה תפסיד. והיא גם לא מחייבת מנגנוני ענק של בירוקרטים חדשים.

קרוואנים  כדיור המוני, זמין וזול, צעד שכולו לטובת האזרחים.

לא מקרה הוא, שכאשר באו לאחרונה השוטרים לפנות את המאהל של אנשי שכונת ג'סי כהן בחולון, הם  זעקו: תנו לנו קרוואנים.

מה שעלול  רק  להוריד את הסקס-אפיל של הרעיון אצל המומחים. זה לא מקורי וגם  פשוט מדי. קל לביצוע, מהיום למחר, לא מחייב תכנון של שנים, ועדות של מומחים, תיאוריות של גיאוגרפים וכן הלאה.  סתם קרוואנים על סתם אדמה. אינסטלציה: פשוט. חשמל: פשוט. שבילי גישה: פשוט. קרקע ציבורית: פשוט.  אכלוס: פשוט. גביית שכר דירה: פשוט.

פשוט מדי.

ובהמשך לרעיון הזה:

בכל ארצות האו-אי-סי-די רווחת  צורת מגורים סבירה, נוחה ואף כיפית מכמה בחינות, המקובלת בעיקר על העשירונים התחתונים, בגלל מחירה הנמוך ויתרונותיה הרבים.  במערב אירופה ובצפון אמריקה, בדרך כלל לצד ריכוזי האוכלוסיה הגדולים ולפעמים גם באמצע שום מקום, נטועים אלפים רבים, אם לא עשרות אלפים של חניוני קרוואנים ומגורונים.

מנהיגת מחאה דפני ליף: הכל מתחיל בדיור

היתרונות ידועים:  מתקן המגורים אינו יקר לקניה או לשכירות. שכר החניה אינו רב. סביבת המגורים סימפטית לאין ערוך, מבחינת  תנאי התברואה, איכות האוויר  והמרחק מגורמי פשע, משכונות העוני העירוניות, הסלאמס והשיכונים הצפופים והמכוערים. פתאום לסתם אנשים מהעשירונים התחתונים יש אפשרות לגור ליד  חורשה או יער, ליד שדה  פורח, או אפילו לא רחוק מהים. אפשרויות השמורות אצלנו עד היום  לעשירים, לקיבוצניקים ולמושבניקים ולבני מזל  מופלאים,  ולהם בלבד.

הנה לכם עוד שיטה פשוטה, בדוקה ומקובלת להקל על מצוקת המגורים,  ודווקא של אלה  הנזקקים ביותר.

וגם  זו שיטה שאינה צריכה לעלות מיליארדים לאוצר המדינה. היא לא מחייבת הלאמות, היא לא מחייבת מנגנון של פקידים שיפקחו על מחירים, וקשה מאוד לומר עליה שהיא קפיטליסטית  במיוחד או סוציאל דימוקרטית  מיסודה, או קשורה באיזם כלשהו. היא רק פיתרון  דיור פשוט  ונוח וזמין ומיידי למדי להמוני אנשים.  ושוב, לא המצאה מקורית, אלא פתרון שעובד להפליא במקומות רבים. לא צריך  משכנתאות ומיליון שקלים, לא צריך לחכות שנתיים, ואפילו אין צורך להשאיר כמה מאות שקלים במשרד הטאבו תמורת איזו פיסת נייר, עוד אחת מצורות השוד והסחיטה של המנגנון הממשלתי, שאינן טובות  בכלום ומאום משיטות השוד של הטייקונים.

ועוד:

מדי פעם נתקלים בעיתונים במודעות המביאות לידיעת הציבור שמועצה מקומית משחררת למכרזים כמה עשרות או מאות של חלקות המיועדות לבניה צמודת קרקע.

חלק מהחלקות נרכשות על ידי קבלנים. אך רובן  נחטפות על ידי אלה שידם משגת, ורוצים לבנות לעצמם וילה.

כלומר, בתנאים של ישראל – מיליונרים.

היתרון של השיטה ברור. כשבעלי הווילה קונים את הקרקע – הם בוחרים את הקבלן. הם מכתיבים לו את התנאים ואת המחיר, והוא בונה להם בית לפי הזמנה. כל היתרונות לצידם.  שוק של קונים.

אך בכל מה שנוגע לדירות העממיות בבתי המגורים, השוק הוא שוק של מוכרים. שוק של קבלנים.

למה?

כי המכרזים של מנהל מקרקעי ישראל אינם פתוחים לקהל הרחב. הם פתוחים לקהל אכסקלוסיבי מאוד: קבלנים וחברות קבלניות.

למה, בעצם?

למה שלא תהיה אפשרות לדיירים, לאלה המבקשים לרכוש דירות חדשות, להתאגד בקבוצות, ולרכוש מהמנהל במשותף את חלקות הקרקע שעליה יבנו את בית הדירות שלהם, אחרי שיחליטו על הקבלן ועל המחיר שהם מוכנים לשלם לו (ואם זה לא מתאים לו, חזקה שימצאו קבלן אחר).  למה בדיור למיליונרים אפשר שיהיה שוק של קונים – ובדיור העממי יותר יכול להיות רק שוק של מוכרים?

ובאשר לדיור לסטודנטים:

למה שהממשלה תבנה את הדירות האלה? למה לא אגודות הסטודנטים, או גם אגודות הסטודנטים והאוניברסיטאות במשותף?  למי יש עניין לתת כוח רב מדי בידי הממשלה, לעומת אזרחיה, אגודותיהם ומוסדותיהם?

בקיצור:

תעזבו אותי מקפיטליזם חזירי ומבולשביזם  חזירי. תעזבו אותי ממנגננונים ממשלתיים מנופחים ומכל מיני שיטות של "כלכלת השוק" לשדוד את האזרחים בפתרונות יקרים וארוכי טווח, כשאפשר לפתור בעיות בזול ומהר.

אז אני לא נגד שיוויון. אני בעד. אני גם לא נגד ריפורמה במערכת המיסוי. אני בעד. אבל קודם כל אני בעד זה שהכסף יגיע לאנשים הזקוקים לו. שלא ייבלע בכיסיהם, בכרסיהם  ובכרטיסי הנסיעות לקונגרסים בחו"ל של המתווכים למיניהם, קפיטליסטים או סוציאליסטים או כל איזם אחר. ויתכן שלא בכל תחום  אפשר להחיל פתרונות פשוטים ולעתים יש צורך בפתרון ממלכתי, כאשר  המדינה קטנה כשלנו. אלא שבמקרים האלה צריך להשגיח בשבע עיניים שהכסף לא ייבלע  מיד, או אחרי תקופת חסד קצרה, על ידי מעמד חדש ומתנפח של פקידים.

ובאשר לתחום הדיור, כדאי לזכור את המספרים הבאים:

כשההוצאה של המשפחה החציונית לדיור תרד, כך או אחרת,  משליש עד חצי ההכנסה לרבע עד שליש ממהכנסה – ירידה  מ-42% בממוצע ל-29% בממוצע –  זה יפנה לכל משפחה חציונית לא מאות, אלא אלפי שקלים.  כל ירידת מחירים של אחוזים ספורים בסעיף הדיור, שקולה לירידות מחירים של עשרות אחוזים בסעיפי הוצאות אחרים.  הכנסה  ממוצעת של משפחה חציונית בישראל מסתכמת בערך ב-10 אלפי שקלים.  זה אומר שרציונליזציה של שוק הדיור, תחסוך למשפחה החציונית  בערך 1,250 ש"ח לחודש.

סכום השווה ל-250 גביעי קוטג' בחודש.  15 אלף שקלים ויותר בממוצע  בשנה.  שמינית מן ההכנסות. המון כסף.

ברור שאילו היתה טובת האזרחים לנגד עיניהם של המומחים מצוות ספיבק,  לא היו מתנפלים על בתי הספר הפרטיים או המיוחדים, שהיום הם של חרדים ועשירים בלבד. להיפך: היה עליהם לחשוב איך להרחיב ככל האפשר את התופעה הזאת ולתמוך בה ככל האפשר. אבל שנאת החרדים והחשיבה "הממלכתית" סימאה את עיניהם. הבירוקרטים של החינוך הממלכתי מתקשים לראות בשיוויון נפש איך חלקים של האוכלוסיה חומקים משליטתם המוחלטת.  הם רוצים להעניש את העבריינים האלה, כדי להשיג עוד שליטה, בירוקרטיה נפוחה עוד יותר, והכל במסווה של דאגה לעם ושיוויוניות.

ולא בעיה גדולה להראות  כיצד יכול לעבוד העיקרון הזה בכל תחום ותחום של החיים והכלכלה. העיקרון פשוט: החזרת הכוח והמשאבים של החברה לבעליהם האמיתי – האזרח הפשוט.  במישרין ובמינימום ההכרחי של גורמי תיווך, שאסור לתת בידיהם יותר מדי כוח, בגלל טיבעם השתלטני והנצלני.

לא לבירוקרטיה ממשלתית מנופחת.

לא לפוליטיקאים

לא לטייקונים.

ובאשר לאחרונים, לא הייתי דואג יותר מדי. החזן איציק אלרוב מבני ברק עם  מרד הקוטג', ועכשיו הסטודנטים, העושים את הסטאז'  על חשבון השופרסל ותנובה (בשלב זה) מלמדים אותנו בעצם הימים האלה,  איך ניתן  להתאים את מחירי המזון , בינתיים (ובקרוב כל מיני מחירים נוספים, יש לקוות) לדרישות ההגיון וקהל  הקונים.

מכיוון שאיני מעדיף את השלשום על פני האתמול, ואף לא את האתמול על פני השלשום, אני שולח את ההצעות כאן גם לצוות מנו וגם לצוות ספיבק. אני תוהה אם המחשבה המטורפת הזאת – להחזיר לעם מה ששלו –  יכולה לחדור אל הכרתם של אנשים שתודעת השררה ויוהרת השלטון , גם אם בלווית החן של התנשאות האינטלקטואלים, טבועות  אולי  עמוק באישיותם.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. כהרגלך, אתה מתבלבל בין קפיטליזם לבין שוק של קרטלים ומונופולים, שהוא ההיפך הגמור מקפיטליזם. מעצם הגדרתו, קפיטליזם לא יכול להיות "חזירי". זוהי בסך הכל תעמולה נבובה.
    בקשר ל"מומחים" הסוציאליסטים, ברור שאין שום טעם להתייחס לשום דבר שהם אומרים, רק להתנגד בכל דרך אפשרית, גם עם נשק אם אין ברירה אחרת. סוציאליזם היא השיטה הכלכלית הגרועה ביותר שנוסתה אי פעם. היא הרסנית עד כדי גיחוך. הסיבה היחידה שלטיפוסים כמו אביה ספיבק וכנופייתו יש בכלל מה לאכול בזמן שהם כותבים את מאמריהם האויליים היא שהם משום מה מרגישים בנוח לשלוח יד לארנק של אנשים אחרים שאשכרה עובדים ומייצרים איזשהו ערך

    אהבתי

    • אתה רציני, יונתן? כי אם כן, מה אתה מציע שאשיב לחברי היקרים מהשמאל, כשהם טוענים מולי שלשווא אני מכפיש את אמונתם הזכה והטהורה באיזם שלהם, כשאני מסתמך על מעשיהם של סטאלין או מאו או מפא"י ההיסטורית, שנשאו את שם הקומוניזם והסוציאליזם לשווא? אני מקווה שתגלה הבנה לבעיה שלי, יונתן, בהתייחסות אל המושגים האלה, ששניהם טרם נוסו בצורתם האידיאלית, לפי מיטב הבנתם של המאמינים. ולכן אין לי ברירה אלא להתייחס למה שאירע בפועל לאידיאולוגיות הנ"ל, וכשאני עושה כן, בלתי-משוחד כפי שאני, אני מגיע למסקנה העגומה, שהקפיטליזם והסוציאליזם אינם אלא שתי גירסאות של חזירות של העשירון העליון, פעם בתור מליאנים מופרטים, ופעם בתור מליאנים מולאמים.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: