Skip to content

לרגל חג הפסח: יציאת מצרים, הבלוף של פינקלשטיין וסילברמן (1)

אפריל 25, 2016

כמו בכל פסח, גם השנה מתנהל כסדרו הדיון בשאלה החשובה, יציאת מצרים – היתה או לא היתה.

בפוסט שלהלן אני כלל לא מתיימר להכריע בסוגיה הזאת.

כל ענייני פה הוא לחשוף את מערכת הרמייה והשקר, ההטעיות המכוונות והטיעונים הכוזבים, של אלה, שלכאורה מוכיחים באותות ובמופתים שלא היתה ולא נבראה יציאת מצרים, ואין היא אלא מיתוס דתי חסר שחר ומומצא, כנהוג וכרגיל ביהדות.

הכל בשם המדע.

רק מה, שהמדע שלהם מגוייס.

למשל הארכיאולוג הפרופ' ישראל פינקלשטיין והסופר אשר סילברמן.

שני אלה כתבו שני ספרים, "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה". שני ספרים שהם מופת של שרלטנות, שקרים, רמיה ומסקנות מופרכות.

על אחד מהספרים אף קיבלו השניים פרס בסך חצי מיליון דולר (!), פרסום עולמי, וכמובן כבוד מלכים בחוגי האנטישמים והאנטי-ציונים, ברחבי העולם ובארץ.

ולעניין.

הנה ציטטה מפתיחת הפרק ("ראשית ישראל", ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64) העוסק ביציאת מצרים (כלומר, בהכחשתה):

"דמותו ההירואית של משה המתייצב מול פרעה העריץ, עשר מכות מצרים ויציאתם של המוני בני ישראל מארץ היאור השתמרו זה מאות (צריך להיות אלפים?) בשנים כדימויים מרכזיים ובלתי נשכחים בהיסטוריה המקראית. באמצעות מנהיג שהונחה בהשראה אלוהית  עשו בני ישראל את הדרך הבלתי-אפשרית כמעט ממעמד עבדים נטולי תקווה חזרה לגבולות הארץ המבוטחת". ("ראשית ישראל", ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64)

זאת אומרת, לפי התיאור של פינקלשטיין וסילברמן, יציאת מצרים היא הגירסה הראשונה של הציונות.

"הדרך הבלתי אפשרית כמעט…חזרה לגבולות הארץ המובטחת".

הסיפור ידוע, ופינקלשטיין וסילברמן מביאים אותו לצורך הפרכתו:

כשהיה רעב בארץ כנען בסוף תקופת האבות,  ירדו בני ישראל (שמו המושאל של יעקב) מצרימה, שם זכו להתארח בכבוד בזכות אחיהם יוסף שהיה פקיד בכיר בחצר פרעה. הם רעו  את צאנם בארץ צוען הפוריה (במזרח הדלתא של הנילוס) וגם עסקו בחקלאות. אך לימים הופיע פרעה חדש, והוא שיעבד את בני ישראל ועינה אותם בעבודה קשה. כל זה עד שקם משה, אחד מבני לוי שהתחנך בחצר פרעה והתגלה אליו אלוהים בסיני במעשה הסנה, והוא הוציא את עם העבדים העברי ממצרים אחרי שהמצרים ידעו עשר מכות קשות.

את הדיון במציאות של בני ישראל במצרים, כן או לא, מתחילים פינקלשטיין וסילברמן ברוח חיובית דווקא:

"דבר אחד ודאי:  המימצאים הארכיאולוגים והמקורות ההיסטוריים כאחד מאמתים עניין מרכזי המתואר במקרא – התופעה של מהגרים היורדים למצרים  מארץ כנען ומשתקעים באזור הספר המזרחי של הנילוס." ("ראשית ישראל" 67)

אך מכאן העניינים רק הולכים ומדרדרים.

בתחילת הדיון  נדרשים פינקלשטיין וסילברמן להיסטוריה של החיקסוס, המייצגים את המעורבות השמית הבולטת ביותר בתולדות מצרים.

הסופר המצרי, הכוהן לאל אמון,  מנתון, מן המאה השלישית לפסה"נ, כתב, לדבריו על פי מקורות קדומים, על פלישת החיקסוס לארצו. מנתון דיווח כי החיקסוס שלטו במצרים 510 שנים, ומקורם של היהודים, בני זמנו של מנתון – מהחיקסוס.

על פי מנתון, פרוש שמם הוא "המלכים הרועים": חיק – מלכים, סוס – רועים. יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס), שהתפלמס עם מנתון, מביא משמו פרוש אפשרי נוסף, שלפיו ההברה הראשונה פרושה בהגייה שונה הוא עבדים, או שבויים, ולכן חיקסוס הם עבדים-רועים. חוקרים בני ימינו סבורים שחיקסוס הוא הגייה יוונית של המילים המצריות חקאו-ח'אסות, שפרושו שליטי הארצות הזרות. עוד השערה, שמקור המילה הוא בחקאו-שוסו. המצרים והאכדים כינו בשם שוסים קבוצה אתנית מסויימת של נוודי מדבר (שיש המזהים אותה עם שבטי העברים הקדומים). פרוש המילה הוא "הולכים" אולי במשמעות של נוודים, ו/או שודדים ובוזזים, כמו בפועל העברי.

מחפירות ארכיאולוגיות באזור הדלתא מתברר כי שבטים שמיים שכנו באזור החל בשנת 1,900 לפני הספירה. אך ההיסטוריונים אינם מסכימים לקביעתו של מנתון שהחיקסוס שלטו במצרים 510 שנים. הם טוענים שהחיקסוס, שהגיעו למצרים בערך ב-1,800 לפני הספירה, תפסו את השלטון במצרים העלית והתחתית רק ב-1,680  לפנסה"נ, וגורשו ממצרים ב-1,570 לפנסה"נ. הם סיפקו לשושלות המלוכה הפרעוניות את השושלת ה-15.

שמות מעניינים היו לשליטים מטעם החיקסוס: למשל, יעקבהר (כמו יעקב), למשל ענתהר (כמו אצל השופט העברי שמגר בן ענת), וגם נחמן (השם נחמני מופיע בתנ"ך), חמודי (מילה עברית וערבית), ואבישה או אבישר (בתנ"ך מוזכרים שמותיהם של אבישוע, אבישור, וכמובן אבישי, בן אחותו של דוד).

היה מקובל לחשוב שבירת החיקסוס היתה העיר אווריס שבעבר המזרחי של הדלתא של הנילוס, אך חפירות חדשות יותר מייחסות את מקום הבירה לקנטיר שבצפון הדלתא. זה המקום ששופץ לימים על ידי רעמסס השני, ונקרא פר-רעמסס, ובו נעסוק בהרחבה בפוסט הבא.

כל זה ידוע, כמובן, לארכיאולוג פינקלשטיין ולסופר סילברמן, וחלק מהעובדות שבשורות הקודמות הם מביאים בספרם.

כל זה כדי לשאול ולהשיב:

האם יש עדויות לנוכחות ישראל במצרים? למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." ("ראשית ישראל", עמוד 72)

שאלה ותשובה שהם שקר והטעייה.

שכן, שימו לב, המילה חיקסוס (או חקאו-ח'סות) מופיעה בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה!

הנה כאן:

ציור קיר מקבר בני חסן במצרים שבה מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "היקסוס". ההיקסוס היו ידועים בשימוש נרחב בחמורים, ומבחינת החימוש הביאו למצרים, מלבד השימוש ברכב הברזל, את הקשת המורכבת, כמו זו המצויה בידי הקשת משמאל (צילום מהוויקיפדיה).

ציור קיר מקבר בני חסן במצרים שהיא המקום היחיד בכתבי הפרעונים שבו מופיעה התואר "חיקסוס" (או חקאו-ח'סות). בציור מתוארת שיירה של נוודים שמיים יורדת למצרים, שאחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר"), שהוא זה  המכונה "חיקסוס". ההיקסוס היו ידועים בשימוש נרחב בחמורים, ומבחינת החימוש הביאו למצרים, מלבד השימוש ברכב הברזל הרתום לסוסים,  גם את הקשת המורכבת, כמו זו המצויה בידי הקשת משמאל  בציור התחתון (צילום מהוויקיפדיה).

נכון שבכתבי הפרעונים מופיעים שמותיהם של המלכים מבני החיקסוס מן השושלת ה-15 (למשל בפאפירוס טורינו, הקרוי כך משום שלאחר שנשדד על ידי האיטלקים, הוא שוכן במזיאון בעיר טורינו). כיתוב השמות מתייחד בכך שהם אינם מוקפים במיסגור המאפיין שמות של פרעונים, אלא במסגור המציין את היותם זרים.

כך שאין שחר לרושם שמנסים הארכיאולוג פינקלשטיין והסופר סילברמן לעורר:

שבעוד שהתנ"ך הוא מקור היסטורי מפוקפק ביותר, שאין לסמוך עליו – הנה כתבי הפרעונים ("התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס") מהווים מקור היסטורי אמין.

ומכיוון ששמם של בני ישראל לא מופיע בכתבי הפרעונים – אות היא שלא היה הסיפור על יציאת מצרים ולא נברא, ומה שכתוב בספרי התנ"ך – הכל בדיות וכזבים!

אך מה לעשות, ששמם של החיקסוס, עם אדיר שכמותם, ששלטו במצרים 510 שנים לפי מנתון ו-110 שנים לפני ההיסטוריונים מהתקופה האחרונה – מופיע בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה!

אלה כתבים היסטוריים שאפשר לסמוך עליהם?

יותר ממה שאפשר לסמוך על התנ"ך?

מה גם שידוע היטב המנהג הרווח של כתיבת "ההיסטוריה" על ידי הפרעונים (שלא היתה שונה משיטת התיעוד שהיתה נהוגה בחצרות מלכי המזרח של הקשת הפוריה, מאשור ומבבל). נצחונות בלבד. תמיד מתפארים. גיבורים אדירים  ללא חסרונות (כל כך שונה מכתיבת ההיסטוריה הנהוגה בתנ"ך, וכל כך דומה לכתיבת ההיסטוריה בנוסח הבולשביקי, הקרוב לליבם של "אנשי המדע" מכנסיית הסכל בת ימינו).

ידוע למשל המעשה במלכה המצרית חתשפסות, מן המאה ה-15 לפנסה"נ, פרעונית רבת פעלים ומוצלחת במיוחד. והנה, ככל הנראה היה זה בעלה (ובאותה הזדמנות בנה החורג) תחותמס ה-3 שהדיח אותה – ופתח מיד במפעל כביר של העלמת זיכרה, פסליה ומפעליה.

או התיקו (במקרה הטוב) שהצליח להשיג הפרעון רעמסס השני במלחמתו הידועה נגד החיתים בקרב קדש, בסוריה. בעקבות הקרב איבד רעמסס את השליטה בשטחי ממלכת האמורו (האמורים) בלבנון וסוריה, והתרופפה מאוד שליטתו בארץ כנען. אך בכתבי הפרעונים הוצגו תוצאותיו של קרב קדש כניצחון מצרי אדיר.

על הרקע הזה, ברור לגמרי מדוע לא היו הפרעונים המצריים מעוניינים להזכיר בכתביהם בהרחבה, אם בכלל, את השלטון המביך של הפראים מן המדבר בארצם.

וכאשר כותבים פינקלשטיין את סילברמן כי "למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." הם סתם מיתממים ומרמים.

כי שום הפתעה אין בסיפור.

זה היה מנהגם של המצרים בכתיבת היסטוריה.

ופינקלשטיין את סילברמן יודעים זאת היטב.

אבל מעוניינים לעורר אצל הקורא ההדיוט של ספריהם רושם הפוך: כאילו כתבי הפרעונים אמינים – והתנ"ך בעיקרו בדיות.

אם העם האדיר ששלט בארצם הוזכר בכל כתביהם פעם אחת ויחידה – למה שיטרחו הפרעונים המצריים להזכיר פרק אפל בתולדותיהם, כאשר עם קטן של נוודים הצליח לעבוד עליהם, להשתחרר מכבליהם ולצאת לחופשי, ועוד  עם המון חפצי ערך של אזרחים מצריים תמימים שניתנו לעבדים העבריים כשנטשו אלה את מקומות העבודה שלהם?

את יציאתם של החיקסוס ממצרים, אגב, תיאר הכוהן המצרי מנתון כך:

"והם יצאו מארץ מצרים…למשפּחותיהם עם כל רכושם…ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים…ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה…וקראו לה בשם ירושלים."

—————————————————————————————————————————————-

בפוסט הבא: שקרי התיארוך של פינקלשטיין את סילברמן.

*חלק מהפוסט שכאן מבוסס על הפוסט "דה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה 7: מה רוצים פינקלשטיין וסילברמן מיציאת מצרים"

 

,

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. אנונימי permalink

    שכחת את המסורת לחג של "הארץ" ושאר עיתונים מסוג זה: לפני כל חג יהודי (עשו אותו דבר לפני חודש לפורים) הם מסבירים, ב"כתבה מרתקת", שהמסורת היהודית של חג X הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. ובכן, אולי… אבל *אף פעם* לא תמצא אצלם כתבה לקראת חג הפסחא שדנה באריכות שכך ש, רק אולי, סיפור התחייה של ישו איננו אמת היסטורית, או כתבה על האיסלאם שמפקפקת במסעו הלילי של מוחמד לירושלים על גבי סוס מכונף.

    כפי שכבר מן הסתם הבנת, הסיבה ברורה: מטרת המסורת החגיגית הזו היא רק בתיאוריה לתת לאנשים ידע היסטורי על חגי ישראל. מטרתה האמיתית לתת לנאורים ולצודקים סיבות "מדעיות" (או פסבדו-מדעיות, מספיקות מילות הקסם "פרופסור אמר ש…") להרגיש עליונים על *ההם*, הבבונים הפרימיטיביים, שמאמינים בשטויות עתיקות.

    לכן גם אין אף פעם ביקורת על אמונות ודעות מוסלמיות או נוצריות. זה יכול להתפרש כביקורת סמויה על הערבים, ולכן כ"גזענות", מה שמיד יסווג את הכותב כאחד מה*הם*, השווארצס הפרימיטיביים ו, הכי חשוב, הגזעניים. ובשביל מה קוראים "הארץ" אם לא כדי להתבשם מנאורותך המופלאה?

    אבל יש לזה מחיר. רשימת הרגשות והדעות ה"נכונות" — לגבי כל נושא שהוא, מאמנות ועד תיאטרון, מביולוגיה ועד ארכיאולוגיה מקראית — שמאפשרות לך להבין מיידית מי "נאור" ומי "פרימיטיבי" או "שמרן", מעודכנות באופן תמידי ע"י "הארץ" ועיתונים "מתקדמים" דומים, מה שדורש עבודה קשה כדי לא להתפס עם הדעה שהינה ה"שגויה" השבוע. מזכיר יותר כת דתית המצפה לדברי הנביא (שים לב, בפרט, כיצד הם מכנים את פרופ' ליבוביץ כל הזמן

    Liked by 1 person

  2. אנונימי permalink

    אגב, שכחתי: *יש* דברים בתנ"ך שה"נאורים והשפויים" מאמינים להם — כל מה שמראה את היהדות בצורה רעה. יציאת מצריים לדעתם לא קרתה — אבל כיבוש הארץ ע"י יהושוע, כולל השמדת יושביה (מה שהתנ"ך עצמו מתלונן שיהושוע *לא* עשה, אבל לא חשוב) — *זו* אמת היסטורית.

    איך יכול להיות שיוצאי מצריים, או הדור שלאחריהם שעוד היה בנדודים, טבח ביושבי הארץ אם יציאת מצריים לא קרתה? ובכן, יש גם אנשים שטוענים שישו הנוצרי הינו אלגוריה — ושהיהודים צלבו אותו (הרומאים עשו זאת, אבל שוב, לא חשוב). אנטישמיות לא ידועה בהגיון שלה.

    Liked by 1 person

  3. אנונימי אחר permalink

    מנון מאוחר באלף שנה לפחות לתקופת יציאת מצריים (ועוד יותר לחיקסוס)
    המקורות הקדומים לתנך מאוחרים לפחות אלף ומאה שנה מאותה תקופה
    (מגילות ים המלח – שמראות רק חלק מהמקרא).
    אז בהחלט – כתובות מצרים שחקוקות על סלע/קיר מקדש מאותם שנים בהם שלטו,
    יותר אמינות מכתבים מאוחרים באלף שנה.
    עדיין מתייחסים להם כמקור "חשוד" ולא מקבלים כל מה שכתוב
    (ניתן לדעת למשל שהיה קרב של רעמסס השני בקדש ולהטיל ספק בכך שניצח)
    חוסר עדות לא מוכיח שמשהו לא היה – אבל בטח לא מוכיח שכן היה!
    והטענה העיקרית היא שבעצם אין עדות לבני ישראל במצרים.
    יש עדות לשבטים שמיים ששלטו – אבל בגלל שהרבה דברים בהם שונים מדי
    לדעתי, יש מצב שהסיפור שלהם היה השראה לסיפור בתנ"ך
    (כלומר בתנך נכתב אחריהם בהשפעת סיפורם ולא להיפך)

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: