Skip to content

הנאכבה של חיפה 1948/ התרומות של המתנדבים הערבים והמופתי אל חוסייני (2)

יוני 15, 2015

בפוסט הקודם סיפרתי על הבריחה ההמונית של האליטות הערביות מהקהילה הערבית של חיפה בין קבלת החלטת החלוקה באו"ם בסוף נובמבר 1947, ובין אפריל 1948.  ההערכות על מספר התושבים הערביים של העיר באותה תקופה נעות בין 60 ל-70 אלף נפש (מתוך 145,000 כולל היהודים), וההערכות על מספר הבורחים בחודשים האלה – בין 30 ל-40 אלף. ההערכה האחרונה היא של האחים ג'ון ודיוויד קמחי, שבספרם "משני ערבי הגבעה" הסתמכו בעיקר על מקורות מתוך שלטון המנדט הבריטי.

בכל מקרה – כמעט כל ההנהגה הפוליטית, הכלכלית, הדתית נעלמה מחיפה, ועימה חלק נכבד מהסוחרים ומאינטליגנציה הבורגנית.  נותרו בעיר כמה דוגמיות מתוך האליטות  (למשל, 4 מתוך 15 חברי הוועד הלאומי) – והשכבות החלשות והעניות, כעדר (כמעט) ללא רועה.

המצב הזה לא היה חדש ולא מפתיע. בריחה המונית כזאת של האליטות הפלשתיניות התרחשה עוד בתקופת המרד הערבי ("המאורעות") בין השנים 1936 ו-1939. העשירים נמלטו עד יעבור זעם לביירות, לדמשק ולקאהיר,  וחלקם לערים המרוחקות בהרי השומרון ויהודה או לכפרי הגליל, הרחק מהמקומות שבהם התרחשו הקרבות והמהומות. ברור לגמרי שלא היה מדובר בהנהגה שהיתה בה תחושת אחריות כלשהי כלפי עמה.

דרך המלכים בחיפה לאורך הנמל, 1938: יהודים רבים פתחו כאן עסקים (הצילום מהוויקיפדיה)

דרך המלכים בחיפה לאורך הנמל, 1938: יהודים רבים פתחו כאן עסקים (הצילום מהוויקיפדיה)

ההנהגה המנותקת והחלשה הזאת של הפלשתינים בכל האזור שביו הירדן לים איפיינה גם את חיפה. חוץ ממערכות בחירות מפוזרות ומעטות לכמה עיריות, ב-1926, ב-1934 וב-1946. לא היו שום בחירות לוועד הערבי העליון. בטח לא לגוף המנהלי היחיד המשותף לערבים (חוץ מהנוצרים), המועצה המוסלמית העליונה. 32 חברי הוועד הערבי העליון שפעל בתקופת המלחמה מונו ב-1946 על ידי הליגה הערבית שמושבה היה בקאהיר. כמעט כל החברים בוועד העליון נמנו על כעשרים משפחות עירוניות עשירות, וכמעט כולם היו נאמני משפחת חוסייני, משפחתו של המופתי חג' אמין, שעמד גם בראש המועצה המוסלמית. היו כמה מפלגות שמנהיגיהן מינו את עצמן. היתה איבה עמוקה בין מוסלמים ונוצרים, וההנהגה החיפאית לא היתה מרוצה מהשתלטותם של החוסיינים מירושלים על הוועד העליון.

זה היה המצב הפוליטי עם קבלת החלטת החלוקה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947.

העובדה המכרעת לגבי חיפה היתה זו: העיר נכללה בשטח שיועד למדינה היהודית.

אך הליגה הערבית והמדינות שנמנו עליה, ושליטי הוועד הערבי (הפלשתיני) העליון לא הסכימו להחלטה, ולא הסתירו את כוונתם:

מלחמה, שתסכל את החלטת האו"ם, לא תאפשר הקמת מדינה ליהודים אלא תביא לסילוקם מן הארץ.

כבר בדצמבר 1947 החלו פעולות האיבה, בדרך כלל טרור ופעילויות קרביות מקומיות ומפוזרות משני הצדדים בכל האזורים שבהם התגוררו יהודים ופלשתינים, אותם אזורים  מיועדים למדינת היהודים.

ואילו בשכונות העוני של הערים בסוריה, בעיראק ובלבנון התגייסו אלפי "מתנדבים" (בשכר), שחלקם הגיעו לצבאו של פאוזי אל קאוקג'י, אך חלקם הגיעו לאזורי החיכוך בכוחות עצמם, וגם לחיפה. על אלה נמנו, לעתים קרובות בשכבת הפיקוד, גם קצינים נאציים לשעבר, יוגוסלבים, פולנים מצבא אנדרס שפוזר ועוד.

המתנדבים האלה מחוץ לגבולות הארץ הצטרפו למתנדבים מכפרי הצפון והסביבה ולערבים החיפאיים אוחזי הנשק. שלטונות המנדט העריכו כי מספרם של הלוחמים הערביים בחיפה נע בין 1,500 ל-2,000. ההיסטוריון בני מוריס נוקב במספר נמוך יותר: 560 לוחמים ערבים – לעומת 400 לוחמי ההגנה והפלמ"ח שהיו בעיר.

אך מה שלא יהיה המספר המדוייק של אוחזי הנשק האלה, אין ספק באשר להשפעתם המכרעת על מהלך המאורעות בחיפה.

ההנהגה הנותרת של הערבים בחיפה סלדה מפעילותם של "הבלתי סדירים", שחיממו ללא הרף את האווירה ויזמו התנגשויות בין היהודים והערבים.  מוריס מספר על ישיבת הוועדה הלאומית הערבית ב-19 בינואר 1948. רוב החברים היו אנשי עסקים שדעתם היתה ש"שדרוש לחיפה שקט, בכל אופן לא לקפוץ בראש המלחמה" (לפי מקור יהודי) ולפי מקור בריטי: "האינטרס שלהם הוא לקיים את השקט בחיפה זמן רב ככל האפשר."

כלומר: למרות הבריחה ההמונית של האליטות החיפאיות וההתנגדות להקמתה של מדינת היהודים, ההנהגה הנותרת של הערבים בחיפה ביקשה להימנע מעימות, ולאפשר לערבים החיפאיים לההישאר בעירם, גם אם תיכלל במדינה היהודית.

הבעייה היתה, כמובן, "הבלתי סדירים" נושאי הנשק.  כך יצא ראש הוועדה הלאומית, ראשיד אל חאג' איברהים, לביירות ולדמשק, כדי  לבקש  שם שתיבלם פעולתם של הבלתי סדירים.

ללא הועיל.

יומיים אחרי ישיבת הוועדה החיפאית, ב-21 בינואר,  יצאה משלחת רמת דרג מטעם ההנהגה החיפאית לפגישה עם המופתי חוסייני ,שישב בתקופת המלחמה בהליופוליס, רובע חדש ונוצץ של קאהיר. בראש המשלחת מחיפה עמדו שני אנשי הדת הבכירים של העיר, שייח' עבד אל רחמן מוראד, והארכיבישוף היווני-קתולי ג'ורג' חכים. מוריס מספר כי לפני המקורות של ההגנה, ביקשו השניים לתבוע מהמופתי  שיוציא את הלא-סדירים מהעיר, ואם לא, תתפטר הוועדה הלאומית והעיר תתרוקן מערבים.

אך המופתי סירב, הבעייה אינה מקומית אלא לאומית, אמר. כלומר: הערבים של חיפה אינם יכולים לעשות שבת לעצמם.  הוא רק יעץ להוציא את הנשים והילדים מאזורי הסכנה, ומאוחר יותר אמנם החל חכים לפנות מחיפה נשים וילדים.

לפי מקורות בריטיים הסכים המופתי להעמיד את הבלתי-סדירים תחת פיקוד הוועדה הלאומית, אך לא היו לכך סימנים בשטח.

לעמדה של המופתי היו השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לגורלם של הערבים של חיפה. הנה מה שמספר מוריס:

"הכוחות הלא סדירים שדדו את האוכלוסיה המקומית (הערבית) והטילו עליהם אימה,  טען נימר אל חטיב (ממנהיגי הערבים בעיר, שכתב ספר על הבריחה מחיפה) והם הרי שוגרו כדי להגן על העיר. אל-חטיב לא חסך את שבט ביקורתו גם מן הבריטים, על שישבו מנגד, ומן האזרחים שנמלטו  והותירו אחריהם בתים שכמו הזמינו בוזזים.

'בעיר נתארגנו כנופיות שודדים, שהטילו אימתם על התושבים…במרס…תכפו על חיפה הערבית גלי שוד וגניבות…מיום ליום הורגש בעליל כי חיפה הערבית עומדת על סף התמוטטות. ההפקרות וההתפרעויות שררו בכל. המצב הוחמר עוד יותר באותו חודש עקב עריקתם ומנוסתם של של שוטרי העיר הערבים, שגם נטלו אתם בדרך כלל את רוביהם ואת התחמושת שלהם."

ובינתיים נמשכו פעולות האיבה בעיר, בעיקר ביוזמת הבלתי  סדירים הערבים, אך היו גם פרובוקציות שלהאצ"ל והלח"י מהצד היהודי. שכונת הדר הכרמל היתה כולה יהודית. גם בכרמל גרו בעיקר יהודים, אך היו ערבים שהתגוררו בצד המערבי. בעיר התחתית התהווה מרכז מסחרי יהודי בדרך המלכים שלאורך הנמל (היום רחוב העצמאות). הערבים גרו בשכונת חליסה, לגדותיו של ואדי רושמיה שבמזרח העיר, למרגלות השכונה היהודית בנווה שאנן. כמו כן גרו הערבים בשני הוואדיות, סאליב וניסנס ובעיר העתיקה. במושבה הגרמנית ובטירת הכרמל התגוררו יהודים וערבים אלה לצד אלה. הצלפים פעלו בעיקר בשכונות המעורבות, כשכל צד מנסה לסלק מהשכונה את דיירי הצד האחר, ואמנם כשם שיהודים נמלטו מחלק מהשכונות, נמלטו הערבים מאחרות.

זה היה הרקע לשלב האחרון, לאירועים שתחילתם ב-21 באפריל 1948, כשהמושל הבריטי של אזור הצפון, הגנרל יו סטוקוול, החליט לפנות את עמדות הצבא שלו ברחבי העיר, ולרכז את חייליו במושבה הגרמנית וליד הנמל, כדי להבטיח נסיגה מסודרת של הצבא והמנהלה של שלטון המנדט דרך הנמל של חיפה.

כבר ב-18 בחודש הוא פנה ליהודים ולערבים והודיע להם על כוונתו. באזני איש הקשר  שלו עם ההגנה, הארי בליין, הביע סטוקוול את דעתו, שיהיה צורך בכוח של 4,000 לוחמים כדי להשתלט על העיר (בעוד שלצד היהודי היו 400).

את המנהיג הערבי אחמד ביי ח'ליל מצא שליחו של סוטקוול, וקצינים בריטיים שמעו אותו מתרברב, שאם לא יפריעו הבריטים  ישתלטו הערבים על העיר ללא קושי (מתוך ש' – י.צ. שווארץ, "מלחמת השחרור", הוצאת ראובן מס, 1969). ח'ליל נמלט מחיפה שלושה ימים מאוחר יותר, בבוקר היום הראשון של הקרבות, ה-21 באפריל.

————————————————————————————————————————-

בכתיבת הפוסט הזה הסתמכתי  כמעט אך ורק על ספרו של בני מוריס  "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתיניים 1947-1949".  את הציטטות מאל-חטיב לוקח מוריס מהספר "בעיני אוייב, שלושה פרסומים ערביים על מלחמת הקוממיות". הציטטה היא מספרו של נימר אל חטיב "מן את'ר אל נכבה" (בעקבות האסון)

בפוסט הבא: הקרבות והבריחה הגדולה

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. בטח permalink

    סדרת פוסטים מאוד מעניינת.

    לא הכרתי את עניין מתנדבי חוץ לארץ של הצד השני ששודד ובוזז את המקומיים. יש עוד מקורות לדבר? אני סקרן.

    אהבתי

  2. בטח, עניין המתנדבים, כולל האירופאיים ממשוחררי הצבאות שלחמו במלחמת העולם השניה, מופיע בכל המקורות. 1. מהם היה מורכב "צבא השחרור הערבי" של פאוזי אל קאוקג'י, וחלק מהמתנדבים לא עמדו תחת פיקודו אלא התפזרו בערים המעורבות. 2.הם הוזכרו באחד הסעיפים בהסכם שביתת הנשק מה-22 באפריל, שעליו לא הסכים הצד הערבי לחתום, ועליו אכתוב בפוסט הבא. 3. במקורות רבים מוזכרים המתנדבים מחו"ל בהקשר של הפגישה בהליופוליס בין המנהיגים הדתיים, מוראד וחכים החיפאים, ובין המופתי, כאשר לפי המקורות הבריטיים הועמדו מתנדבי חו"ל אלה תחת פיקוד הוועדה הערבית – מה שאומר שהם לא פעלו על פי הוראותיה עד אז (וגם לא אחר כך). באשר לשוד ולביזה שהנ"ל עסקו בהם, אבדוק מקורות נוספים, אף שלדעתי אין שום סיבה לפקפק בכתביו של נימר אל חטיב.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: