Skip to content

אחרי הפיגועים ודו"ח הקווארטט: הטרור הפלשתיני של אבו מאזן והתגובה הציונית ההולמת של נתניהו

יולי 4, 2016

שוב נחתנו על הקטע הזה, עם התגובות הפבלוביות של השמאל האידיאולוגי ושל הימין האידיאולוגי אחרי שפך הדם.

דמעות התנין של השמאל, בסגנון, שנכון שרצח זה דבר נורא, אבל מדובר בארוע לגמרי מובן, על גבול ה"טבעי" אפילו, לנוכח הנסיבות וכו', והכל בגלל הכיבוש, והמתנחלים מזמינים את זה על עצמם, ושוב אין לממשלה תשובה ואפילו לא לליברמן הנורא למרות הבטחותיו הריקות מתוכן.

ואילו הימין האידיאולוגי מנסה להפיק מהדם השפוך עוד דונם ועוד מרפסת, בתור "תגובה ציונית הולמת" לטרור הפלשתיני.

הנה, קבלו את האידיאולוג מס. 1 של הימין בביטאון של אדלסון/נתניהו "ישראל היום", דרור אידר:

"התשובה לכל צורות הלחימה ("דיפלומטיות, מדיניות, צבאיות, טרוריסטיות רצחניות…אקדמיות") צריכה להיות ברורה לכל מי שעתיד ישראל לנגד עיניו: העמקת אחיזתנו בארץ חיינו…בתוספת בניה ובהרחבת האוכלוסייה."

זה היה אתמול. ובאותו מדור של דעות באותו עיתון, גם זה אתמול, נדב שרגאי:

"הגיע הזמן שנתפוס את עצמנו…מחוות ההקפאה המתמשכת  והכניעה ללחצי ארה"ב ואירופה בעניין זה מתפרשת על ידי הפלשתינים כחולשה וכאיתות ברור שאחיזתנו בארץ ישראל היא ארעית. חידוש ההתיישבות (ביו"ש) בקנה מידה רחב יבהיר להם שחזרנו לארצנו ושהציונות עודה כאן. שהטרור והשכול רק מחזקים את אחיזתנו בארץ ישראל בכלל ובחבלי ארץ ישראל ההיסטוריים (יו"ש) בפרט."

כדאי לחזור ולקרוא את המשפט האחרון של שרגאי:

הפלשתינים, כמו היהודים,  צריכים לדעת "שהטרור והשכול רק מחזקים את אחיזתנו בארץ ישראל."

כמה שזה דומה למה שמשתמע בעצם גם מהתגובות הפבלוביות של השמאל:

מי אמר שטרור ורצח אזרחים חפים מפשע הם דבר רע?

כלל לא!

הבו לנו עוד מאותה סחורה!

הטרור והרצח מוכיחים שאנחנו צודקים!

מקדמים את מטרותינו!

שמאל וימין כאחד.

רק תנו לנו דם, דם, ועוד דם.

*****

האידיאולוגיה של הימין הקיצוני – "תגובה ציונית הולמת" לטרור הפלשתיני – מקורה במסורת הוותיקה של גוש אמונים ורבניו, והתנועה החילונית לשלמות הארץ שמקורותיה באו מהשמאל והימין כאחד.

אבו מאזן ונתניהו: אחד לא מגנה, אחד בונה

אבו מאזן ונתניהו: אחד לא מגנה, אחד בונה

"הבנייה""ההתנחלות"(שנתפסה במקור כמושג חיובי ביותר, בתור המשך להתנחלות של תקופת יהושע, והפכה לפתע למילה גסה במושגי הפוליטיקלי-קורקטנס של הימין), "ההתיישבות" (המתאמצת להחליף את "ההתנחלות", כפי שאפשר לראות גם למעלה בציטטות מדברי אידר ושרגאיׂ) וכמובן ה"תגובה הציונית ההולמת", הם כולם אמצעים חשובים בניסיונות לבלום כל אפשרות של פתרון מדיני, הכרוך בוויתור על ריבונות ישראלית ביו"ש (ולשעבר גם בעזה).

מפת ההתנחלות  ("ההתיישבות") המועדפת על הימין הקיצוני היא כזאת שאינה מותירה סיכויים לחלוקת הריבונות. היא שואפת לניתוקים בין אזורים פלשתיניים, לתקיעת טריזים, לשבירת רצפים גיאוגרפיים.

המגמה ברורה: לא תקום ולא תהיה מדינה פלשתינית.

כל זה ברור וידוע ושקוף בתור המטרה ובתור המדיניות של הימין הקיצוני.

אבל המדיניות הזאת מציבה בפני ממשלת ישראל ומי שעומד בראשה בעייה גדולה מאוד, ואפילו בלתי פתירה.

והבעייה של ממשלת ישראל ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא גם בעייה גדולה ובלתי פתירה של ישראל כמדינה דמוקרטית, כחברה, וגם, או אולי במיוחד, כמדינת העם היהודי וככזו שהקהילה היהודית מהווה בה רוב (בינתיים).

על הבעיות האלה אפשר ללמוד גם מפרסום דו"ח הקווארטט (ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם) בימים אלה, אודות הסכסוך הישראלי פלשתיני.

ומהקושי העצום של התגובה על הדו"ח הזה מצד ראש הממשלה נתניהו.

*****

בחלקו השני עוסק דו"ח הקווארטט בהתרחשויות הקשורות בנדל"ן ביו"ש. נאמר שם כי הצעדים שנוקטת ממשלת ישראל – הבנייה בהתנחלויות ותגבור ההריסה של בתי פלשתינים –

"שוחקים לאורך זמן את היכולת ליישם את פתרון שתי המדינות, ומעלים שאלות לגיטימיות לגבי כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל".

והנה הבעיה של ישראל.

כי גם אם קווי המדיניות שהעלה נתניהו ב"נאום בר אילן" אינם מהווים החלטת ממשלה, הרי שלמעשה ובפועל, מהווה "פתרון שתי המדינות", או בלבושו הקודם "שלום תמורת שטחים", את המדיניות של ממשלות ישראל, ואפשר אפילו לומר של מדינת ישראל, לאורך חמישים השנים האחרונות (כמעט), מאז סיומה של מלחמת ששת הימים.

גם לאור החלטות האו"ם הרלוונטיות מטעם מועצת הביטחון,  שאותן קיבלה ישראל, מסוג החלטה 242 (אחרי מלחמת ששת הימים) או 338 (אחרי מלחמת יום כיפור).

גם לאור המדיניות של ממשלתו של לוי אשכול לשמר את השטחים שנכבשו ב-1967 כפיקדון שיימסר תמורת שלום, לאור הסכמי קמפ-דיוויד שעליהם חתם מנחם בגין (עם האוטונומיה לפלשתינים, שברור כי הוא מוביל למדינה), לאור הסכמי אוסלו, ולבסוף לאור נאום בר אילן של בנימין נתניהו, כאשר ראש ממשלה מטעם הימין הישראלי הודיע כי  הוא מצדד בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים".

והנה, ברור כי מדינות אינן מתקיימות באוויר. הן מתקיימות בשטח, על פני האדמה.

אפילו מדינה המתיישרת עם חזונו של ראש הממשלה נתניהו, על מדינה פלשתינית מפורזת. אף היא זקוקה לשטח.

וזה עניינו של דו"ח הקווארטט.

צעדיה של ממשלת נתניהו – אפילו המכרז הממוחזר שעניינו תוספת של 42 יחידות דיור בחברון, בתור "תגובה ציונית הולמת" לפיגועים האחרונים באזור, "שוחקים לאורך זמן את היכולת ליישם את פתרון שתי המדינות." שהוא, על הנייר, הפתרון המועדף על ממשלות ישראל מזה זמן רב, ולכן "מעלים שאלות לגיטימיות לגבי כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל", כדברי דו"ח הקווארטט.

ומה היתה תגובתו של נתניהו?

"ישראל דוחה כל ניסיון לערוך הקבלה מוסרית בין בנייה וטרור".

תשובה מופרכת משתי בחינות.

ראשית, כי את ההקבלה "המוסרית" בין טרור ובין בנייה בשטחים המיועדים למדינה הפלשתינית, עורך הימין הישראלי. אם בנייה ו"התיישבות" היא "תגובה ציונית הולמת" לטרור הפלשתיני, וממשלת ישראל מאמצת את הרעיון, ואם "הטרור והשכול רק מחזקים את אחיזתנו בארץ ישראל בכלל ובחבלי ארץ ישראל ההיסטוריים בפרט."(כדברי נדב שרגאי ב"ישראל היום"), אז איפה הבעייה עם ההקבלה המוסרית?

(ואגב: מעניין שראש הממשלה שלנו, החולק ברצון כה רב את מומחיותו בתחום המאבק נגד הטרור – שהוא אותו טרור איסלמי בכל מקום – אינו מציע לעמיתו הצרפתי, למשל, לנקוט בשיטת ה"תגובה הצרפתית ההולמת" לטרור המכה בפאריס, בצורת התיישבות צרפתית בסביבות אל פאלוג'ה, מעוז דאעש  שבעיראק; ומה בקשר ל"תגובה טורקית הולמת" – משלוח של  מתנחלים טורקיים למעוזי האיסלם הרדיקלי בקווקז, מקורם של המפגעים בנמל התעופה אתא טורק לאחרונה.)

ושנית, דו"ח הקווארטט אינו עורך כלל הקבלה מוסרית כזאת. הוא רק מציין צעדים המחבלים בהשגת פתרון ושלום. וקשה מאוד, אף בלתי אפשרי להכחיש, שהבנייה בשטחים המיועדים למדינה הפלשתינית, מקשים על השגת פתרון.

כשם שמקשה עליו הטרור הפלשתיני.

בין שאפשר ובין שאי אפשר לערוך "הקבלה מוסרית".

ההקבלה המעשית תקיפה בהחלט.

כשלעמדה הזאת של ממשלת ישראל הנוכחית מצטרפות הכרזותיו הידועות של נתניהו , העונה ב"כן" מהדהד על השאלה הרטורית שהוא מציג לעצמו,  "האם לעד נחיה על חרבנו.", על כך שבימי כהונתו לא תקום מדינה פלשתינית, מתקבלת תמונה ברורה:

בדיוק כמו הקולגה שלו ברמאללה, גם נתניהו מדבר בשני קולות, ואילו במעשיו הוא שותפו המלא של אבו מאזן במדיניות של המשך הסכסוך. של אי-הסכם. של לא-שלום. של שפך דמים נמשך ללא פתרון.

שכן, לכל ידוע, בזכות מה ומי מתאפשרת עדיין העמדה של נתניהו:

בזכות עמיתו-תאומו מרמאללה להאשמות הכלולות בדו"ח הקווארטט, מחמוד עבאס (אבו מאזן).

אבו מאזן שלא גינה את מעשי הרצח האחרונים, אפילו לא בנוסח המקובל עליו, שהוא מגנה כל פגיעה באזרחים.

זה שאינו מגנה.

ונתניהו "הבונה".

שני "מנהיגים" הסבורים כי הם חייבים משהו ל"היסטוריה" ולמקומם בה, לכל מיני אידיאות וחשבונות לאומיים נשגבים.

ומה אכפת להם מהחיים, השלום והרווחה של עמיהם כאן ועכשיו.

מצהירים השכם והערב שהם נכספים לפגישה ביניהם, ואינם מצליחים לקיים אותה אף שהם מצויים במרחק של 17 ק"מ זה מזה ואיש אינו יכול למנוע מהם.

 

 

 

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. הרעיון הזה של "מדינה פלסטינית" הוא כל כולו תרמית ערבית במסגרת תורת השלבים. אין להתפלא על כך שהוא הפך גם לתרמית יהודית שנועדה למרוח את הזמן. כל הכבוד לביבי שמצליח להגיד "פתרון שתי המדינות" ולשמור על פרצוף רציני. בדיוק בשביל זה בחרנו בו.

    אהבתי

  2. איך אתה יכול לקרוא לזה " פרצוף רציני", כשבמקביל הוא אומר שלא יהיה כדבר הזה בתקופת כהונתו, ושלעד נחייה על חרבנו (כלומר, לא יהיה שום הסכם מכאן ועד לנצח נצחים)? לא נראה לך שלכל היותר, במקרה הכי-הכי טוב, ביבי מצליח לעבוד בעניין הזה על עצמו, ואולי גם על כמה חסידים שוטים במקרה הטיפה-עוד-יותר-טוב? ואם לזה אתה קורא "פרצוף רציני", איך תקרא לפרצופו של מי שמספר לעצמו בדיחות מול המראה והוא היחיד שצוחק מהן? תבין, יונתן, שבלי קשר לעמדתי או לעמדתו של כ"א אחר בעניין ההסכם ואפשרותו, ביבי בבעייה. לא פחות מאבו מאזן, שגם בו ובכנותו בלתי אפשרי להאמין. שניהם תאומים סיאמיים. ככל שיקדים ביבי ( או אבו מאזן, לצורך זה) להודות בכך, ימהר למצוא פתרון. וככל שימשיך להשלות את עצמו שהוא מצליח לרמות מישהו בעולם, ישקע עמוק יותר לתוך הבוץ.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: