Skip to content

מותחן/ ארץ דמים, אלן גלין

ינואר 17, 2016

אלן גלין/ ארץ דמים/ מאנגלית: שרה ריפין/ הוצאת כנרת זמורה ביתן 2013/ 368 עמודים

כבר המון זמן שלא כתבתי על מותחן טוב שקראתי. זה לא אומר שהפסקתי לקרוא אותם. רחוק מזה. הם עדיין חומר הקריאה הכמעט בלעדי שלי (חוץ מספרות עיונית). היו גם כמה לא רעים שקראתי, אבל שום דבר מלהיב באמת.

למשל, מהזמן האחרון, "בנסיבות טבעיות", בסדרת המפקח מקלין הסקוטי מאדינבורו מאת גיימס אוסוואלד. כתוב היטב, משעשע לפעמים, אבל לטעמי הרבה יותר מדי גוויות, שכמעט כל אחת מהן זוכה לתיאור פלסטי של הניתוח הפתולוגי שנערך בה, מה שגורם מצידי לדילוגים נמרצים.

13020523

או "הנערה בקורי העכביש", ההולך בעקבות הטרילוגיה הידועה הידועה של סטיג לארסון השבדי המנוח. כתב אותו הסופר דיוויד לגרקרנץ. גם סכמטי מדי, כתוב כמו תרגיל בקורס לכתיבה יוצרת. וגם, גרוע מזה – הטירוף הפרוע והפראי של "הנערה" ליזבת סלאנדר, שהיה עיקר קסמה של הטרילוגיה המקורית – הלך פארש אצל לגרקרנץ. לא נגיד שהיא הפכה לגיקית חנונית אופיינית, אבל היא בטח לא הדמות עוכרת השלווה שברא לארסון.

לצד אלה אני יכול לציין לטובה שני ספרים מז'אנר-ביניים, מעין מותחנים דוקומנטריים, מאת בן מקנטייר. האחד, "מבצע קציצה" מתאר את תרגיל ההטעייה שביצע המודיעין הבריטי (ה-SIS שהוא גם MI-6) במלחמת העולם השניה, כששתל מול חופי ספרד גופה מפוברקת שנועדה לשכנע את הגרמנים שהפלישה הבאה לדרום אירופה תיערך ביוון. השני "מרגל בין חברים", המתאר את פרשת המרגל הידוע אדריאן (קים) פילבי, ששתל הביון הסובייטי בצמרת השירות הבריטי המקביל, ואשר גרם נזקים נוראים לארצו. למרות המוני הספרים שכבר קראתי אודות "כנופית הארבעה" (לקים היו שותפים לדרך, שעשו צחוק מהביון הבריטי, וגם מהביון האמריקאי באותה הזדמנות), עדיין היה מעניין לקרוא את התיאור של מקנטייר. מדגים היטב עד כמה טיפשים יכולים להיות דווקא אלה הנחשבים למתוחכמים מכולם. רק לציין שבשיאו היה פילבי, המרגל מטעם הסובייטים, אחראי על המחלקה בביון הבריטי שעסקה בברית המועצות. איזו בדיחה. תתארו לעצמכם שמי שעומד בראש הזירה האיראנית במוסד הישראלי יתגלה כמרגל איראני.

אז לאור המציאות האפורה הזאת, "ארץ דמים" של האירי אלן גלין מתנשא כמגדלור ונוצץ ככוכב. בטח המותחן הטוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

עניינו של הספר הוא המציאות המסוכנת, הרצחנית והמושחתת של העולם התאגידי. עולם שבו אדוני הכלכלה הקפיטליסטית מעסיקים צבאות וארגוני ביון פרטיים, מושכים בחוטים של עיתונאים, מריצים פוליטיקאים למשרות הרמות ביותר במערב, ומנצלים עד לשד עצמותיהם את תושבי המדינות הנחשלות שסביב קו המשווה או דרומה ממנו – הכל למען הרווח האדיר.

מסגרת הזמן היא בין תום העשור הראשון של המילניום החדש ותחילת השני – המשבר הגדול של הסאב-פריים והניסיונות להחלץ ממנו. ג'ימי גילרוי, עיתונאי דבלינאי שמצא את עצמו בלי עבודה במסגרת "פיטורי הייעול" האחרונים, עסוק בעבודת-דחק – כתיבת ספר על סלבית טלוויזיה זוהרת שמצאה את מותה בתאונת מסוק מסתורית לפני שנים אחדות. לכאורה מה שעומד להיות רב-מכר בינוני שייצא לאור, כמו ספרים מסוגו, בדיוק לקראת עונת החגים, נישא על כנפי תהילתה הנמוגה והולכת של הכוכבת הסקסית הזוהרת שהלכה לעולמה, כה צעירה, בצורה כה טראגית. סוחט דמעות רכילותי וסתמי למדי.

אבל העניינים מסתבכים והולכים. לפתע מתברר לגילרוי שכוחות חזקים מנסים למנוע ממנו את כתיבת הספר. למה? מה פתאום? למי יכול להפריע סוחט דמעות בר-חלוף שכזה?

ובינתיים, מעברו השני של האוקיאנוס הולכת ונחשפת פעילותם של אילי ההון והפוליטיקה השולטים ב"ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים", היא ארצות הברית. המכניקה העדינה לפעמים והגסה לפרקים של יחסי הון-שלטון-עיתון – וגם אקדח, כשכל האמצעים האחרים כושלים, ולפעמים גם קודם לכן.  הסופר גלין מארגן לנו הכרה עם הצבא הפרטי של דונלד ריבקוף ומכניס אותנו לעולמם של האחים רנדל וג'ון קלארק, האחד שעומד בראש התאגיד המשפחתי והשני שהוא סנאטור שעיניו נשואות לשחקים. ומעליהם מרחפת כציפור טרף דמותו המסתורית של הישיש ג'יימס ווהן, שידו בכל, שהזכיר לי מאוד דמות מקבילה באחד מספריו של סופר המותחנים האמריקאי רוס תומאס.

אלא שהסיפור במותחנים, אינו המסגרת כמובן, אלא אופן הטיפול. וגלין, שלא הרבה לכתוב עד כה (לפי אחד מספריו "שדות אפלים", נעשה הסרט "ללא גבולות" עם רוברט די נרו וברדלי קופר), עושה עבודה מצויינת. תחושת מציאות עזה, אין חינטרושים ופתרונות-דחק מפוקפקים בפיתוח העלילה. דמויות מתוארות היטב, ומתח מתמיד. לא סתם אני מעיז לכתוב שזה הטוב במותחנים שקראתי בשנים האחרונות.

בראיון קצר עם המחבר בסוף הספר, הוא מתאר חלק ממקורות ההשראה שלו מהסבנטיז, במיוחד הסרטים "נערת הטלפון והבלש" (ג'ין פונדה ודונלד סתרלנד), "כל אנשי הנשיא" (רוברט רדפורד ודסטין הופמן), "ממבטו של פרנואיד", (וורן בייטי), "השיחה" (ג'ין הקמן), "שלושת ימי הקונדור" (רוברט רדפורד) ו"איש המרתון" (דסטין הופמן, לורנס אוליבייה). בלי להגזים אפשר לומר, שהגירסה הספרותית של גלין, בת העשור השני של המילניום הנוכחי, אינה נופלת ממקורות ההשראה הפילמאיים שלו מלפני ארבעה עשורים. מוכן להתערב שייעשו ממנו סרט, וטוב שכך.

 

מודעות פרסומת

From → מותחנים

One Comment
  1. קמיליה permalink

    תודה

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: