Skip to content

ציור/ תחושת המציאות של יאשה צירינסקי

פברואר 23, 2016

מדובר בתערוכה של צייר ותיק שאני מכיר לאורך שנים רבות, יאשה צירינסקי. אם יש מי שחושב לקבל פה ביקורת של תערוכה בנוסח המקובל בעיתונות, נא לשכוח מזה. לדעתי על הערימות של האיזמים,  הלוגיות והתיאוריות אתייחס בקיצור בהמשך.

מה שמעניין אותי בציור הוא קודם כל האלף-בית: תחושת המציאות. מה שקיים בתצלום טוב, מה שמנסים להגיע אליו בסרטים ובתכניות ריאליטי. מה שיש בכל משחק כדורגל שרואים בטלוויזיה: הדמייה של מציאות נוכחת. מכאן אפשר להבין שכל ציור שאינו ריאליסטי (וגם סו-ריאליזם ופנטזיה נחשבים) מעניין אותי הרבה פחות.

זה , כי רק אחרי שאני מסניף את האלף והבית, אני מוכן לגשת לגימל-דלת, שאלה הרמזים והמסרים שמבקש הצייר להעביר לי, התובנות שהוא מנסה להרעיף עלי, ו/או דעתו הכללית על מקצועו ועל המין האנושי או היקום בכלל.

הדירה, חדרים 4-8, צילום לא מטופל. אדם שוכב, אדם יושב, אדם עומד, וביניהם חדר ארונות וחדר עם מדף.

הדירה, חדרים 4-8, צילום לא מטופל. אדם שוכב, אדם יושב, אדם עומד, וביניהם חדר ארונות וחדר עם מדפים ריקים ובהמשכם עוד מדף ועליו חפצים, או שזו אוניה המפליגה לעבר חדר 8?.

 

והנה, תחושת המציאות שאני מחפש,  לא שייכת כלל לאיזמים ולתיאוריות או לז'רגון של עולם הביקורת והציור "המודרני". להיפך, אפילו, רובם של אלה מתייחסים אליה בביטול, אם בכלל. אני מדבר על התבוננות בעבודה במובן של עבודה, מלאכה, מקצוע, ולא במובן של "עבודה" בתור כינוי יומרני של ציור – בד או משטח מצוייר אחר. העניין שלי הוא במה שמנסה, או מצליח הצייר להעביר לעינו של הצופה, ולא בכל מיני הפשטות שאמורות לשחק לו עם המוח.

אני מודה ברצון, שההתפתחות המנטלית שלי, מהבחינה הזאת נעצרה עם תקופת הבארוק. מהאימפרסיוניזם וצפונה עד היום הזה, כל האופנות והאיזמים שאינם בתחום הפיגורטיבי-ריאליסטי –  הרבה פחות מעניין. הרבה-הרבה. תנו לי את רפאל ואת קאנליטו, את קראווג'יו ואת ורמיר, את ברויגל ואת גיינסבורו, או דירר או פליגל הגרמני הפחות ידוע (נא לחפש את סלסלת הקש שלו עם גביעי הקריסטל) את מקס ארנסט ואת סלבדור דאלי – וקחו לכם את ואן גוך  ואת סזאן,  את שאגל ואת פיקאסו. ולכל אלה שאומרים לי, איך אתה יכול לפסול ציירים כמו מוכשרים, אני משיב: רק תתארו לעצמכם כמה נפלא היה אילו גם הם ציירו באמת, ולא הסתפקו במה שאני קורא לו "סקיצות", סליחה על הצרפתית. ויש אגב גם ציור ריאלסטי מודרני יותר, ומצויין גם הוא. הנה הפנייה לציור ידוע של אדוארד הופר האמריקאי, והנה צרור ציורים של גלן בראון.

(ובהזדמנות אחרת, לכשאתפנה, אכתוב על הבדיחה המעשית על חשבונם של הקניינים העשירים, שמשחקים בהצלחה המבקרים אשפי האיזמים והלוגיות, בקנוניה עם הציירים המשתפים איתם פעולה בצחוק גדול, לדעתי).

בקיצור, למי שלא הבינו עד כה: דעתי על הרמייה המקופלת באיזמים ובלוגיות של עולם האמנות, אינה טובה מדעתי על אותן הכללות מופשטות בלועזית כשהן מתפקדות בפוליטיקה או ב"סוציולוגיה", באידיאולוגיות ובתיאוריות של מדע החברה. בדיוק כמו באמנות, גם כאן תפקידה של האיזמולוגיה הוא לטשטש את המציאות, להחביא ולמרוח אותה, לעשות ממנה עייסה בסייסה חסרת צורה, טעם וריח.

*****

חדר 6 בדירה. האדם היושב, מאחוריו חלל המערה, קווי השולחן שוברים את האשליה.

חדר 6 בדירה. האדם היושב, מאחוריו חלל המערה. כאן נוצרת תחושת המציאותיות באמצעים מינימליים, קווים וכתמים שחורים ופני השטח. אך קווי השולחן שוברים את האשליה (תצלום מטופל בפוטו שופ של החלק המרכזי של הציור).

טוב, ברור שהדמייה של מציאות בציור, היא סוג של תעלול אופטי. לפני כמה שנים ראיתי בבית של צייר חיפאי אחד, ג.ו.,  ציור מעולה של תלת מימד. הסתכלתי בציור, וראיתי באמצעו שקע. הבד היה קעור במרכז הציור. או שבציור אחר, שנעשה על עץ, היה בפינתו שקע חרוט בעץ. בציור אחר היתה בליטה. אך כשהתקרבתי כדי לבדוק, ראיתי שעיני הטעו אותי: השקעים והבליטות היו מצויירים. העץ והבד היו מישוריים לגמרי. וגם כשהתרחקתי שוב והתבוננתי, כשאני כבר יודע את האמת, לא היתה בכך תועלת. עדיין ראיתי שקעים ובליטות.  נכון שאלה היו קטעים בציורים שלא היו מן הסוג הריאליסטי, אך במקרה הזה, מדובר בחלק מהקסם. נניח עיר מצויירת בסגנון נאיבי – ובמרכז העיר שקע ריק, מן מכתש לא לעניין, אשר, שלא כמו הציור השטוח וחסר הצללים, הוא תלת מימדי, ניתן למישוש ככזה –

אבל רק לכאורה.

לכן עניינו אותי הציורים של יאשה עוד מזמן: בגלל שהוא יוצר את תחושת המציאות. וגם שובר אותה. המשחק בין המציאות ובין הדחקתה. מה שנראה כמציאות הוא לעתים מדומה, ומה שנראה כמדומה הוא לפעמים המציאות. הנה לדוגמא הציור הראשון למעלה.  תכנית של חלקים 4-8 בדירה.

4. חדר שינה ובו דמות של אדם שוכב במיטה בתוך גומחה ונראה מפהק, ועל פני מרכז גופו איזה חפץ לא ברור, אולי עיתון או ספר, אולי משהו אחר.

בייבי פייס קרח מאזין, מצוייק באריזה: מרוכז או טמבל?

בייבי פייס קרח מאזין, מצוייר באריזה: מרוכז או טמבל? צילום מטופל בפוטו שופ של החלק המרכזי בציור.

5. חדר ארונות.

6. אותה דמות אדם (לפי קו השיער) יושב לשולחן עבודה או לשולחן אוכל, או לפסנתר או אורגן, בתוך חדר שתבניתו כמערה.

7. חדר נוסף, ריק, אולי מטבח.

8. דמות האדם מאבדת את מוחשיותה (היחסית) ומקבלת צורה מגוחכת קצת, כאשר הוא קם מכסאו ומתאים את עצמו לצורתו של השקע  שבו הוא ארוז כרגע.  (יאשה מרבה להשתמש בחומרים המשמשים לאריזת חפצים או מכשירים שונים ולהגנה עליהם בשעת טלטול. הרבה שקעים ובליטות. יאשה אורז בהם בני אדם ויצורים אחרים).

ברור שהחלק המעניין אותי במיוחד בציור הוא האדם היושב אל השולחן, או אולי כלי נגינה (משהו בתנוחה של הידיים הזכיר לי נגינה בפסנתר), שבחדר 6. שיחקתי קצת בעזרת הפוטו-שופ של המחשב כדי להבליט את האופי התלת מימדי/ מבלבל של המחזה.

ופה משמאל וקצת למעלה, עוד תמצית של ציור שצילומו מעובד על ידי, כדי שאפשר יהיה להבחין בקלות באיכויות התלת מימדיות: ש פורטרט סטראוטיפי, הפעם ביבי פייס קרח, לבן קווקזי, המאזין בעזרת אוזניות כחולות גדולות (סנסציה! יאשה משתמש בצבע!) למה הוא מאזין? מוסיקה שמיימית? הוראות  מהבוס? גם לא ברור אם מדובר במאזין (עיניו נשואות לפנים) מרוכז ביותר, או שקוע בהגיגים עמוקים, או שזה בכלל איזה טמבל מאוזן בתרופות חזקות. החלק המרכזי של פניו נתון בתוך שקע בצורת סימן +, או צלב, למי שמחפש משמעויות, והרושם הכללי הוא של חרס עתיק או מסכת גבס במהופך.

שני צמידים מונחים או מרחפי על פני מה שנראה כיוטה. נא לשים לב לטיפול בחלק הפנימי המבהיק של הצמיד השמאלי

שני צמידים מונחים או מרחפים על פני מה שנראה כמצע יוטה.  גם  זה מרכזו המעובד (קלות) של צילום של מרכז הציור.

ולבסוף, הצמידים. גם פה טיפלתי בתצלום באותה שיטה, כדי להדגיש את הנקודה המעניינת מבחינתי. התלת מימדיות. נא לשים לב לטיפול של יאשה בחלק  הפנימי העליון, המנצנץ קלות, של הצמיד השמאלי  הכהה. למרות שמדובר בשחור-לבן, תחושת המציאותיות עזה ביותר, לעומת האופי ה"פופ-ארטי" של הצמיד הימני.

בכוונה אני לא מתייחס פה לגודלם של הציורים. כי מבחינתי זה לא ממש חשוב. ואילו למי שקוראים את הדברים כאן, ויבקרו בתערוכה, צפויות הפתעות מרעישות.

ולבסוף נקודת הצבע הכאובה: שנים אני מנדנד ליאשה (ובטח לא רק אני), שיואיל בטובו לצאת מהעולם האיזמי הזה של השחור-לבן ("מינימליזם"? "מונוכרומיזם"?) כולם מדברים כבר שנים על "הרחבת תחום המאבק" וכו', אז למה  אמור מישהו להגביל את תחום הציור, במקום להרחיבו? הרי ממילא יאשה כבר עושה זאת עם האריזות המגובעות. אז לא די כבר בהחרמת הצבע?

למען הדיוק יש לציין שבכמה מן הציורים יש נגיעות של צבע, ויש אפילו שני ציורים קטנים, צבעוניים ממש!

מסיבת הפתיחה ביום ה' שעבר, לעומת זאת, היתה כולה צבעונית ביותר. מסיבה פיצוץ. רק בישראל, וכנראה אך ורק בתל-אביב. כבר הייתי בכמה פתיחות של תערוכות של יאשה, וזו האחרונה (בינתיים) עלתה (בהרבה) על כולנה. המסיבה כמו התערוכה.

גלריה חנינא, רחוב המפעל 3 בניין 5, ליד צומת קיבוץ גלויות ושדרות הר ציון.

 

 

מודעות פרסומת

From → כללי, ציור

4 תגובות
  1. אהבתי מאוד את הכתיבה ואת הציורים שהעברת של יאשה צירינסקי. אני לא מבין דבר בציור, לכן אני שופט על פי 'עושה לי או לא עושה לי'.

    אהבתי

  2. אנונימי permalink

    פיקסו היה אמן ריאליסטי גדול, למי שמכיר את ציוריו המוקדמים. הוא ידע בדיוק מה שהוא עושה עם הקוביזם שלו. וכשראיתי את הציור הראשון של ג'קסון פולוק *במציאות*, לא בספר (בו הוא נראה כמו מריחה חסרת ערך), נעמדתי בפה פעור כמה דקות. יש אמנות לא ריאליסטית, ואפילו מופשטת, מצויינת. הבעייה? על כל פולוק או פיקאסו יש מליון שרלטנים. כלל שאני נוקט בו? אם צריך *להסביר* לי את "המשמעות העמוקה" של התמונה, זה קשקוש.

    אהבתי

  3. אנונימי permalink

    ספר משעשע בנושא הוא "נקמתו המתוקה של פיקאסו" מאת אפריים קישון.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: