Skip to content

ספר/ כניעה, מישל וולבק. הדקאדנס הצרפתי מתמסר לאיסלאם

אוגוסט 2, 2015

מישל וולבק/ כניעה/ מצרפתית: עמית רוטברד/ הוצאת בבל, תל אביב, 2015/ 279 עמודים

העיקרי שבין העמים המרכיבים את צרפת הוא השבט הפראנקי. השבט הגרמאני הזה נזכר לראשונה בהיסטוריה באמצע המאה השלישית לפני הספירה. שם השבט נגזר מהמילה פראנקון, שמשמעותה חנית או כידון. באחד השלבים התאחדו הפרנקים עם שבט אחר, הסקסונים, שם הנגזר מהמילה סאקס, שפרושה סכין או חרב קצרה. על שם הפרנקים נקרא הסטארט-אפ שלהם בשדות הקרב של מערב אירופה – גרזן השלכה, שנקרא "פרנסיסקה".

נראה ברור למדי, שמדובר בעם של לוחמים.

ושם המדינה, צרפת בפינו,  נגזר, כמובן משם העם: פראנס.

ואילו גיבור ספרו (בגוף ראשון) של מישל וולבק, נקרא פרנסואה – בלי שם משפחה. המקבילה הצרפתית של שם כמו "ישראל" או "יהודה" לישראלי ו/או יהודי.

ותסמכו על וולבק, ששום דבר אינו מקרי. אם וולבק קורא לגיבור שלו פרנסואה, כוונתו שפרנסואה הוא צרפת.

פרנסואה הוא גבר נטול אשליות בן 44, רווק צרפתי של העשור הבא. הוא די סוג ב'. הוא מלומד מקצועי, פרופסור באוניברסיטת פאריס 3, שאמנם מצויה אף היא ברובע הלטיני, אך נחשבת לנחותה לעומת פאריס 4 – הסורבון. תחום העיסוק המרכזי שלו הוא  קארל-ז'וריס הויסמנס (1848-1907), סופר שהתחיל כנטורליסט וסיים כקתולי מאמין, אך עיקר חשיבותו כמבשר הדקאדנס הצרפתי.  הדקאדנס הוא תקופת השקיעה המצטמחת עם הויסמנס ודומיו (בודלר, רמבו, מלארמה, גוטייה, פרוסט) מתוך תקופת הזוהר – היא ה-Belle Époque (הזמן היפה).

ופרנסואה של וולבק,  הוא די סוג של אווטאר של הויסמנס מן החצי השני של המאה ה-19 – ברבע הראשון של המאה ה-21. הוא מתבודד, צמוד לרשת,  יחסיו עם נשים אקראיים והוא צורך חסדים של כמה זונות, גר בצ'יינטאון של פאריס, בדרום הגדה השמאלית, מרגיש שזמנו הטוב מאחוריו (כשהיה סטודנט הלומד לתואר ומתגורר בדירת חדר קרה באזור מונפרנאס). אין לו יחסים כלשהם עם הוריו הפרודים החיים הרחק. הוא קצת בז לחברת הלומדים והמלמדים שהוא מוצא סביבו, הוא אינו מאמין בפוליטיקאים ומפקפק בתקשורת. הוא קצת בז לנשים אך גם רואה בהן את מקור התיקווה. הליבידו שלו בנסיגה. הוא די לא מבין בשביל מה הוא חי, אבל גם אינו יודע למה לו למות.

פרנסואה מכיר היטב את הביוגרפיה של הויסמנס (חצי צרפתי, חצי פלמי-הולנדי) וכבר התגורר במלון החביב על הסופר בבריסל, בירת בלגיה מולדתו, וגם הלך בעקבותיו למנזר קתולי בצרפת, שהויסמנס עשה בו את חזרתו לדת (אבל הקתוליות של שנת אלפיים ומשהו לא עשתה לו את זה. פראנסואה בורח באנחת רווחה מהמנזר אחרי שלושה ימים לבאר הסמוך).

כל זה לא חבוי במיוחד, ואינו מחייב שום הבנה מפליגה בהילכות ה"סאב-טקסט" או בהרמנויטיקה.

המשלים של וולבק שקופים למדי.

לקראת סוף הספר, למשל,  מזהה וולובק את "תקופת הזוהר" הצרפתית של המאה העשרים, כשלושים השנים שבאו אחרי מלחמת העולם השניה.

ואחריה תקופת השקיעה המתמשכת, של צרפת ושל אירופה שפה ושם משווה אותה וולבק (באמצעות אחת הדמויות בספר) – גם לשקיעה של האימפריה הרומית באמצע המאה החמישית לספירה.

במילים אחרות, דרך ארוכה עברה על פראנס(ואה) מאז היותו שבט לוחמים שגלש מצפון הריין דרומה לגאליה והיכה בשכניו ובאימפריה הרומית, מנופף בחניתות ומשליך קרדומים. ואחר כך גם הקים את הקיסרות הרומית הקדושה החדשה בחלקים גדולים של אירופה בראשות קארל הגדול – ועד שהגיע אל תקופת שקיעתו הנוכחית. מעצמה סוג ב', חברה משוסעת, אלימה, לא פורה ולא פוריה, חסרת אמונה, חסרת דרך, מתנוונת ושוקעת, פוליטיקאים עלובים, תקשורת שקרנית, אקדמיה שלא נדע.

צרפת בת ימינו, מבחינת וולבק, פראנס כמו פראנסואה, איבדה את רוח הקרב שלה.

ככזו, כמו פרנסואה, היא די לא מבינה בשביל מה היא חיה, אבל גם אינה יודעת למה לה למות.

כך שמבחינה חשובה מאוד, במצב כמו זה, האיסלם ממש יכול להראות כמו קרש הצלה.

לפרנסואה כמו לפראנס.

*****

המתרגמת ו/או המו"לים בחרו לתרגם לעברית  את השם הצרפתי של הספר SOUMISSION (באנגלית SUBMISSION. מקור המילה מהלטינית, חיבור של שתי מילים: לשים-מתחת. להימצא מתחת מרות) כ"כניעה". לא אומר שיש טעות בתרגום, אבל לדעתי, מבחינת כוונתו של וולבק, יתכן תרגום נכון יותר לתיאור היחס המתהווה בדיסטופיה(?) הזאת של וולבק בין צרפת לאיסלאם, והוא "התמסרות".

ברור שוולובק מתכוון בעצם לתרגום לשפות האירופאיות של שם הדת – איסלאם, שפרושו בערבית כניעה או התמסרות שלמה (של המאמינים  לאללה ולמוחמד נביאו).

אך למילה כניעה יש גם משמעות צבאית משהו, עם רמז לאלימות או לפחות לאיום באלימות ובהפעלת כוח, וקצת מן הכפייה, מצד זה שנכנעים לו.

אז נכון, שלא חסרים צדדים אלימים בהשתלטות של האיסלאם על צרפת, (הספר של וולבק ראה אור בצרפת בסמוך להתנקשות בשבועון "שארלי הבדו"). אך אותו שלב בתהליך המתואר בספר, הוא כבר זה שאחרי האלימות. זה כבר השלב שבו החברה הצרפתית "איבדה את זה". היא כבר שמחה להתמסר. נכון שצריך קצת שכנוע, אבל הכל בדרכים המקובלות – מילים יפות, הסכמים פוליטיים עם הסוציאליסטים והמרכז-ימין, בחירות דמוקרטיות למהדרין, זריעת תקוות של תהילה גדולה וחוזרת, וכמובן השימוש הרגיל בכסף – אבל מצד המתמסרים יש לכל היותר העמדת פנים של התנגדות או פקפוקים, אם בכלל.

יאללה, נזרום, אומרים בעצם הצרפתים של וולבק בספר "כניעה", כאשר מועמד האיחוד המוסלמי זוכה בבחירות לנשיאות.

גם, כפי שמודה וולבק  בעוגמה בפני החברה היהודייה שלו שנמלטה עם משפחתה מפני האיסלאם הצרפתי למולדת העתיקה של עמה במזרח התיכון, כי  "לי אין ישראל".

זאת אומרת, אין לצרפתים מקום אחר ללכת אליו.

צרפת של וולבק  (ובעצם אירופה הנוצרית) המתמסרת לאיסלאם, היא לא רק כמו המאמין המוסלמי המתמסר לאללה, אלא גם כאשה המוסלמית המתמסרת לגבר.  כדי להסיר ספקות,  וולבק מצטט את הפילוסוף פרידריך ניטשה, שטען כי הנצרות היא בעיקרה דת נשית. הדמות החשובה בדת האירופאית הזו אינה ישו או רוח הקודש, אלא הבתולה מרים (כשם אהובתו היהודיה של פרנסואה, זו שנמלטה לישראל). ואילו האיסלאם – הו, האיסלאם הוא גברי, פטריארכלי ושום נשיות.

וולובק מתאר גבר המוסלמי, איש עסקים בגיל העמידה,  הנוסע ברכבת עם שתי נשותיו הצעירות מאוד. פרנסואה יודע שהוא קנה אותן בכספו.

בדיוק כמו שהסעודים קנו את האוניברסיטה שלו, פאריס 3 (כי הקטארים הקדימו אותם וקנו את אוקספורד באנגליה השכנה).

בדיוק כמו הפרופסורים המזדקנים ומתאסלמים ומשודכים מתוקף מעמדם לסטודנטיות משנה א' או ב' בתור נשים – האיסלאם מרשה עד 4 נשים, וזה מאוד קוסם לגברים עשירים ובעלי תואר.

גם אירופאים.

ובתור פרופסורים מסוג זכר, לפתע אין יותר תחרות מצד נשים שאפתניות מדי. תחת ההנהלה הסעודית החדשה אין יותר נשים במשרות הוראה.

וגם לפרנסואה מסבירים, שאם רק יעשה את הצעד, תהיה לו זכות למשהו כזה.

כך שאם בתקופת הדקאדנס הצרפתי שעד כה, היה פרנסואה יכול להרשות לעצמו במשכורתו הפרופסוראלית שתיים-שלוש פרוצות בתשלום מדי פעם,  הנה עכשיו תחת כנפי האיסלאם, במעמדו הנכבד ובמשכורתו השמנה, הוא יוכל להרשות לעצמו לא פחות משלוש נשים (מסורות רק לו! לא כמו הפרוצות) – באופן קבוע.

על פניו, נשמע כעיסקה טובה.

במיוחד כשלוקחים בחשבון, שהאשה היחידה בסביבה שריגשה אותו עד כה, כבר נמצאת הרחק בישראל, עם מישהו אחר.

אך כדי לדעת אם פרנסואה (וצרפת) אמנם חותמים על העיסקה, תצטרכו לקרוא עד לסוף הספר – או להמתין לקץ ההיסטוריה.

לי נראה, אגב, שהסיכוי שצרפת (ואירופה) תתמסר לימין הקיצוני שלה, גבוה בהרבה מהסיכוי שתתמסר לאיסלאם.

ואם עדיין לא ברור, אז זה לדעתי הספר הטוב ביותר של וולבק עד כה.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: