16 קווים לדמותו מזכ"ל האו"ם באן קי-מון

א. אין חדש בהצהרה האחרונה של מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון. כבר לפני שבעה שבועות, ב-15.12.2015 הוקראה ב"ועידת פלשתין" של האו"ם הודעתו של באן, שהצדיק  כבר אז את הטרור הפלשתיני במילים הבאות: "הכעס שאנחנו רואים כיום נובע מחמישה עשורים של כיבוש ישראלי. זו תוצאה של פחד, השפלה, תסכול ואי אמון. הנוער הפלסטיני מיואש מההבטחות שלא קוימו ואינו רואה את האור בקצה המנהרה".

ב. באן (שם משפחה), יליד 1944, היה דיפלומט דרום קוריאני שטיפס לאיטו בסולם הדרגות, עד שהיה לשר החוץ של ארצו.  בעיתונות המקומית הוא כונה "ג'וסה" (JUSA), שפרושו פקיד, או בירוקראט. זאת בגלל צייתנותו כלפי הממונים עליו, דבקותו בפרטים וכשרונו המופלג בהפעלת אמצעים מנהליים לקידום מטרותיו.

מזכ"ל באן קי-מון: מזועזע

ג. נחמד קצת פחות הוא הכינוי האחר שהעניקה לו העיתונות הדרום-קוריאנית, כ"צלופח חלקלק", בזכות כשרונו לחמוק משאלות לא נוחות. אוהדיו התייחסו לאותו כישרון כ"גישה קונפוציאנית".

ד. הוא נבחר לתפקיד מזכ"ל האו"ם באוקטובר 2006. על פי התקשורת המערבית, מילאה נסיכות קטאר תפקיד חשוב במינויו של באן. היחסים של באן עם הנסיכות הזאת עוד יככבו בהמשך הסקירה, ומן הסתם גם בהמשך ההיסטוריה, אחרי שבאן יסיים השנה את תפקידו.

ה. ישראל היא בהחלט "הילד הרע" מבחינתו של המזכ"ל באן, לאורך כל תקופת כהונתו. בשנת 2014, למשל, התקבלו באו"ם 20 החלטות אנטי-ישראליות. ב"מועצת זכויות האדם" של האו"ם התקבלו 38 החלטות אנטי ישראליות. באותה שנה, 2014, הביע באן בהודעותיו ונאומיו "דאגה" (CONCERN)  לא פחות מ-140 פעמים. אתר YNET ספר ומצא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני עומד בראש דאגותיו: 19 "דאגות". באן היה מודאג מהמצב באוקראינה 15 פעמים, 11 פעמים הדאיגה אותו הרפובליקה המרכז אפריקאית,  אך עיראק (9 דאגות) וסוריה (7 דאגות) היו די בתחתית הרשימה, למרות מעשי הטבח ההמוניים, במאות אלפים,  במדינות האלה.

ו. באן ער בהחלט ליחס המוזר של האו"ם כלפי ישראל. כשביקר פה באן באוגוסט 2013, שבע שנים אחרי שנבחר לתפקידו, ונפגש עם סטודנטים ישראלים במטה האו"ם בירושלים, הוא השיב לשאלות ואמר כי  “יש יחס מוטה כלפי העם בישראל וממשלת ישראל”, לדעתו  “זה מצב מצער”, ועוד אמר כי  “ישראל חברה באו”ם ולכן היא צריכה לקבל יחס שווה כמו כל 192 המדינות האחרות. לצערי, בגלל הסכסוך ספגתם ביקורת, סבלתם מיחס מוטה ולעתים אף מאפליה”.

כעבור כמה ימים, כשחזר לניו יורק, מיהר באן לחזור בו מן ההבחנות האלה.

ז. ברור שההתרחשויות בישראל, סביב מבצע "צוק איתן" בעזה, בקיץ 2014, היו "מדאיגות" מאוד מבחינת באן. כשביקר בישראל והראו לו שרידים של טיל של החמאס שכוון כלפי אזרחים ישראלים, אמר באן שהוא "מזועזע".

ח. עוד קודם לכן, כשפגש באן  את שר המדע דאז יעקב פרי, אמר באן שהוא "מעריץ את העם הישראלי".

ט. כרגיל, זה עבר לו כשחזר לניו יורק. (צלופח חלקלק כבר אמרנו? גישה קונפוציאנית?) "היקף הפגיעה חסרת התקדים בילדים במהלך מבצע צוק איתן מעלה דאגה חמורה בנוגע לתיאום של ישראל עם החוק ההומניטרי והשימוש המוגזם שלה בכוח." אמר המזכ"ל באן בדיון באו"ם בניו יורק.

י. קשה להאמין, אבל הדברים האלה של באן סחטו מחאה אפילו מיו"ר סיעת מרצ בכנסת, הח"כ אילן גילאון, שהגיב במילים הקשות הבאות: "כריכת שמה של ישראל לצדם של מדינות המפעילות טרור נגד אזרחיהן, זאת לא רק איוולת גמורה, אלא גם צביעות השומטת באופן מוחלט את תוקפו המוסרי של האו"ם . חרף כל הביקורות, מה שמדינת ישראל הספיקה לשכוח ביחס להפרת זכויות אדם, מדינות מקבילות שנדונו עדיין לא למדו".

י"א. באן ניהל לאורך תקופת כהונתו יחסים מעולים עם הקטארים. מזה שנתיים לפחות מתפרסמות ידיעות, שביחד עם הקטארים הוא מנסה להביא לבחירתו של מי שהיה ראש ממשלת קטאר,  חאמד בן ג'סאם. ביוני 2014, למשל, הזהיר באן מפני תקיפות מערביות נגד דאעש, בנימוק שזה יישחק לידי התעמולה של הארגון הרצחני, הטוען כי המערב טובח בסונים בשירותם של השיעים. למותר להזכיר כי "גורמים פרטיים" בנסיכות קטאר הוזכרו פעמים רבות כמי שמממנים את דאעש.

י"ב. המזכ"ל באן ביקר במיוחד את התקיפות של ישראל על מוסדות של אונר"א בעזה בתקופת "צוק איתן". הוא קרא לחקירה, ונרגע קצת כשהתברר לו שהחמאס איחסן עשרות רקטות במוסדות האו"מיים. ברור שלא היה לבאן מה לומר על האסטרטגיה הקבועה של החמאס, לגרות את צה"ל לירות באזרחים עזתיים חפים מפשע במסגרת תעשיית המוות של הארגון.

י"ג. ברוח זו, קל להבין את המינוי של הפרופ' ויליאם שייבס, אנטי-ישראלי עם קבלות, לעמוד בראש ועדת האו"ם לחקירת הארועים בקיץ 2014. שייבס, כזכור, נאלץ להתפטר, לאחר שהתברר שהוא מצוי ברשימת מקבלי המשכורת של אש"ף.

י"ד. כאשר ביקש באן להביא להפסקת אש בין ישראל לחמאס באותו קיץ, התברר לפתע כי עשה זאת על חשבונה של הנסיכות הקטארית. זו שכרה למענו על חשבונה מטוס בריטי, שהטיס אותו לקטאר, ואחר כך במסעותיו במזרח התיכון. מה פתאום מרשה לעצמו המזכ"ל להתארח על חשבון צד מובהק בסכסוך (קטאר היא ספונסרית נדיבה של החמאס), נשאל דובר האו"ם, ותשובתו היתה ש"משרד האתיקה של האו"ם יכול לבדוק את הסוגיה, במידת הצורך." נראה שעד כה לא התעורר הצורך הנ"ל.

ט"ו. על  רקע האתיקה הזאת,  לא קשה להבין כיצד הרשה לעצמו האמיר של קטאר, תמם בן חאמד אל-ת'אני, לנזוף במזכ"ל המכובד של האו"ם, לאחר שהחמאס הואשם על ידי המוסד שבאן עומד בראשו בהפרת הסכמת האש בתחילת אוגוסט 2014. בשיחה שנערכה בין השניים, ביוזמתו של באן, הביע אל-ת'אני "תדהמה" מהשתיקה של האו"ם לנוכח הפגיעה של ישראל באזרחים פלסטינים, ההרג שלהם והריסת בתיהם. די ברור שמבחינתו של אל-ת'אני, נשך באן את היד המאכילה אותו.

ט"ז. אבל עד לסוף חודש ספטמבר יושרו ההדורים. מועצת האו"ם לזכויות אדם דנה אז בקטאר. והנה, נשיא המועצה "לא ראה סיבה להתנגד" לאימוצו של דו"ח המשבח ומפאר את "מצב זכויות האדם במדינה". כזכור, מדובר ב"מדינה" שבה יש כרבע מיליון אזרחים-מקומיים, ולמרגלותיהם מיליון וחצי "עובדים זרים", שהם עבדים בפועל, ש-600 מהם נהרגים מדי שנה בתאונות עבודה. מדינה שקנתה בפטרודולרים השופעים שלה את ראשי פיפ"א ואחרים, כשהצליחה להשיג את ארוח משחקי המונדיאל. ההערכה היא שבמהלך שבע השנים של העבודות לבניית האיצטדיונים לצורך משחקי הכדורגל, יעמוד מספר ההרוגים בתאונות העבודה מקרב  מעמד העבדים של קטאר על 4,000 איש.

עד כאן על איש המוסר באן קי-מון, מבין גדול בכיבוש, שיעבוד והשאיפה לחופש ולחירות.

**********

ברור שאין שחר לטיעון של באן, בדבר הקשר בין גל הטרור והרצון של הפלשתינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. החלקלקות הצלופחית, כלומר, גישתו הקונפוציאנית של באן  היא בדיוק מאותו סוג המאפיין את השמאל המזוייף  ואת כוהני כנסיית הסכל.

שר לשעבר בממשלת החמאס, פתחי חמאד, מסביר את עקרונותיה של האסטרטגיה המלחמתית של ארגונו

מצד אחד גינוי של מעשי הרצח השפלים, ומצד שני הבנה שכמוה כהצדקה לאלה שמבצעים אותם ולשיטות הביצוע. אותם מיני איוולת צבועים שאפשר לקרוא בשפע בעיתון כמו "הארץ" ובמקבילים שלו בחו"ל, ולשמוע מפי האקדמאים המדקלמים את האיזמים החבוטים של הפוסט-קולוניאליזם, המארקסיזם והפוסט מארקסיזם, הפוסט-ציונות וכו'.

הסרטונים האחרונים שהשאיר אחריו המפגע מתל אביב,  נשאת מילחם מערערה,  והמון עדויות דומות, מבהירים את הנקודה. הסכינאים,  האקדוחנים והדורסים, בישראל או בסוריה או בעיראק, בפאריס, בסטוקהולם  או בקליפורניה, פועלים בשם אידיאולוגיה דתית קיצונית המסונפת לאיסלאם, והמוות הוא אלוהיה. אלה הם מאמיניה של כנסיית המוות, ואך טבעי שהפולחן הדתי העיקרי שלהם יתבטא בתעשיית מוות.

תעשיית המוות של האיסלאם הקיצוני מבטיחה אספקה שוטפת של ילדים פלשתינים מתים לתעשיית הסנאף של התקשורת השמאליברלית

העובדה שהשמאל המזוייף,  חוגים ליברליים,  ואף גורמים פוליטיים, אחראים לכאורה,  משתפים פעולה עם תעשיית המוות והסנאף אינה בגדר חידוש ואינה הפתעה. לאותה מסורת אפשר לייחס גם את שיתוף הפעולה הנמשך של אותם יסודות "נאורים" עם המשטר האיראני, שהגירסה שלו לאיסלאם מבוססת בעיקרה על האמונה הפרסית הקדומה בדת זרתוסטרא, עם "השטן הגדול" ו"השטן הקטן", המשוייכים לאל הרע אחרימן, בעוד ש"הנאורים" – המשטר הרצחני של ההייאטוללות ובעלי בריתם – נמצאים על צידו של האל הטוב הורמוז.

והכי מצחיק, שאפילו העבר המר של שיתוף הפעולה המרקסיסטי-חומייניסטי לא מביא אותם למחשבה שניה.

מאותה בחינה אך טבעי הוא, שהעיתונות המערבית הרקובה והמושחתת, המשקפת ומקדמת את מערכת האמונות והדעות של השמאל המזוייף וכנסיית הסכל, תהיה צרכנית נלהבת של תעשיית המוות האלילית. שהרי זו מספקת לעיתונות הזאת את הסחורה הכי מבוקשת מבחינתה – פיצוצים, דקירות, גוויות (רצוי של ילדים) ודם אדם. הם כבר מזמן יודעים שהסנאף מוכר היטב.