Skip to content

למה אני בעד כניסת הרצוג לממשלה

מאי 15, 2016

האזנתי הבוקר בגלצ ליומן החדשות של רזי ברקאי. כמעט כל השעה הראשונה של התכנית הוקדשה לאפשרות של כניסת העבודה לממשלה. הובאה עסקנית אחת ממפלגתו של יצחק הרצוג שהיא בעד, ועסקן אחד נגד. אחר כך הובאה הח"כית מהעבודה מרב מיכאלי – נגד. והשר מהליכוד זאב אלקין – נגד. ולבסוף שני עיתונאים פרשנים.

דווקא אחד מהעיתונאים, בן כספית, ניסה לומר משפט אחד ויחיד, והראשון באותו יומן, על ההגיון המדיני של המהלך הזה. אבל ברקאי מיהר להשתיק אותו. זה הכל בגלל הח"כ הפרוע ההוא חזן, הודיע ברקאי. את העיתונאי הנוסף, זאב קם, שאל ברקאי למה לעזאזל לא מצרף נתניהו את אביגדור ליברמן לממשלתו. שאלה אווילית לגמרי בהקשר הזה, ועוד אסביר מדוע.

יצחק הרצוג: אפשרות תמרון

יצחק הרצוג: אפשרות תמרון (צילום מהוויקיפדיה)

ובכן, ככה תופסים בגלצ את המושג  "יומן חדשות". סוג של בדיחה מתמשכת ללא פואנטה, שבמסגרתה מוגש המקרופון לכמה סטטיסטים שיחזקו את דעתו של מי שמנגיש להם את המקרופון.

ומתנגד אחד לקישוט.

ובעיקר – מונעים מהמאזינים דיון אמיתי ורציני במהותן של החדשות.

כי ברור לכל מי שמבין אפילו מעט בפוליטיקה, שהמשפט המושתק של בן כספית הוא העיקר.

נתניהו שומר על תיק החוץ למען הרצוג מאז שקמה ממשלתו. המו"מ לכניסת העבודה לממשלה נמשך חודשים, ונתמך על ידי שניים משותפיו הבכירים של נתניהו לממשלה – השרים משה כחלון ואריה דרעי.

ההגיון של המהלך, צירוף העבודה לממשלה, ברור לגמרי:

באירופה, בראשות צרפת, ובקרוב בארה"ב, אחרי שייבחר הנשיא החדש, מתנהלות ויתנהלו יוזמות מדינות המבקשות לקדם מו"מ ישראלי-פלשתיני.

ברור שבמצב הקואליציוני הנוכחי אין לראש הממשלה בנימין נתניהו שום אפשרות לצעוד לקראת מהלך כזה, אפילו היה רוצה בכך.

הוא גם לא יכול להציע מהלך אלטרנטיבי ליוזמה הצרפתית, שאינה מוצאת חן בעיניו.

בלי הבית היהודי, שיתנגד לכל מו"מ, אין לו רוב.

לגמרי ברור שבנט ומפלגתו יפילו את הממשלה  במקרה כזה. יתכן שיהיו גם ח"כים במפלגתו של נתניהו שייעזרו לימין הקיצוני.

כדי שיתאפשר תהליך כלשהו, חייב נתניהו לרפד את ממשלתו במספר מספיק של ח"כים מהמרכז או השמאל, שינטרלו את האיום הקבוע של הימין הקיצוני.

לכן גם אין שחר לשאלות של ברקאי בדבר אפשרות צירופו של ליברמן לממשלה. ליברמן לא ינטרל את בנט. הוא רק יחזק אותו. וגם אם ליברמן ישבשב ויפתיע, מספר המנדטים תחת ידו אינו מספיק כדי לנטרל את בנט ומפלגתו.

אני לא משלה את עצמי, שנתניהו הפך רודף שלום מושבע.

למרות שלרגל חג העצמאות הוא חזר על מחוייבותו לרעיון שתי המדינות, ואף הודיע כי איש לא עשה למען האפשרות של מו"מ יותר ממנו.

אבל נתניהו, גם כשאינו רודף שלום,  הוא פוליטיקאי. וכל פוליטיקאי רוצה חופש תמרון.

ההרכב הנוכחי של הממשלה אינו מאפשר לו חופש תמרון.

במינימום, חופש תמרון הוא היכולת לנפק סירוב סביר ליוזמות הבינלאומיות מאירופה או מאמריקה. סירוב סביר משקף את היכולת להגיד "כן, אבל". כלומר, ישראל מוכנה להסכם בתנאים אלה ואחרים, אך לא תוכל להסכים לתנאים לא סבירים אלה ואלה.

בנימין נתניהו: בנט החוצה

בנימין נתניהו: בנט החוצה

בממשלה הנוכחית אין מצב כזה.

כל ח"כ בודד ישים לאל את המהלך.

כי מבחינת הבית היהודי, כל דיבור על זכויות של עם אחר על חלק מארץ ישראל, הוא כפירה בעיקר גדול.

ברור שבהרכב הנוכחי של ממשלתו לא יוכל נתניהו לעבור לשלב שמעבר למינימום – כניסה למשא ומתן מול הפלשתינים. שהרי

מבחינת בנט ומפלגתו, זהו מעשה של בגידה.

ועל שלום מי בכלל מדבר.

נתניהו זקוק להרצוג בממשלתו כי הוא זקוק לחופש תמרון מדיני.

אני לא מתפלא, כמובן, על עמדתם של בעלי דעות פוליטיות כמו רזי ברקאי ודומיו. נתניהו הוא מבחינתם סדין אדום. כל יום שהוא ראש ממשלה, הוא מבחינתם סיבה לאבל, צום ותענית. אלה אנשים שטופי שנאה, ושנאתם גוברת על כל שיקול אחר.

הם אמנם מרבים לדבר על שלום, שלום, שלום ושוב שלום, אבל זה לא שלום בלי תנאים.

והתנאי הראשון שלהם הוא – נתניהו אאוט.

הם גם בעד דמוקרטיה, דמוקרטיה, דמוקרטיה – אבל אם העם, אותו אספסוף של בהמות ובבונים, במסגרת אותה דמוקרטיה, בחר במפלגות שהכתירו את נתניהו כראש ממשלה – אז גם מהפכה צבאית (מישהו עדיין זוכר את מאמרו של צבי בראל מ"הארץ" בסופ"ש האחרון?) היא אפשרות סבירה. שלא לדבר על סיוע לניסיונות של גורמים זרים להפיל את הממשלה החוקית שלנו, בתשלום ובהתנדבות.

איזה מזל שהם לא בשלטון.

טוב, לא בדיוק מזל.

כבר יודעים מי ומה הם.

וכן, בדיוק מהסיבות האלה, שלום ודמוקרטיה, אני בעד כניסת "העבודה" לממשלתו של נתניהו.

בעד זה שהרצוג יהיה שר החוץ וינסה, לפחות, מהלך של שיחות ישראליות-פלשתיניות.

אני בעד זה שהבית היהודי של בנט, אם לא יהיה מסוגל לבלוע את הצפרדע (מבחינתו) הזאת, ילך לאופוזיציה.

אני בעד זה שכל מי שמנסים להפיל פה ממשלה חוקית בשיטות לא דמוקרטיות (בעודם מדברים על הצלת הדמוקרטיה מול הפאשיזם/נאציזם  המתקרב!) יפלו על הפנים.

אני בעד שלום, גם אם נתניהו הוא שיקדם אותו – כמו שהייתי בעד השלום גם כשמנחם בגין עשה אותו וגם כשיצחק רבין עשה אותו – שלושתם לא כוס התה שלי.

ואני בעד דמוקרטיה, למרות שהיא בעיני משטר שבו שולט העשירון העליון, למען העשירון העליון ועל ידי העשירון העליון. כי גם זה טוב יותר מהדיקטטורה הגזענית, הבולשביקית-ז'דאנוביסטית, אפשר גם מיליטריסטית, אם צריך, שמציעים האדונים ההם מהשמאל הפרוע.

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
9 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    נדמה לי שאתה מניח שנתניהו מעוניין לפעול לקראת שלום. לא קונה. ליצור מצג שווא – יתכן. לסכל מהלכים, להאשים את הרצוג ולהחליש עוד יותר את העבודה – זה כן. למשוך זמן – כן.

    אהבתי

    • אילן permalink

      מדינות ערב קורסות כמו דומינו אחת אחר השנייה. למה אין סבלנות עוד 10-20 שנה ואז נראה. כי כרגע כל שיחות על שלום גורמות בדיוק להפך. אני חושב שפה זה הפוך על הפוך. תרגיע ואל תדבר. היחסים עם הפלשטינים ירגעו ואולי בעתיד יהיה סוג של רגיעה. ככה זה עובד פה באיזור. אבל ליהודים אין סבלנות. אנחנו הבעייה בגלל חוסר הסבלנות שלנו שגורם לתסיסה פה. כולם מצפים. כניסה של הרצוג לממשלה חשובה כי בסיס הממשלה יגדל. ולא כל אורן חזן יתזז את ביבי. שיוכל לנהל מדינה וזה מה שמשגע את רזי שלנו. כפרה עליו.

      אהבתי

      • אילן, אתה מזכיר לי את אלה שאומרים שכשחוטבים עצים, נופלים שבבים. תמיד אומרים את זה אלה שחוטבים את העצים. לא השבבים. עד שיום אחד זה מגיע לכך, שגם אלה שחוטבים את העצים הופכים שבבים.

        אהבתי

  2. אנונימי, למה לך להשתמש במילים כמו "נדמה לי שאתה", בשעה שאני כותב בדיוק נמרץ מה אני חושב?

    אהבתי

    • אילן permalink

      מבחינתי רק אנחנו חשובים. האינטרס חייב להיות ישראל חזקה.
      היום חייבים לנצל את המצב שארצות ערב כמדינות נחלשות וללחוץ על הפלשטינים ולמחוץ אותם כי אין להם גב. היום יש המון פליטים ערבים והבעיה לא כל כך פופולרית כמו קודם. רק כך זה עובד באיזור שלנו. ארדואן מפציץ ומחריב ערים כורדיות בתורכיה. הורדת השאיפות של הפלשטינים לקרקע המציאות תגרום פה לרגיעה אמיתית. אפשר ליצור איתם יחד כוח כלכלי שבאמת ירים את ישראל ואותם בצורה מעולה. אנחנו נמצאים בלב העולם הערבי מבחינת מרחק ואפשר לחסוך הרבה במחיר לעומת להביא דברים מאירופה ומסין.

      אהבתי

      • אנונימי permalink

        ראשית, ומעל הכל, "למחוץ" מישהו כי הוא חלש ו"אין לו גב" איננו מוסרי. שנית, מראה ההיסטוריה, לא עוזרת לאורך זמן שום "מחיצה" כזו — אלא אם כן, בהתעלם מכל שיקול של אנושיות או מוסר, אתה מוכן ממש לבצע גירוש המוני או השמדת עם, ואפילו *זה* בד"כ לא עובד. התוצאה היחידה בד"כ היא שזה רק הופך אותך למטרה ל"מחיצה" הבאה, ברגע שמאזן הכוחות העולמי ההפכפך משתנה.

        אהבתי

    • אנונימי permalink

      "משתמש אנונימי" זה לא אני, "אנונימי", רק להבהיר…

      אהבתי

  3. אנונימי permalink

    האם כל הפלסטינים רק רוצים את השמדת ישראל? ובכן, באופן תיאורטי של "הלוואי ולא היתה ישראל", כן. מעשית במובן של "אני רוצה שהבן שלי יהיה שהיד"? לא ממש, למרות נאומיהם הנמלצים של אבו מאזן וחמאס. אבל אם תהיה עכשיו מדינה פלסטינית היא תהייה בסיס של דאעש או חיזבאללה או איראן, ללא כל קשר למה הפלסטינים רוצים — כי אף אחד מממנהיגיהם הדגולים לא ישאל אותם — ותהפוך את חיי שני הצדדים לגהינום, אם לא תגרום למלחמה כוללת שתשמיד אחד מהם. מ*זה* חוששים 90% מהישראלים שנגד — והרבה מהפלסטינים — לא מאובדן ארץ שהיתה חלק מנחלת האבות או מאובדן יוקרה.

    אהבתי

  4. אנונימי permalink

    ולהבהיר, לא, אני לא חושב שזה "תירוץ" לשמור את השטחים לנצח (אפילו אם היינו יודעים שזה אפשרי). צריך לעודד לדעתי, למשל, כלכלה פלסטינית ובניית ערים פלסטיניות כמו רוואבי ולהראות ש*מעשית* אנחנו מוכנים (ורוצים) לתת להם "לעמוד על הרגליים" וכמה חופש שרק אפשר לתת ללא סיכון לא סביר שלנו (שוב, בהנחה שזה תלוי בנו). כנ"ל, שילוב ערביי ישראל כמה שיותר במשק ובכל מקום. אבל נראה כמעט וודאי לחלוטין שכרגע התוצאה של מדינה פלסטינית תהיה מלחמה כוללת ולא שלום.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: