Skip to content

הטרקטטוס הלוגי-אנטישמי של אווה אילוז במוסף "הארץ"

אוגוסט 1, 2016

אני יודע שעדיין אני חייב לכם את פוסט מס. 2 בסדרת צחקוקי הקיץ בעניינו של הפרופ' יובל נח הררי והגיגיו על חשיבותו ההיסטורית של העם היהודי, אבל מה אעשה ונכנס בינתיים עניין חדש.

זה במסגרת אחת הפינות הקבועות של מוסף "הארץ": המסה האנטישמית השבועית.

ובכן, במסגרת הז'אנר הזה הפציצה השבוע אשת הרוח אווה אילוז במסה רבת מלל, תחת הכותרת "הגיעה העת לבחון מחדש את הבנאליות של הרוע".

אשת רוח אווה אילוז: טרקטטוס לוגי

אשת רוח אווה אילוז: טרקטטוס לוגי (כל הצילומים בפוסט מהוויקיפדיה)

הביטוי הזה, "הבנאליות של הרוע", הוא פרי הגיגיה של הפילוסופית הידועה חנה ארנדט, והוא צץ בספר שכתבה על משפט אייכמן.*

ארנדט היתה אהובתו ואוהבתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר, שסירב להביע חרטה על העדפותיו בתקופת מלחמת העולם השניה, מה שאיכשהו לא הפריע לארנדט להמשיך את יחסיה איתו, ואף לסייע בהוצאה לאור של כתביו באנגלית.

ההסבר – לא ההתנצלות – של הנאצי היידגר היה:"כל המשתתפים במלחמה עשו זאת".

וזה כמובן רק ניסוח פחות פילוסופי של "הבנאליות של הרוע" שקימבנה אהובתו היהודיה שתפסה לצורך זה טרמפ על משפט אייכמן.

כך יכולה היתה לתרץ את התנהגותו הנפשעת של אהובה הנאצי, ומצאה צידוק להמשך יחסיה איתו.

היידגר, אגב, ועוד כמה הוגים נאצים מסוגו, הם אייקונים חשובים של כוהני כנסיית הסכל מהסוג הפוסט-מודרני,  פוסט-קולוניאליסטי ופוסט-ציוני.

הסוג של הדודה אווה.

ולא במקרה.

אבל לאווה אילוז ממוסף "הארץ", השבוע, "הבנאליות של הרוע (או הרשע)", בסגנון "כולם עושים את זה", נראית כמוצא קל מדי ליהודי הרשע (בדמותו כישראלי-ציוני) המצוייר על לוח המטרה של האנטישמיות  החדשה.

*****

מאז שטח סגן הרמטכ"ל שלנו יאיר גולן את משנתו האווילית לרגל יום השואה, יש בעיה לכוהני כנסיית הסכל של השמאל הישראלי המזוייף.

סופרת חנה ארנדט: הבנאליות של הרוע

סופרת חנה ארנדט: הבנאליות של הרוע

"יאיר גולן", כותבת לנו השבוע הדודה אווה במוסף "הארץ", "חולל שערורייה כשביטא את פחדיו כי ישראל של היום מכילה אלמנטים המזכירים את שעתה האפלה של אירופה".

גולן אמר יותר מזה.

הנה הציטוט המדוייק:

"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016".

את ה"תהליכים" של גולן הפכה אילוז ל"אלמנטים" ואת גרמניה בחרה להשאיר בחוץ, למרות שברור שהיא-היא העיקר.

כי אין, פשוט אין מצב שנגיע ל"זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה", אשר "עדות להם (יש) כאן בקרבנו, היום, ב–2016."

כלום. ריאן. נאדה. יוק.

כבר הסברתי פעם את הנקודה המביכה הזאת.

*****

האיוולת המוחלטת שבדבריו המופקרים של סגן הרמטכ"ל ברורה לאווה אילוז:

"ישראל אינה נאצית (היא לא רוצה לכבוש את העולם ולא תיעָשָֹה את הרג הפלסטינים), היא אינה פשיסטית (יש כאן כמה מפלגות המתחרות על השלטון ועיתונות ביקורתית); והיא לא כמו האפרטהייד הדרום־אפריקאי (הקבוצה שישראל מדכאת ומפרידה מזדהה עם אויביה המוכרזים ובהם חמאס, חיזבאללה, איראן, סוריה ולבנון)."

פילוסוף נאצי מרטין היידגר: כך עשו כולם

פילוסוף נאצי מרטין היידגר: כך עשו כולם

והנה הבעייה: אם כך, איך בכל זאת יוכל השמאל המזוייף האנטישמי להצדיק את שנאתו התהומית לעם שחי פה ולמדינה שהוא מקיים?

או בניסוחה העדין של אילוז, מיד בהמשך לקטע הקודם:

"ולמרות זאת, תחושת האי־נוחות בקרב ישראלים רבים ובעולם כלפי המשטר הישראלי הולכת וגוברת. אז מהו בדיוק המשטר הנוכחי בישראל?"

והנה הפיתרון "הלוגי" שמצאה לנו הדודה אווה, מיסודו של הפילוסוף הידוע לודוויג ויטגנשטיין ("טרקטטוס -מאמר- לוגי-פילוסופי"), אשר , לדבריה, "הציע רעיון שעשוי לעזור לנו להתיר את התסבוכת."

הפתרון מגיע מעיסוקו של ויטגנשטיין בתחום השפה. הוא ביקש להסביר סוגיה מסויימת בתחום "המשפחתיות" של קבוצות מילים או מושגים. יש המון סוגי משחקים בעולם, טוען ויטגנשטיין ומצטטת אילוז: "משחקים כגון משחקי קלפים, משחקי לוח, משחקי כדור ומשחקי אסטרטגיה הם שונים כולם… ולמעשה אין ביניהם שום דבר משותף… ועם זאת…הם כולם משחקים. בין מונופול, שבץ־נא ושחמט מתקיים…'דמיון משפחתי'"!

אז עכשיו, בעזרת "הדמיון המשפחתי" של ויטגנשטיין, אפשר בכל זאת להחזיר את היהודי-הציוני ואת מדינתו ישראל למשפחת המדינות הטמאות והעמים המקוללים. לא-דומה, ולפתע כן-דומה. אילוז כותבת:

"המשטר הישראלי הקולוניאליסטי הנוכחי מקיים דמיון משפחתי עם משטרי רשע, גם אם אינו חולק עמם תכונות חופפות. הוא לא נאצי, לא אפרטהייד, לא פשיסטי — ולמרות זאת הוא שייך לאותה משפחה אומללה."!

מהכחשת הנאציזם, הפאשיזם או הגזענות האפרדהיידיסטית של ישראל – להכללתה למרות זאת ועל אף הכל ב"משפחת" המדינות הטמאות! הכל בעזרת הלינגוויסטיקה המשפחתית של ויטגנשטיין!

עכשיו אתם מבינים לאיזה צורך יש לנו אנשי רוח?

*****

פה מתעוררת שאלה קטנה:

פילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: דמיון משפחתי

פילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: דמיון משפחתי

בשביל מה כל התעלול הזה?

הדודה אווה הרי משתמשת בלי שום בעייה בגיבוב הגידופים הרגיל של המילייה שלה לתיאור שנואי נפשה היהודים וישראל מדינתם: הכיבוש, הקולוניאליזם, הלאומנות, הדיכוי, הקנאות הדתית וכל זה.

אז למה דחוף לה להשחיל בנוסף לאלה, במין תרגיל מהסרטים, איזו השוואה מפוקפקת ביותר למשטרים האלה, נאציזם, פשיזם ואפרטהייד, שלפני רגע טענה בעצמה שאין שחר להשוות בין ישראל ובינם?

למה לה לבצע החייאה בתינוק הפגום שהיא בעצמה חנקה לפני רגע?

התשובה ברורה.

קולוניאליזם, כיבושים, לאומנות, דיכוי, קנאות דתית וכל זה – יש המון בעולם.

אם נתחיל להתעסק עם כל אלה שחטאו וחוטאים בכך, לא נצא מזה.

ברור שלאנטישמים  אין עניין רב בכך. בשביל עניינים טריוויאלים שכאלה לא מתיישבים לכתוב מסה של כמה אלפי מילים.

המטרה של הטרקטטוס  של אילוז היא להשיג דה-לגיטימיציה של ישראל.

הפיכתה למדינה טמאה.

כזו שדם תושביה היהודים מותר.

כזו שיש הצדקה להסית את "העולם החופשי" למלחמה נגדה.

כאשר מדובר במדינה כזאת – ממשפחה שכזאת – מותר – אולי אפילו הכרחי – להחרים ולנדות, להכות ולאבד.

ההיבטים המעשיים, הם שמעניינים את האנטישמים האלה.

הכיף שבהתרת הדם של יהודים, והכיף שבגרימת נזקים כלכליים להם, למדינתם ולמשק שלה.

******

למותר לציין, שכאשר קימבנה הדודה אווה את התעלול הלוגי-משפחתי הזה באדיבותו של לודוויג ויטגנשטיין, היא לא העלתה כלל בדעתה כמה קל להפעיל אותו מולה ומול מארחיה.

מישהו חושב שזו בעייה, להצביע על "הדמיון המשפחתי" בין סוג הטיעונים של הדודה אווה שלנו, ובין הטיעונים האנטישמיים הרגילים, מאז אפיון ההלניסטי, בן דורו של יוסף בן מתיתיהו, עבור במטיפים הקתוליים מתקופת האינקוויזיציה, וכלה בבני דורם ובני סוגם של הנאצים אלפרד רוזנברג, יוזף גבלס וצפונה?

מישהו חושב שזו בעייה להצביע על "הדמיון המשפחתי", לפי שיטת אילוז, בין העיתון המארח את הדודה אווה, ובין עיתונים מסוגם של ה-Völkischer Beobachter, הפולקישר באובאכטר ("הצופה העממי"), בטאון המפלגה הנאצית, או ה- Der Stürmer, הדר שטירמר ("המסתער") העממי יותר מאותו הז'אנר?

האם זה לא ברור עדיין, שכל המסה הזאת של סוף השבוע במוסף "הארץ" אינה אלא גבבה פסאודו-אינטלקטואלית, המיועדת לאנשים שחושבים שהם חושבים?

עלבון לאינטליגנציה ופסולת מוסרית.

———————————————————————————————————————

  • רק שנבין עם איזו חתיכת גזענית יש לנו עסק (לא פלא שהיתה חברה כל כך טובה של הנאצי היידגר).

על התובע הראשי במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, כתבה חנה ארנדט:

"יהודי גליצאי טיפוסי, מאוד לא סימפטי, משעמם, שכל הזמן עושה טעויות. בטח הוא אחד מאותם אנשים שאינם יודעים שפות אחרות".

בעת כיסוי המשפט היא כתבה לחונך שלה לשעבר,  הפילוסוף קרל יאספרס:

"הכל מאורגן על-ידי המשטרה שעושה לי חלחלה, מדברת רק עברית ונראית ערבית. יש ביניהם כמה טיפוסים ממש ברוטאליים. הם ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, האספסוף המזרחי, כאילו שאתה נמצא באיסטנבול או באיזו ארץ חצי-אסיאתית אחרת. בנוסף, היהודים עם הפיאות והגלימות הנראים בכל מקום בירושלים, שעושים את החיים בלתי-נסבלים לכל האנשים הסבירים כאן."

מזכיר לכם משהו? "לא יודע שפות"…"האספסוף המזרחי"…היהודים עם הפיאות והגלימות"…

עוד ייקית אנטישמית שמתגזענת על אוסט-יודן, לא חשובה העדה.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. לעניות דעתי גם ההברקה שלה בנאליות של הרוע היא לא כזאת הברקה והתבררה כטעות, הוגת דעות סוג ז.

    Liked by 1 person

    • נכון, היא "בנתה" את אייכמן כבירוקרט קטן ולא חשוב, כדי שיתיישב לה טוב בתיאוריה. מה שלא היה נכון כלל וכלל. כל מילה שגרשום שלום כתב לה על מעלליה מתארת בדיוק את המצב.

      אהבתי

  2. קראתי הבוקר שאפילו לג'פרי גולדברג, השופר הרשמי של משטר אובמה, נפל האסימון. בעקבות הטור של אווה בראון, סליחה, אווה אילוז, יצרו איתו קשר כל מיני גלוחי ראש, חברים בקו-קלאקס-קלאן, אנשי "האומה הארית", נציגי "עכברושי הגהינום" ומי לא, ושיבחו את הטור הזה. פתאום התברר לג'פרי העיתונאי המהולל מה שכל ילד בן חמש יודע: שהמהדורה האנגלית של "הארץ" הוא למעשה הבטאון הרשמי של כל התנועות האנטישמיות הכי נחותות שיש, ושכל המודל העסקי של עמוס שוקן מבוסס על כך שיש בעולם הרבה אנשים שאוהבים לעיין בקצת אנטישמיות תוצרת כחול לבן בזמן שהם מקמטים את מצחם הנמוך ומלטפים את הקצוץ-קנה שלהם.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. אנטישמיות ב"הארץ" (2): האם די להראות "דמיון משפחתי" ל-Der Stürmer ("המסתער")? ברור שלא | מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: