תעשיית המוות של אבו מאזן (2): בגדה יש גם מי שמתנגדים לסחר בחיי הפלשתינים

בפוסט הקודם ניסיתי להסביר את מה שיו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן קורא לו "האינתיפאדה העממית" (הנוכחית), כגרסה שלו לתעשיית המוות של החמאס. לא המשך לשתי האינתיפאדות שקדמו לה,  אלא וריאציה על שיטת החמאס, להביא למקסימום הרוגים פלשתינים, בשרות תעשיית הסנאף של התקשורת המערבית הרקובה והמושחתת. אותה צרכנית נלהבת ומפיצה חרוצה של צילומי פלשתינים הרוגים, רצוי ילדים, נשים ונערים. כל זה כדי להכפיש את ישראל ואת צה"ל כישויות רצחניות ותאבות דם, דומות למשטרים ולצבאות נתעבים מן העבר, כפי שהשמאל המזוייף במערב ובישראל אוהבים לתאר אותנו.

וכדי להשיג את התוצאה הזאת שולחים אבו  מאזן ומרעיו להנהגת הרשות אל המערכה את המסכנים והנידחים ביותר. ילדים ונוער קלים להשפעה, נערות ונשים עם בעיות ואנשים מעורערים בנפשם.

ועכשיו אגלה לכם איפה ואיך נפל לי האסימון (שהרי עד כה, גם לאחר כמה חודשים של גל הטרור הזה, לא העליתי את הטענה הזאת אפילו פעם אחת).

ב-7 בינואר 2016, לפני קרוב לשבועיים, התפרסמו באתר "ממרי" כמה תרגומים של מאמרים מטעם עיתונאים ואינטלקטואלים פלשתינים ידועים, שכולם העלו טיעונים נגד שיטת המאבק הזאת שאותה מעודד אבו מאזן.

כשקראתי לראשונה את הדברים הם עוררו אצלי עניין רב, אך לא עשיתי דבר. הייתי בטוח שהדברים המפתיעים האלה יצוטטו בהרחבה בתקשורת שלנו.

לא דובים ולא יער.  לא מצאתי זכר לדברים המתורגמים ב"ממרי". שום זכר. על הסיבות לכך עוד אעמוד.

אבל הנה מה שכתב חאפז אל ברגותי, עיתונאי פלשתיני חשוב, שהיה עורך היומון של הרשות הפלשתינית, "אל-חיאת אל ג'דידה":

"מקצת הארגונים והשבטים שפשטו את הרגל מפריזים בסיסמאותיהם כאילו הילד הוא צבא אדיר והם מצהירים הצהרות, מדקלמים וקוראים להרבות בפעילות הזאת, אך בפועל הם סוחרים בדם של אחרים ומציבים את עצמם כפטרונים של דמנו, בשעה שטיפה מדמם אינה נשפכת." ("אל חיאת אל ג'דידה", 24.11.2015).

דברים ברורים ביותר אומר אל ברגותי.

אלה התומכים בשיטת המאבק המאפיינת את "האינתיפאדה העממית" מיסודו של אבו מאזן, "סוחרים בדם של אחרים"(!) בדיוק אותו ביטוי שהשתמשו בו עיתונאים ערבים ממדינות שכנות כשתיארו את שיטת הלחימה של החמאס – תעשיית המוות – בתקופת "צוק איתן" בקיץ שעבר. ולא רק זאת – האדונים האלה שולחים לתעשיית המוות הזאת אחרים,  "בשעה שטיפה מדמם אינה נשפכת."

באותו מאמר מוצא אל ברגותי עוד תיאור הולם לטקטיקה הקרבית של אבו מאזן:

"אל תריעו (לילדים הדוקרים) ואל תתגאו (בהם) , כי הנושא הזה הפך למשחק בדם. מי שצורח ושואג, כשהוא מברך ילד על ששלף סכין או תלמידה על שהחזיקה מספריים, צריך לראותם כאילו היו ילדיו. האם יסכים להשלכת בנו לכבשן הזה?"

עיתונאי אל-ברגותי: סחר ומשחק בחיי ילדים (הצילום מ"ממרי")

שוב, התקפה ישירה על ההנהגה הצינית השולחת אל הכבשן את ילדיהם של אחרים.

"הנושא הזה הפך למשחק בדם".

עוד קודם לכן, במאמר מן ה-11 בנובמבר, עירער ברגותי גם על הצידוקים הדתיים למלחמה המלוכלכת שמנהלים אבו מאזן וחבריו להנהגה:

"כבר בהתחלה אמרנו: אל תשלחו את ילדיכם למערכה אף שהכיבוש אינו מבדיל בין ילדים, נוער ומבוגרים… איננו צריכים לגייס את ילדינו למעגל האלימות… אפילו הנביא מוחמד לא הסכים לצרף לקרבות ילדים…  ראוי להרחיק את הילדים מההפגנות במוקדי חיכוך ומעימותים כדי שיחיו את ילדותם. גם אם היא קשה היא עדיפה מילדות של פצוע, אסיר או שהיד ללא ילדות."

והנה מה שכתב העיתונאי מוחמד דראר'מה במאמר שפורסם בנספח ליומון הרש"פ "אל-איאם" (29.10.2015):

"אל תלכו אל המוות. פלסטין זקוקה לכם חיים. אתם רשאים לכעוס, למרוד ולצאת אל הרחובות ואל המחסומים. אתם יכולים לחסום כבישים, לצרוח ולהשמיע את קולכם באוזני העולם החירש. אם הוא לא ישמע אתכם היום, הוא ישמע אתכם מחר, אך אל תמותו."

והנה עוד מדבריו של דראר'מה באותו מאמר:

"כאשר הסתיימה האינתיפאדה השנייה התייצבנו כולנו כאיש אחד ואמרנו: טעינו פה ושם, לעתים השתגענו ולעתים איבדנו את רגשותינו. איש לא אזר אומץ להשמיע במהלך האינתיפאדה את הדברים שאמר בסופה המכאיב, שמא יינזק. אולם היום עלינו להתייצב מול עצמנו באומץ ולומר את הדברים כהווייתם… אכן מי שנושא סכין ותוקף חייל הוא מתאבד משום שהחיילים החמושים והמאומנים יקטלו אותו. בכל יום נהרגים כמה צעירים פלסטיניים ואנו מחרישים ואפילו משבחים את מותם. צריכים לעמוד כאיש אחד ולומר די…"

והנה עוד התקפה חזיתית על ההנהגה השולחת אל המוות את ילדיהם של אחרים, שכתב העיתונאי הפלשתיני עמיד דויכאת, עיתונאי מרדיו "טריק אל-מחבה" (קול האהבה):

"שיופיעו אלה הגורמים לילדים להגיע למצב כזה. שיראו לנו את ילדיהם. אל תקראו להמשך (אירועי הטרור) בעודכם יושבים במשרדיכם. רק אלוהים יודע באיזה אתר נופש מבלים ילדיכם. הילדים אינם רובוטים שאתם מפעילים בלחיצת כפתור ומפסיקים את פעולתם כרצונכם. דמם של הילדים האלה על מצפונכם." http://www.alquds.co.uk, 24.11.2015)

ברוח זו כתב גם העיתונאי הפלשתיני  איהאב אל-ג'רירי, מרדיו 24 FM:

"מי שכותב תיאוריות בפייסבוק, מאחורי מסך של מחשב, תומך ברעיון שילדים יעשו פיגועי דקירה ומעודד אותם לכך – מן הראוי שיעשה זאת בעצמו ורק אחר כך יבקש מן הקטנים ללכת בדרכו."

מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומן הרש"פ אל-איאם, כתב על ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית. הוא טען:

(כי יש)"לייחד תכניות בבתי הספר ובאמצעי התקשורת  לחיזוק ערכים חיוביים כגון חירות ושחרור מן הכיבוש וכן הצטיינות מוסרית והומאנית וצדק… מן הראוי למתוח ביקורת על הקונספט והתרבות החברתית, על השיח הפוליטי והתקשורתי ועל כל מה שעלול לעודד ילדים לצאת לפעילות אלימה הנוגדת את תכונות הילדות ואת התפתחותה הטבעית."

והנה מתוך מאמר שפרסם  בעל הטור חמאדה פראענה  ביומון הרש"פ אל-איאם נגד הפגיעה באזרחים. המאמר נכתב בעקבות מאמרו של העיתונאי  ארי שביט בעתון "הארץ", בו גינה את הטרור היהודי נגד הפלשתינים. הכותב מקווה שיימצא אינטלקטואל פלשתיני, שיאזור אומץ בדומה לשביט  ויגנה כל פגיעה באזרחים ישראלים ויתנגד לה משום שהיא מעשה טרור":

"המאבק הפלסטיני נגד מפעל האימפריאליזם הישראלי-היהודי-הציוני הוא לגיטימי, צודק ואף הכרחי ודרוש כדי שמחיר הכיבוש יהיה יקר עבור ישראל… אולם המאבק הפלשתיני  צריך להיות נקי מכל חשד לטרור ואינו צריך לפגוע באזרחים הישראליים היהודים… עלינו להבין את חשיבות הגורם המוסרי הנלווה למאבק של העם הפלשתיני  ולזכות באהדת העולם ובהזדהותו עם צדקת הבעיה הפלשתינית ועם הלגיטימיות של  המאבק נגד האימפריאליזם הישראלי… כפי שלארי שביט היה אומץ לגנות את הטרור היהודי, עלינו לאזור אומץ ולגנות כל מעשה הקרוי טרור בין שהוא נעשה ע"י פלשתינים או ערבים ובין שהוא נעשה ע"י מוסלמים ונוצרים."

בדומה לכך כתב גם אל-ברגותי שהוזכר כבר:

"עלינו להימנע ממעשים לא אנושיים כדי לשמור על ההומניות…"

מדוע לא זכה שום דבר מכל זה לאיזכור כלשהו בעיתונות הישראלית?

הנה הניחוש שלי:

הדברים האלה לא מתאימים לסדר-היום של הימין. מבחינתו עדיף לתאר את הפלשתינים כאוייב חד מימדי. כולם נגדנו. כולם תומכים בטרור הנתעב. כולם רעים. עמלק. הגישה הזאת מלכדת את העם במאבק הפטריוטי נגד הפלשתינים.

וברור שהדברים גם לא מתאימים לסדר היום של השמאל, במיוחד השמאל המזוייף, אוכלי הנבלות מסוגם של כמה מכתבי "הארץ", מאלה התומכים בעמדתו של גדעון לוי, למשל, הסבור כי העיסוק במעשי רצח שפלים ככל שיהיו, הוא לא רק "זכותם" אלא אף "חובתם" של הפלשתינים הנאבקים נגד ישראל האפרדהיידיסטית, הפאשיסטית והרצחנית. או תומכי הגישה של עמירה הס, זו  שהמליצה למערכת החינוך הפלשתינית לשלוח ילדים פלשתינים אל הרחובות, חמושים באבנים ובמצלמות לטובת תעשיית הסנף הנתעבת של העיתונות המערבית.

רק תחשבו באיזו עמדה לא נעימה נמצאים אלה האחרונים, כשמתברר שיש עיתונאים פלשתינים המתנגדים לשימוש הנתעב הזה בילדים מתוצרת תעשיית המוות של אבו מאזן וחבריו, ואף מתנגדים לטרור חסר אבחנה נגד אזרחים ישראליים – בעוד שהם עצמם, יהודים ישראלים (!) – תומכים בו.

ככה שדי ברור מדוע דברי העיתונאים הפלשתינים שצוטטו פה, קרן אור באפלה, נותרו קבורים באתר "ממרי".