Skip to content

חדש במדף: על הפוסט-אמת ועל האמת של כנסיית הסכל

נובמבר 22, 2016

מה שמשעשע אותי בימים האחרונים היא ההתמוגגות המקומית של כוהני כנסיית הסכל שלנו מן המושג הדנדש שפרץ לחיינו האינטלקטואליים – "פוסט אמת" (POST-TRUTH).

הניסיונות לתרגם את המושג הזה לעברית יעלו בתוהו. השפה העברית שונאת הכללות מופשטות המדיפות ריח של הונאה. נסו, למשל, לתרגם את המושג "פוסט מודרניזם", או "פוסט סטרוקטורליזם" ותבחינו מיד בבעייה.

דחיתי תרגומים כמו אמת לשעבר, או אמת לשעתה, שמהם אפשר להבין שאי-פעם היה יסוד של אמת מעורב בהתרחשות המגולמת במושג האנגלי הזה. הכי קרוב שהצלחתי להגיע, היתה לצרוף המילים המסורבל "כאילו אמת". כלומר: אמירה המתחזה להיות אמת, אבל בפועל כלל אינה כזאת.

אז במקום להשתמש בצרוף המלאכותי הזה, למה שלא נקרא לזה פשוט "פוסט(א)מת" וגמרנו.

ועדיין מתעוררת השאלה, למה שבעצם לא נקרא לפוסטמת שקר פוליטי, חד וחלק (שהרי המושג מתייחס לטיעונים בתחום הפוליטיים)?

מיד תבינו.

השגשוג המטאורי של הפוסטמת במחוזותינו התחיל אחרי שאנשי מילון אוקספורד הודיעונו שהמושג הזה זכה לפריחה מרהיבה בשנה החולפת, 2016 – עלייה של 2,000% לעומת 2015 – וזה עוד לפני שהשנה הסתיימה!

תשאלו מה קרה? איך עלו ככה מניותיה של הפוסט-אמת?

ובכן, מה שקרה הוא, שמכיוון ש-

א. אלה הנקראים שמאליברלים הובסו בשתי מערכות פוליטיות חשובות – הברקזיט בבריטניה והבחירות לנשיאות בארה"ב.

ומכיוון ש-

ב. לכוהני כנסיית הסכל מהשמאליברליזם הנאור,  זה לגמרי ברור, שאצלם הכל בסדר.

האידיאולוגיה עומדת על מקומה ואינה זקוקה לרוויזיה. והעמדות הפוליטיות ותפיסת המציאות נכונות, כרגיל.

ולכן יש צורך –

ג. למצוא הסברים משכנעים לתבוסות הנ"ל.

כמו, למשל, הטעויות של הסקרים הטיפשיים שהיתה זו טעותנו להסתמך עליהם.

או כמו, למשל, הטיפשות הרגילה של העם המטומטם (אספסוף, בהמות, המונים ראויים לבוז, פראנואידים), שאינו מסוגל להבחין בצדקתם הזועקת לשמיים של הטיעונים שלנו, ובאיכותם המדהימה של מועמדינו.

(ברור שעם עליית המניות של הפוסטמת בשדה האינטלקטואלי, מיד נמצא לה שימוש רטרואקטיבי גם להסברת התבוסה של השמאל ונצחונו של נתניהו בבחירות של 2015 בישראל)

כלומר: הפוסטמת מספקת עוד תירוץ, המאפשר להשאיר את האידיאולוגיות הצודקות שלנו בשלמותן ובטהרתן.

כלומר: הפוסטמת היא טריק מלוכלך של הימין המזוהם והשקרן ש(גם) בזכותו זכה בנצחונו הלא-מוצדק.

ולמה לא לקרוא לזה פשוט שקרים?

זה כי כנסיית הסכל אוהבת מילים בעלות צלצול מדעיסטי. צלצול מדעיסטי – נניח התוספת של הקדומת "פוסט" לאיזה משהו, מקנה למושג אמינות ומכובדות מצד אחד, ואפשרויות של עירפול והתחמקות בשעת הצורך מצד שני.

כל זה על פי ההודעה הרשמית של אנשי מילון אוקספורד, בה  נאמר, שהזינוק בשימוש במושג  "היה בהקשר למשאל העם שנערך בבריטניה בשאלה אם לפרוש מהאיחוד האירופי, ובהקשר לבחירות לנשיאות בארה"ב".

ואת המושג עצמו הם מגדירים בלשון הסתרים, ממבו ג'מבו המאפיין את כנסיית הסכל, כמושג "המתייחס לנסיבות, או המסמל נסיבות, שבהן לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת הקהל מאשר לפניות לרגש ולאמונה האישית" (Relating to or denoting circumstances in which objective facts are less influential in shaping public opinion than appeals to emotion and personal belief).  

כלומר: יש "עובדות אובייקטיביות", שהן המייצגות את האמת היקרה לליבנו, אך בעלי מגמות פוליטיות ומועמדים פוליטיים שאינם קרובים לליבנו, משתמשים בטיעונים ובאמירות הפונות לרגשות ול"אמונות האישיות" של המצביעים, – טיעונים ואמירות שאינם נשענים על אותה אמת אובייקטיבית.

במילים אחרות:

מצדדי הברקזיט בבריטניה, או המועמד לנשיאות בארה"ב, משקרים ביודעין ומסיתים תוך פניה ליצרים האפלים של הבוחרים התמימים או יותר נכון הנבערים.

ואיך יודעים שמדובר בשקרים?

אין פשוט מזה:

אלה המשתמשים במושג הפוסטמת, ובעלי בריתם הפוליטיים, מקיימים מעקב קבוע או מזדמן אחרי הטיעונים והאמירות ומוכיחים את הנקודה. מצדדי הברקזיט או טראמפ עוסקים בתעמולה גזענית ובסילופים של עובדות.

ומכאן שמדובר בפוסטמת ולא באמת.

ומאידך ברור להם מאליו, שמצדדי ההישארות באירופה המאוחדת, או המועמדת הילרי קלינטון, אינם משתמשים בשקרים ובהסתה, וכמעט שמיותר אפילו לבדוק את הנקודה. וגם אם בודקים, הרי שכמות השקרים הזניחה שנמצאים אצל חביבינו אינה מצדיקה להכניס אותם לרשימת המשתמשים בפוסטמת.

*****

והנה שתי הנקודות הגורמות לכל עניין הפוסטמת להראות ולהישמע כבדיחה גרועה, ועם זאת משעשעת, כמו סוג של  טראש, או קאלט.

האחת: שאין כל בסיס עובדתי להבחנה הזאת, שכביכול השימוש בשקרים ובהסתה הוא בלעדי לצד אחד של המפה הפוליטית.

פוסט מודרניסט ריצ'רד רורטי: אמת מהי (הצילום מהוויקיפדיה)

פוסט מודרניסט ריצ'רד רורטי: אמת מהי (הצילום מהוויקיפדיה)

איך, למשל, הייתם מכנים את שלל השקרים (המוכחים!) וההסברים הדחוקים שבהם השתמשה הילרי קלינטון כשניסתה להדוף מעליה את אחריותה בפרשת המיילים הסודיים בשרת האינטרנט הפרטי שלה?

איך הייתם מכנים את ההיצמדות האווילית שלה ללשון העיוועים של הפוליטיקלי קורקט ביחס לטרור האיסלאמי?

האם האמירה שלה על מחצית ממצביעיו של דונלד טראמפ (בראיון ליונית לוי מערוץ 2) שהם "ראויים לבוז…הגזענים ושטופי השנאה, והאנשים שנמשכים אליו כי הם חושבים שאיכשהו הוא ישחזר אמריקה שכבר אינה בנמצא… יסוד פרנואידי שנוטה לדעות קדומות."

האם זו אינה הסתה? לא מתאים להגדרת הפוסטמת על-פי מילון אוקספורד?

ומדהימה אף יותר, בדיוק בהקשר הזה, היא ההתבטאות שלה בפגישה עם אנשי המילייה שלה, המיליונרים הכבדים, שלהם היא הסבירה שלנוכח "הזעם שעוררו האליטות הפוליטיות והכלכליות לאחר המשבר הכלכלי של 2008" (משבר המשכנתאות), יתכן שיש צורך ב"שתי עמדות במקרים כאלו – אחת ציבורית, ושנייה המתאימה למפגשים אישיים."

כלומר: שימוש בלשון כפולה – כשברור שלאחד הצדדים (ההמונים התמימים והנבערים – אך הדמוקרטים במקרה הזה) משקרים – מתוך צורך פוליטי.

האם זו אינה פוסטמת?

*****

אך משעשעת עוד יותר, היא הדבקות הפתאומית באמת, ודחיית השקר, של אלה המשתייכים לזרמים השמאליברלים של כנסיית הסכל.

כביכול,  יש משהו לא סביר ולא הגון בשימוש של יריביהם הפוליטיים בשקרים עובדתיים.

זה משעשע בהתחשב במקורות האידיאולוגיים של השמאליברלים הללו.

שברובם הגדול הם משתייכים לזרמים המרקסיסיטיים הניאו והפוסט מרקסיסטיים, ו/או הפוסט מודרניים, פוסט קולוניאליסטיים או פוסט-ציוניים של כנסיית הסכל.

זרמים אידיאולוגיים שבנימוס רב אפשר לומר עליהם שיש להם יחס אמביוולנטי ביותר כלפי האמת.

שלא לומר בוז טהור ומוחלט למושג הזה.

לפי המרקסיזם, הישן, החדש והבתר (פוסט), האמת היא לעולם דיאלקטית.

למשל, מי שייחשב רוצח נתעב בנסיבות הרגילות, הוא לפתע לוחם חופש נערץ כשמתעורר הצורך הפוליטי המתאים.

משטר ההייאטוללות באיראן, ארגוני טרור כמו החיזבאללה או החמאס? רוצח ההמונים אסאד ג'וניור?

לפי האמת הדיאלקטית, כל אלה כוחות מהפכניים אנטי-אימפריאליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים.

או למשל, מה שנראה על פניו כמחנות ריכוז וכרצח המונים בגולאגים, אינו יותר מטיהור המפלגה מיסודות קונטרה-רבולוציונריים זעיר-בורגניים.

ויש דוגמאות כאלה של משחקי אמת-שקר למאות ואלפים בהקשר האידיאולוגי הזה.

*****

וזה עוד טוב,  לעומת הגישה הפוסט-מודרנית, איפה שאפילו אמת דיאלקטית בנוסח מרקסיסטי נחשבת לבדיחה מיותרת. הפרופסור ריצ'רד רורטי, מהוגי הדיעות הידועים והמשפיעים של הזרם הזה, הגדיר זאת כך:

"אמת היא פשוט מחמאה שמעניקים לטיעונים שנראה כי כדאי לטעון אותם."

(Truth is simply a compliment paid to sentences seen to be paying their way)

למשל: נראה לנו שלמען מטרותינו הפוליטיות, כדאי לטעון שדונלד טראמפ הוא מסית שקרן והילרי קלינטון היא דוברת אמת שוחרת-טוב?

אז נאמר שהילרי היא דוברת אמת, ונאמר שטראמפ עושה שימוש בפוסטמת, ונוסיף ונאמר שזו האמת, גם אם זה נראה לנו מיותר, בעצם.

מכאן ברורה, כמובן, חיבתם של הפוסט-כל מיני האלה לשימוש במושג "נראטיב" (סיפר).

כי "נראטיב", אם נדייק,  זה בסך הכל "בובה מייסעס", סיפורי סבתא. דרך דיפלומטית לומר שאין לנו עניין באמת כלשהי.

ואלה, הראשונים והאחרונים, באים ללמד אותנו מהי אמת ומהי פוסט-אמת.

אז סליחה, איך אפשר שלא לצחוק מהמושג המשגשג החדש של כנסיית הסכל?

*****

וכרגיל אני חייב להזהיר את קוראי מפני הטעות, כאילו אני מעדיף את הימין על פני השמאל.

הימין והשמאל הם שתי הכנפיים של אותה ציפור.

הציפור היא ציפור הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה היא שלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמען העשירון העליון.

וכנסיית הסכל, כמו גם התקשורת, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

או אולי כלבת השעשועים.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. איתי permalink

    מאפיהו אתה גדול תענוג לקרוא אותך.

    אהבתי

  2. אילן permalink

    תענוג לקרוא.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: