חג הפסח והבלופים של פינקלשטיין וסילברמן: למה לא היתה ולא היתה אפשרית יציאת מצרים (2)

בשני הספרים שכתבו ("ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה") עוסקים הארכיאולוג מאוניברסיטת תל אביב, ישראל פינקלשטיין, והסופר האמריקאי ניל אשר סילברמן, בניסיונות לבטל את התנ"ך כמקור היסטורי. הטענה הבסיסית שלהם היא, שלמימצאים הארכיאולוגיים יש עדיפות מכרעת. אם אין מימצא ארכיאולוגי המאמת את הכתובים (יותר מדוייק – את מה שכתוב בתנ"ך) – יש לדחות את התיאור המופיע בכתובים.

זוהי כמובן איוולת מוחלטת. המונח הלטיני לטיעון שקרי מהסוג הזה, הוא "ארגומנטום אד-איגנורנטיאם", שזה בעברית הטיעון בשם הבורות (או ההיעדר). הנה שתי דוגמאות משעשעות לשימוש הרווח שעושים מיסיונרים משני הצדדים, הרליגיוזי והאתאיסטי, בטיעון הזה:

האתאיסטים: אין הוכחה שיש אלוהים, ומכאן שאין אלוהים.

הרליגיוזים: אין הוכחה שאין אלוהים, ומכאן שיש אלוהים.

וזו גם הטענה המגוחכת של פינקלשטיין את סילברמן: מכיוון שלדבריהם טרם נמצאו ממצאים ארכיאולוגים לשהותם של בני ישראל במצרים – סימן שאלה כלל לא היו שם.

זהו בדיוק סוג הטיעון שבו השתמשו ההיסטוריונים והארכיאולוגים מסוגם של פינקלשטיין וסילברמן כדי לטעון שכל סיפורה של העיר טרויה ב"מיתולוגיה" היוונית, לא היה ולא נברא, שהרי מעולם לא התקיימה עיר כזאת. ואיך יודעים שלא היתה ולא נבראה? כי הארכיאולוגים לא גילו את חורבותיה.

ואז, בום טראח – התגלו שרידי העיר הזאת במזרח טורקיה, בדיוק היכן שאמורה היתה להמצא על פי "המיתולוגיה", הפלא ופלא.

זהו גם בדיוק סוג הטיעון שבו השתמש אותו סוג של כזבנים שטענו כי כל הסיפורים על דוד המלך הוא המצאה ובדיה מוחלטת – כי אין "ממצאים ארכיאולוגים".

עד שהתגלתה הכתובת בתל דן, שבה מופיע במפורש הביטוי "בית דוד", והכזבנים המלומדים נפלו על האף.

לפי אותה שיטה ניסו השרלטנים מהסוג המלומד  לספר לנו  שבכלל לא היו סוסים ביהודה בתקופת המלך שלמה, כך שמה כל הסיפורים האלה על האורוות שבנה בערי המחוז של ממלכתו.

נו, טוב, בולשיט. כבר ההיקסוס הביאו למצרים את השימוש ברכב המלחמה הרתום לסוסים, מאות רבות בשנים לפני תקופת שלמה.

ויש עוד דוגמאות רבות לשימוש שעשו המלומדים בטיעון השקרי בשם הבורות, עד שנחשפה ערוותם.

הפרעון רעמסס השני, זה שעל פי הסיפור של פינקלשטיין וסילברמן היה גם הפרעה המשעבד וגם הפרעה שממנו ברחו בני ישראל (כלומר – לא ברחו כי כלל לא היו במצרים)

אך פינקלשטיין את סילברמן לא הסתפקו בטיעון הכוזב בשם הבורות, שאת אפסותה הוכחתי בפוסט הקודם ("למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." כדבריהם, ומכאן, כמובן, שבני ישראל לא היו שם ולא היתה יציאת מצרים) כדי להכחיש את הכתוב בתנ"ך.

זוהי הוכחה מגוחכת במיוחד, משום שהסופרים הנכבדים אינם מזכירים, ש"באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים" אין אפילו אזכור אחד ויחיד  לשלטונם של ההיקסוס במצרים!

למעשה, יש רק איזכור אחד של ההיקסוס, וזה לא בכתבי הפרעונים, אלא בתמונת קבר בבני חסן. שם מופיעה תמונה של נוודים שמיים, שלאחד מהם, הנושא את השם השמי אבישה, או אבישר, מיוחס הכינוי היקסוס. אך אין שום איזכור לכך שמדובר באדם ששייך לעם ששלט זמן רב במצרים.

יש לארכיאולוג ולסופר תוספת:

לא היתה יציאת מצרים, מנסים הסופרים הנכבדים להסביר לנו בספרם, כי בתקופה היחידה שבה יכולה היתה להתרחש – ימי מלכותו של הפרעון הידוע רעמסס השני – היא לא היתה אפשרית!

על פי הסיפור התנ"כי, התרחשה יציאת מצרים 480 שנים לפני בניית המקדש הראשון בירושלים, כלומר בשנת 1,440 לפני הספירה.

אבל זה לא יתכן, מסבירים לנו החוקר והסופר שלנו.

למה?

בגלל הפסוק הבא, מספר שמות, פרק א', פסוק 11

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס.

ולכן יש בעייה, מסבירים לנו פינקלשטיין סילברמן. כי:

"על פי מקורות מצריים נבנתה העיר  פי-רעמסס (בית רעמסס) בדלתא בימי המלך המצרי הגדול רעמסס השני ששלט בין 1279 ל-1213 לפנסה"נ, וכנראה הועסקו שמים בבניה". (בראשית ישראל עמוד 71)

ככה שלא יכול להיות שבני ישראל יצאו ממצרים ב-1440 לפנסה"נ – שהרי כמאתיים שנים מאוחר יותר היה עליהם להיות במצרים כדי לבנות את עיר המסכנות רעמסס!

כדי להקנות לטיעון הזה מראית-עין מלומדת, כותבים השניים:

"זיהויו של רעמסס השני כפרעה של יציאת מצרים היה תוצאה של הנחה מחקרית מודרנית, שהתבססה על זיהוי שם המקום פי-רעמסס עם העיר רעמסס." (שם, עמוד 78).

עוד נראה מה יישאר מ"הנחה מחקרית מודרנית" זאת.

ועכשיו נעבור לשלב הבא. מדוע, לדעתם של פינקלשטיין וסילברמן, לא יתכן שיציאת מצרים התרחשה בתקופת הפרעון רעמסס השני – שהיא התקופה היחידה שבה יכולה היתה להתרחש, ככתוב בתנ"ך? (וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס)

זה, כי ההנחה שרעמסס הוא-הוא הפרעה של יציאת מצרים, מציגה מצידה בעייה קשה ביותר.

קבלו את הבלשים ההיסטוריים-ארכיאולוגיים  פינקלשטיין וסילברמן:

"הגבול היה נתון באותה תקופה (תקופת רעמסס השני, כמובן) לפיקוח קפדני. אילו עבר המון גדול של בני ישראל הנמלטים את ביצורי הגבול  היה הדבר נזכר מן הסתם בתעודות…אבל בשפע המקורות המצריים המתארים את תקופת הממלכה החדשה בכלל , ואת המאה ה-13 בפרט, אין איזכור של בני ישראל, אף לא ברמז". (עמוד 73)

ועוד:

"ויש דבר מה נוסף: מאוד לא סביר שעם רב יצליח להימלט משליטת המצרים בימי רעמסס השני. ואותו דבר נכון גם ביחס לחציית המדבר והכניסה לכנען. מצרים היתה אז  בשיא כוחה ושליטתה – המעצמה החזקה בתבל." (שם)

וחץ שנון, שלא לומר סתימת הגולל,  לכיוון המיסטיקה הרליגיוזית, כפי שהיא מתבטאת במעשיה התנ"כית הנאיבית על יציאת מצרים:

"אם נתעלם ממעשי ניסים, קשה לקבל את הרעיון  שקבוצת עבדים גדולה נמלטה ממצרים דרך ביצורי הגבול השמורים בקפידה  אל המדבר…" (שם, 74)

הבה נסכם: רעמסס היה מלך חזק. הגבול בתקופתו היה שמור היטב.

כך ש-1: לא סביר שהעבדים העבריים היו מצליחים להימלט.

וכך ש-2: אילו היו נמלטים בכל זאת ("מעשי ניסים"), היינו מקבלים על כך דיווח, אך למרבית הצער "אין איזכור של בני ישראל, אף לא ברמז" בכל "שפע המקורות המצריים" (עמוד 73)

ושורה תחתונה: אין מצב שהתרחשה יציאת מצרים!

מה שרצינו להוכיח!

מגדל קלפים מפואר שכזה, שכמעט שחבל לי להרוס אותו בכמה נשיפות קלות.

א. לא ברור לשם מה זקוקים פינקלשטיין וסילברמן לכל בלבול המוח הזה סביב רעמסס, הפרעה והעיר. שהרי, לשיטתם, די בכך שאין שום "איזכור" לבני ישראל במצרים ב"שפע המקורות המצריים", כדי שנוכל להסיר את האפשרות מהשולחן – כפי שכתבתי בפוסט הקודם.

ב. ברור לגמרי שכל המבנה הלוגי הזה מבוסס על אנאכרוניזם (מעתק זמן, בעברית): מהעובדה שסופרי התנ"ך ועורכיו השתמשו בשם "רעמסס" לעיר שבנו בני ישראל במצרים, אין ללמוד על כך שהיא נבנתה בתקופת הפרעון רעמסס השני (או אפילו סבו, רעמסס הראשון). התופעה של כינוי ערים ומקומות בשם המעודכן שלהם, תוך השכחת השם הקודם, ידועה היטב גם בתנ"ך וגם בכתבים היסטוריים אחרים.

לפעמים מוזכר השם הקודם,  כמו בספר יהושע: "וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר, וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר". אך לא תמיד. המקרה הידוע הוא של העיר "אור כשדים" המוזכרת בתנ"ך 4 פעמים – וכולן מתייחסות לתקופות קדומות שבהן עדיין לא שלטו הכַּשְׂדִּים במקום.

ומדוע סביר מאוד להניח כי  במקרה של העיר רַעַמְסֵס  בספר שמות מדובר באנאכרוניזם?

פשוט מאוד:

כי שלושה פרקים לפני פרק א' של ספר שמות, שבו הוזכרה העיר  רַעַמְסֵס כזו שנבנתה על ידי העבדים העבריים, כתוב בבפרק מז של ספר בראשית, פסוק 11:

מרנפתח, בנו של הפרעון רעמסס השני, שהתפאר בהשמדת ישראל

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף, אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

כך שאם לוקחים ברצינות את ההנחה הבסיסית של פינקלשטיין וסילברמן, שעליה בנוי כל מגדל הקלפים שלהם, שבני ישראל בנו את העיר בימי הפרעון רעמסס השני, החזק והגיבור – יש לנו בעייה עצומה עם העובדה שבני ישראל ישבו בארץ הנושאת את השם הזה, עוד לפני שבאו לעולם אותו רעמסס ואפילו סבו!

סתירה שיש לה פתרון פשוט: הן באיזכור הראשון בספר בראשית, והן בשני בספר שמות, מדובר, כאמור, באנאכרוניזם. העיר מכונה בשמה החדש והידוע בשעת כתיבת הדברים, כי השם הקודם (אולי טנקיר, כשמה של בירת החיקסוס, שידוע כי העיר פר-רעמסס נבנתה במקומה?) כבר נעלם ונשכח בשעת כתיבת הדברים (לדוגמא: מי יקרא היום למועצה המקומית מזכרת בתיה בשמה המקורי, עקרון?).

ג. פינקלשטיין וסילברמן מגלים בורות מצערת, או במקרה הגרוע יותר התעלמות מכוונת, כאשר הם מייחסים לאותו מלך מצרי, רעמסס השני,  הן את שיעבודם של בני ישראל, והן את בריחתם בתקופת כהונתו. זה כי ברור שמדובר בשני מלכים שונים, ככתוב בספר שמות, פרק ב', פסוק 23, ביחס לשהות של משה במדבר אחרי שנמלט מפני פרעה המשעבד:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (פרעה המשעבד) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.

ורק אז חזר משה למצרים, ונכנס לסידרת העימותים עם בנו של הפרעה המשעבד, שסופם יציאת בני ישראל ממצרים.

ד. פרעה זה, בנו של רעמסס השני, הוא מרנפתח, הותיר לנו מצבה (אסטלה) שבה פורטו נצחונותיו, ושם נמצאים הפסוקים הבאים:

נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם היתה כלא היתה.
ישראל הושם אין זרע לו.

כל זה קרה, לפי ההיסטוריונים, בשנים 1,208-9 לפני הספירה. כך שאם לוקחים ברצינות (לרגע) את הכרונולוגיה על פי פינקלשטיין וסילברמן, בני ישראל גם נמלטו מידי מרנפתח, והוא גם זה אשר השמיד לחלוטין את ישראל בארץ כנען!

ה. בנקודה זו לא יזיק  להידרש שוב לעדיפות שמעניקים פינקלשטיין וסילברמן שוב ושוב ל"ארכיאולוגיה", כלומר, למקורות המצריים – על פני התנ"ך.

עוד בפוסט הקודם הזכרתי את העובדה שבכל הכתבים המוסמכים  של המצרים, מופיע שמם של משעבדי מצרים, החיקסוס האדירים, פעם אחת ויחידה.

ולכן כה מוגזם לדרוש מהם להזכיר בכתביהם את הברז שהבריז להם עם עבדים קטן (כפי שדורשים השרלטנים) .

וכן הזכרתי את שיטת ההיסטוריוגרפיה המצרית (השונה כל כך מן התנ"ך) ובה נצחונות בלבד, והגזמות פראיות. והנה, גם כאן, במצבתו של הפרעון מרנפתח, עוד דוגמא אופיינית.

"ישראל הושם אין זרע לו"???

הסתכלו סביבכם.

ולסיכום: לארכיאולוג ישראל פינקלשטיין ולסופר אשר סילברמן היה דחוף מאוד להסביר, גם בהקשר של יציאת מצרים, שלא היה ולא נברא.

כדי להשיג את המטרה הזאת הם השתמשו בשיטות רמייה מגוונות, אך גם מקובלות למדי במילייה שהם מתייחסים אליו.

אלה החבר'לך של הפוסט-ציונות, פוסט מודרניזם, פוסט קולוניאליזם, פוסט מרקסיזם וכן הלאה.

איפה ש"האמת היא מחמאה שאתה נותן לאמונותיך" ותו לא, וכל תעלול לוגי, כל שקר וכל טיעון כוזב הם מעשה יומיום ולגיטימיים לגמרי, שהרי ממילא הכל "נראטיבים".

___________________________________________________________________________________________

גם הפוסט הזה מבוסס על מה שכבר פורסם בבלוג שלי לפני שנים אחדות. ויתכן  שבלי קשר לפסח, אגלוש לפוסט נוסף בסדרה הזאת, ובו אדרש שוב לסידרת ההטעיות והבלופים של פינקלשטיין את סילברמן בקשר לקרב שבין דוד וגולית.