Skip to content

הבחירות לנשיאות בארה"ב: איך ומדוע ניצח דונלד טראמפ ולמה הפסידה הילרי קלינטון

נובמבר 16, 2016

כדי להבין מדוע ניצח דונלד טראמפ בבחירות האלה, ניסיתי להכניס את עצמי לראשו של איזה אחד אמריקאי שהצביע בשבילו, מישהו מהעיירה דיפ-קריק  במינסוטה או מניו-יריחו במישיגן (אין דברים כאלה).

זה לא כל כך קשה, כפי שמיד תראו.

אותו ג'ים סמית, או טום הונג, עובד במשכורת סבירה, או עצמאי עם מסעדה קטנה  שצף בשטח, עם משכנתא, נשוי+2 וחולם על בית בעיר המחוז ועל המלצרית החדשה, לא תמיד בסדר הזה.

הוא עומד בקלפי מול האלקטרוניקה של מכונת ההצבעה, ועכשיו עליו להחליט.

*****

הידע של טומי-ג'ים שלנו על העולם – כל מה שמעבר לעסק שלו או למפעל שבהם הוא מבלה יותר מדי שעות, וכל מה שמעבר למה שקורה בעיירה או בכפר שלו, מורכב ממה שמספקת לו התקשורת.

הוא שומע רדיו, הוא מעיין באינטרנט ובעיתון, וכמובן רואה טלוויזיה. וגם חבריו מהסלולרי עוזרים להשלים את תמונת העולם שלו.

וזו, אולי תתפלאו, גם תמונת העולם של רוב המצביעים בישראל, ביוון, בצרפת או בבריטניה.

כי מה כבר ההבדל בין ה"ניו-יורק טיימס", "הגארדיאן" ו"הארץ" שלנו? או ה"יו.אס טודיי", ה"פיגארו" ו"ידיעות אחרונות"? או ה-NBC, קאנאל 2 וערוץ 2? או רשת פוקס ו"ישראל היום"?

סטטיסטית, חלק עצום מן החדשות בעמוד הראשון, הידיעות הפותחות ברדיו והפתיחים בטלוויזיה, נוגעות לפעילות אלימה (המון מעשי רצח, עם עדיפות לרצח המונים,  אונס, שוד ותקיפה) או בלתי חוקית  (שחיתות שלטונית, הונאות וגניבות), או בלתי הולמת (שערוריות מין וכו'), אסונות וצרות, מגיפות וסכנות בריאותיות. על כל אלה מדווחים בכותרות-ענק, בקולות הקריינים ברדיו, שנשמעת בהם דאגה כבדה, ובדרמטיות נוקבת בטלוויזיה.

מצביעים אמריקאים בדרך למכונת ההצבעה: חששות

מצביעים אמריקאים בדרך למכונת ההצבעה: חששות

צרכנות וכלכלה, ספורט ותרבות נדחקים למדורים משלהם, בדרך כלל בשילהי החדשות ובזנב העיתונים.

מה שמככב, הם מלחמה וסכסוכים באפגניסטן, עיראק, סוריה, לבנון, ישראל, מצרים, סעודיה ותימן, סודן, אוקראינה וחצי האי קרים, הקוריאות וים סין הדרומית, מחתרות בדרום אמריקה ומעשי טבח לרוחב אפריקה ואורכה. מדי פעם התפרצויות של טרור אלים בעשרות מדינות מחוץ לאזורים האלה. דם רע בין המעצמות הגדולות החמושות בנשק גרעיני. בעיה של מהגרים באירופה המערבית והצפונית, ואפילו בארה"ב. מקרי הטרור והמהומות הגזעיות תוכפים והולכים, מספרי ההרוגים והפצועים מגיעים לשיאים חדשים.

והכל יכול להיות די קרוב. בעיר המחוז, 40 ק"מ מדיפ-קריק, הרג תלמיד תיכון לפני שנתיים 11 מחבריו לכיתה ופצע 20, ובבירת המדינה השכנה חטף מהגר מהמזרח התיכון אוטובוס של ילדים, ובנס יצאו כולם בשלום.

ברור, שההפצצה הזאת מטעם התקשורת, מהווה גם חלק מנושאי השיחה של טומי-ג'ים, עם מי שהופך לו את החביתה בדיינר על הבוקר, או עם החברים בפאב במוצאי יום א', או סביב השולחן של ארוחת הערב המשפחתית.

בטח בתקופת בחירות.

אז מהי, לדעתכם, תמונת העולם של ג'ימי-טום?

זוכרים את אימרתו בת האלמוות של הנשיא היוצא ביל קלינטון, "זו הכלכלה, טמבל"?

ובכן, הרשו לי וריאציה קטנה על הנושא:

"זו לא רק הכלכלה, טמבל".

בזמנים כתיקונם, ברור שביל צודק.

אבל מתי, לאחרונה, היו הזמנים כתיקונם?

בישראל הבוחרת שוב ושוב בנתניהו, בצרפת שמאפיל עליה צילה המאיים של מרין לה-פן, בגרמניה שבה אנגלה מרקל מאבדת גובה, בבריטניה שבחרה ברקזיט, בהונגריה ובהולנד ועכשיו גם בארה"ב, כלכלה היא לא כל הסיפור.

נשיא מכהן אובמה ונשיא נבחר טראמפ: הטוב שבזמנים?

נשיא מכהן אובמה ונשיא נבחר טראמפ: הטוב שבזמנים?

המון אנשים מודאגים בוחרים בפוליטיקאי המגלה הבנה לחששותיהם.

ומגלים חוסר אמון כלפי פוליטיקאים הסבורים שהכל אחלה וסבבה.

למשל, הנשיא האמריקאי היוצא, שבנאום במינכן, באפריל השנה, אמר כך:

I want to begin with an observation that, given the challenges that we face in the world and the headlines we see every day, may seem improbable but it's true. We are fortuate to be living in the most peaceful, most prosperous, most progressive era in human history

ובעברית:

"אני רוצה להתחיל בהבחנה, שבהינתן האתגרים שאנו עומדים בפניהם בעולם, והכותרות שאנו קוראים יום יום, זה נראה בלתי סביר, אבל זו האמת – למזלנו אני חיים בתקופה הכי שלווה והכי משגשגת בתולדותיה של האנושות."

ובכן, נראה שכמחצית מהמצביעים בבחירות האחרונות בארצות הברית אינם מסכימים עם נשיאם היוצא.

אין להם אמון בו, כי לדעתו, למשל, אין דבר כזה טרור איסלמי.

לכל מי שטומי-ג'ים מכירים ברור שיש טרור כזה בדיוק. באיזו מידה של רצינות הם עשויים להתייחס להערכותיו ולהבחנותיו של נשיא שאינו מכיר במציאות הנוכחת הזאת?

*****

הכי סביר, לדעתי, שהילרי קלינטון הפסידה את הבחירות לנשיאות כי דבקה ב"מורשת אובמה". קלינטון הפסידה  כי האמינה לסקרים. ולא מדובר בסקרים שניבאו את נצחונה. מדובר באלה שבישרו שהפופולריות של הנשיא המכהן ברק אובמה נוסקת לשחקים. זה אחרי שאשתקד הוא נסוג לשפל של כל הזמנים, במיוחד לקראת ובעקבות החתימה על הסכם הגרעין מול איראן של ההייאטוללות.

ופתאום היום, פתאום עכשיו, מפנה מדהים. הסקרים מודיעים שהנשיא אובמה הגיע לשיאו.

נו בטח. אלה אותם סקרים כושלים ואותם סוקרים כושלים, שהצביעו על נצחונה הבטוח, של הילרי קלינטון (90% שהיא תהיה הנשיאה לעומת 10% סיכויים לטראמפ, זוכרים? רק לפני שבועות אחדים).

והילרי קלינטון האמינה.

כבר  בעימותים מול טראמפ היא דבקה באיוולת התקינה פוליטית של אובמה, וכמוהו צינזרה את הביטוי המחריד "טרור איסלמי". ואם לא די בכך, קלינטון גם הניחה לו ולרעייתו מישל את הבמות ואת אולפני הטלוויזיה בשבועיים האחרונים של המערכה, לצורכי הסתערות רבתי על דעת הקהל. הסתערות שנעצה את המסמרים האחרונים בארון הקבורה הפוליטי שלה.

ברור, שהתקשורת השמאליברלית היללה ושיבחה את המעורבות הגוברת של הנשיא המכהן במערכת הבחירות, והיתה בטוחה לגמרי שהיא-היא שתביא את הילרי קלינטון ל"לאנדסלייד" (ניצחון מקיר לקיר) של ממש – ואת מישל אובמה – אם רק תרצה – לכס הנשיאות מייד אחרי כהונתה כפולת הקדנציות של הקלינטונית.

אלא שהבוחרים האמריקאים חשבו אחרת.

*****

דונלד טראמפ הסכים לגמרי עם החברים של ג'ימי-טום מהפאב והקליינטים שלהם מהמסעדה.  הוא הבטיח מלחמת חורמה בדאעש. הוא הבטיח להם חומה בינם ובין מכסיקו. הוא הבטיח לגרש את הרוצחים והאנסים, סוחרי הסמים והשודדים שנכנסו שלא כחוק ל"ארצם של האמיצים" בשנות כהונתו של אובמה. הוא הבטיח להם שאמריקה היקרה שלהם תשוב להיות חזקה כשהיתה. הוא בז ללשון התעתועים של אובמה והילרי בעקבותיו, ל"פוליטיקלי קורקט", שאינו מרשה לקרוא לכלב בשמו.

הוא דיבר אל האנשים שמבחינתם יש מה שעומד על סדר יומם עוד לפני הכלכלה.

זה הדבר שקוראים לו "חיים", או, בלשון פרוזאית יותר, "ביטחון המדינה" ו"ביטחון אישי".

מה שנמצא גם לפני השיקול הגזעי, זה שעליו מבוססת "הפוליטיקה של הזהויות".

זו הסיבה שלכך שחמישית מקולותיהם של האפרו-אמריקאים הלכו לטראמפ.

זו הסיבה לכך ששליש מקולותיהם של הבוחרים ההיספאנים הלכו למועמד הרפובליקאי.

זו הסיבה לכך שרוב הנשים הצביעו לטראמפ, למרות שהתמודד מול מועמדת-אשה. גם בישראל זכה הימין ברוב של קולות הנשים, מאותה סיבה. נשים מודאגות יותר מגברים ממצב הביטחון. הן מהוות קורבנות קלים של אלימות, וקורבנות של  ענף חשוב וגדול של הפשע, שגברים כמעט שאינם סובלים ממנו – אונס.

הבעיה של השמאליברלים, וביניהם גם הילרי קלינטון,  בתחום הביטחון האישי ידועה: להם יש את הפוליטיקה של "הזכויות". והזכויות האלה, לעתים קרובות מדי, מתגלות כזכויות של חשודים ופושעים, של עבריינים ופורעי חוק, שמערכת המשפט והמון עורכי דין ועמותות של "זכויות אזרח" שומרות עליהם מכל משמר מפני זעמו של החוק, בשעה שהאקדמיה מספקת המון סיבות ל"להבנה" שלא לדבר על הצדקה. זה לפי המושגים של בוחרי טראמפ, או נתניהו, או השמרנים בבריטניה.

יותר מזה: השמאליברלים, בישראל או בארה"ב, מסבירים שהאזהרות האלה מפני הטרור האיסלמי, מפני הזרים, מפני המהגרים, הם סתם תעמולת זוועה, דמגוגיה זולה, זריעת פחד למטרות אלקטורליות, מניפולציה של דעת הקהל וכו'.

אך כל זה בשעה שהתקשורת – אותה תקשורת שמאליברלית עצמה, שמסבירה שכל זה דמגוגיה, וש"זו הכלכלה, טמבל" – מספרת בכותרות שהיא מנפקת סיפור אחר לגמרי.

סיפור של מלחמת עולם על רקע דתי, המתקרבת ולפעמים מגיעה גם לבתים רבים בארצות המערב, ובעצם בעולם כולו.

רק שהתקשורת השמאליברלית, שמביאה את העובדות, מסרבת לקרוא לילד הזה בשמו, ומספקת לעובדות פרשנות כוזבת לגמרי. התקשורת השמאליברלית מנסה לתמוך בגרסתו של אובמה, שלפי אנו חיים בתקופתו הטובה ביותר של הטוב שבעולמות האפשריים.

אז מה הפלא שמספר המאמינים לתקשורת הולך ופוחת?


בפוסט הבא: זו גם הכלכלה, טמבל.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. איתי permalink

    בדיוק כמו שאומר נתניהו "החיים עצמם" מספיק היה לראות אילו קיתונות של בוז ולעג ספג המונח הזה מהתקשורת כדי להבין את הכשל הליברלי שאתה מדבר עליו.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: