Skip to content

החרם נגד ישראל: הימין סתום עין, השמאל סתום עין והתוצאה היא עיוורון

יוני 8, 2015

אז מה תגידו?

האם מקורם של החרמות והנידויים נגד ישראל הוא בהתנגדות לקיומה של מדינת היהודים, אנטישמיות מהולה באנטי-ציונות או מתחזה לה?

או שמדובר בהתנגדות לכיבוש, להתנחלויות, למדיניותה הנוכחית של ממשלת ישראל, לראש הממשלה הימני ולסרבנות השלום שלו?

ובכן, יש תשובה פשוטה ואמיתית לחידה הזאת. תשובה כמעט מובנת מאליה.  הבעייה היא שהתשובה הזאת אינה נוחה לימין כשם שאינה נוחה לשמאל, ולכן אינה זוכה לפופולריות רבה, ובשני הצדדים מבקשים לטאטאה אל מתחת לשטיח.

 

ראש ממשלה נתניהו: הקדיח את התבשיל

ראש ממשלה נתניהו: הקדיח את התבשיל

והנה התשובה:

מקור התופעה לא שייך להתנחלויות ולכיבוש. המקור הוא בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, אנטישמיות המהולה באנטי-ציונות עד לבלי הכר.  החרמות והנידויים נגד ישראל והיהודים המתגוררים בה החלו הרבה לפני הכיבוש של 1967 ואפילו לפני הקמת המדינה. על פי הוויקיפדיה התחילו בכך שכנינו הערבים כבר ב-1945 ויש המצביעים על תאריכים קודמים. התחילו בכך המדינות הערביות, ב"חרם הערבי" הידוע של שנות החמישים והשישים, שהקיף מדינות, חברות ותאגידים כלכליים רבים בכל רחבי העולם.

אלא שאופיו הברור והשקוף של החרם הזה – גזענות שמקורה בשנאה תהומית ליהודים ולמדינתם, היא שהיתה בעוכריו.

רק קומץ של אנטישמים אידיאולוגיים במערב, מן הפאשיסטים הניאו נאצים מימין ושותפיהם-יריביהם המרקסיסטים והניאו ליברלים משמאל,  הרשו לעצמם להצטרף אל סוכני השינאה של האיסלם והלאומנות הערבית והפלשתינית שהניעו את החרם ואת הנידויים וטיפחו אותם. במקרים רבים תמורת תשלום נאות (כמו במקרה של שכירי "העמותות" אצלנו).

אך מה שמאפשר את הרחבתם של החרם והנידוי על מדינת היהודים, ולכן את יעילותו היחסית בימינו אלה, היא מדיניות ההתנחלות של ממשלות ישראל, במיוחד אלה מן הימין.

כידוע, החלו כבר ממשלות השמאל-מרכז את מפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו מידי הכובשים הירדנים והמצרים ב-1967. זה קרה כבר בחברון ואחר כך בקדום. אלא שהממשלות האלה הבהירו תמיד שפניהם למו"מ ולשלום, וההתנחלות הישראלית היא "על תנאי".

והקו הזה נמשך גם בממשלות המרכז שהקימה "קדימה", זו של שרון וזו של אולמרט.

את הקו הזה היו רבים בעולם מוכנים לקבל.

אם הכל עומד למשא ומתן, וישראל מבקשת להשתחרר מעול הכיבוש, המכביד גם עליה – וחסרה רק ההסכמה הפלשתינית – מדובר בעמדה סבירה.

סוכני השנאה והחרם נותרו מבודדים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שינה את המשוואה הזאת.

לכאורה גם הוא היה מוכן לשיחות ולהסכם עם הפלשתינים, כולל על עתיד ההתנחלויות. כך כשהודיע כי הוא רואה את עצמו מחוייב להסכמי אוסלו שנחתמו על ידי ממשלת רבין,  וכך כשנשא את נאום בר אילן.

אבל ההתנהגויות בשטח של ממשלותיו לא הסתדרו עם הצהרותיו. הדברים ידועים. בכל פעם שהופיע מתווך אמריקאי כלשהו בירושלים או ברמאללה, מיד התבצעו בשטח פעולות "בניה" (במרכאות, משום שהיה מדובר הרבה יותר בהצהרות ותכנונים מאשר בבניה בפועל) פרובוקטיביות שמטרתן הברורה היתה לסכל את המו"מ בעודו באיבו.

בהצלחה רבה.

ראש הממשלה איבד אמינות. העובדה שפעם השתמש לתעלוליו בשר של ש"ס אלי ישי, ופעם אחרת בשר מ"הבית היהודי" אורי אריאל, לא הועילה. למרות הבידול הוא הוחזק כשקרן. שמענו את זה במילים מפורשות מהנשיא הצרפתי והיו ביטויים נוספים.

נתניהו העמיד פנים כמי שמוכן ללכת לצעדים "אמיצים" ולהסדר עם הפלשתינים – אך בפועל עשה הכל כדי ששום הסכם לא יהיה אפשרי.

אין להכחיש, כמובן, שבכך היה לו שותף נאמן – לכאורה יריב – בצד הפלשתיני: היו"ר-נשיא מחמוד עבאס, הוא אבו-מאזן, שהמדיניות שלו היתה תמונת מראה למדיניותו של נתניהו.

גם אבו מאזן הצהיר על נכונות להסדר וכו' – בשעה שבפועל לא היה מוכן לשום פשרה ולשום ויתור על מדיניותו האמיתית, להביא, על פי "תורת השלבים", לחיסולה של מדינת ישראל.

שני המנהיגים האלה פועלים (קבלו קישור לפוסט הפותח של הבלוג הזה, מלפני ארבע שנים: "שלוש סיבות טובות ליאוש, נתניהו, אבו מאזן ואובמה")  על בסיס ההנחה האווילית המשותפת להם, ש"הזמן פועל לטובתנו".

ממנהיגות המחנ"צ ציפי לבני: הכל בגלל ההתנחלויות

ממנהיגות המחנ"צ ציפי לבני: הכל בגלל ההתנחלויות

ממבחינת נתניהו,   צריך רק לחכות שהעולם יתרגל לשליטתה של ישראל ביו"ש, ובינתיים לא למוש משום גוש.

כך גם מצד אבו מאזן – המאמין ברוב איוולתו שישראל החלשה תתפורר ולבסוף תיכרע תחתיה ויגיעו יום הניצחון של הפלשתינים ויום השיבה של פליטי 1948. זוהי התיאוריה של השמאל המזוייף, ואבו מאזן קונה ברצון.

רק שבינתיים העולם לא מתרגל, לצערו של נתניהו, וישראל בטח לא מתפוררת, לצערם של אבו מאזן ויועציו הטיפשים.

שני העמים, הישראלי והפלשתיני סובלים, מי יותר ומי פחות, ושתי האליטות, ציניות, נהנתניות, חמדניות ומושחתות, מי פחות ומי יותר,  חוגגות בגדול. מבחינת האליטות האלה, הזמן אכן עובד לטובתן. אף אחד לא תובע מאבו מאזן להסביר את עסקיו הפורחים של בנו, ונתניהו אינו נדרש להסביר מדוע אמורים תושבי מדינתו לשלם אלפי שקלים בחודש על המים בבריכת ארמונו שבקיסריה.

*****

לשיא הגיעו הדברים מאז התמוטטות יוזמת השלום האחרונה של הנשיא האמריקאי אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי.

תחילתה בביקורו של אובמה בירושלים וברמאללה בפתח כהונתו השניה, בתחילת 2012.

וסופה בפגישה שהיתה בבית הלבן שנתיים מאוחר יותר בין הנשיא האמריקאי והמנהיג הפלשתיני שהבהיר שפניו אינם להסכם עם ישראל אלא למלחמה מדינית נגדה.

כל זה לשמחתו הכמעט בלתי מוסתרת של בנימין נתניהו,  שגם הוא לא רצה בשום הסדר ובשום שלום. כל חפצו היה שלא להיתפס כמי שחירב את השיחות.

ולפי השקפתו – גם הצליח בכך.

זמנית.

*****

כי נתניהו הקדיח את תבשילו בהכרזת הבחירות האביבית שלו השנה, שלפיה לא תקום מדינה פלשתינית בתקופת כהונתו.

ואחר כך בהקמת ממשלתו הצרה, שבה השותפה העיקרית שלו היא מפלגת המתנחלים, "הבית היהודי".

זו המפלגה שהאידיאולוגיה שלה מבוססת על ההנחה שניתן למנוע הקמת מדינה פלשתינית ו"מסירת שטחי מולדת"  על ידי זריעת התנחלויות ברחבי יו"ש.

אילו היה נתניהו מתאמץ להקים ממשלת אחדות עם השמאל-מרכז, הוא היה יכול לעמעם את הרושם של הכרזתו האווילית לפני הבחירות, ולהקנות אמינות מסויימת לחזרתו המוכרזת אל המתווה של נאום בר אילן אחרי הבחירות.

אבל במצב הנוכחי זה קשה מאוד.

אין לו אפילו את ציפי לבני ואת יאיר לפיד שאיכשהו הועילו לו לעצור את תנופת החרם בקדנציה הקודמת.

במו ידיו הירווה נתניהו באשדים של שמן רותח ונפט מהביל את מדורת החרמות והנידויים, שמציתיה רק המתינו להזדמנות.

*****

מסיבות ברורות, לא נוח הניתוח הזה של מהלך העניינים, לא לימין ולא לשמאל.

נתחיל בשמאל.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל הוא לתמוך בפעולה הבינלאומית נגד ההתנחלויות. הסיבה ידועה: השמאל נואש מהאפשרות להחליף את שלטון הימין בקלפיות.

במהלכה של מערכת הבחירות האחרונה, טיפחו סוקרים חובבנים ופרשנים מפוקפקים, קריקטורות עגומות של עיתונאים,  את תיקוות השווא של השמאליברלים  למפלגותיהם.

אלה שגם כך, בכוחות עצמם,  הם מתמחים ב-WISHFUL THINKING חסר שחר כטבע שני.

אבו מאזן: גם הוא סרבן שלום

אבו מאזן: גם הוא סרבן שלום

התהליך הזה – התנפצות מכאיבה של תקוות שווא – החזיר באחת רבים מן השמאל הזה אל תקוות השווא האלטרנטיבית הקבועה – שרק לחץ מבחוץ יועיל, יצליח לשנות את החלטת הבוחרים הישראלים הנבערים, ויקדם את הפתרון המדיני המומלץ על ידי השמאל.

לכן קשה מאוד לשמאליברלים להודות בכך שתנועת החרם והנידויים, זו האמורה להפעיל את הלחץ המבוקש מבחוץ על ישראל,  היא בבסיסה תנועה אנטישמית המבקשת להביא לחיסולה של מדינת ישראל. שהרי השמאליברלים האלה – יאיר לפיד ומפלגתו, המחנ"צ ואפילו חלקים ממרצ, הם פטריוטים ישראלים. הם אינם יכולים להרשות לעצמם לתמוך בתנועה המבקשת להביא לאובדנה של המדינה.

לכן הם לא יודו בכך שזו המטרה של התנועות האמורות. שמעתי הבוקר את אחת ממנהיגות המחנ"צ ו"קדימה" לשעבר, ציפי לבני, אומרת את הדברים בגלצ. מבחינתה מדובר במחאה נגד ההתנחלויות, נגד הכיבוש, נגד נתניהו וממשלת הימין.

לכן קשה להניח שהשמאל הישראלי ינהג כפי שציפה ממנו פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר בשבוע שעבר, שיוביל את המערכה נגד החרם. מבחינתו של השמאל זו יריה עצמית ברגל. המדיניות של השמאל היא קריצה: אנו מתנגדים לחרם אבל מבינים אותו.

*****

וכמו כן ברור מדוע הניתוח הזה אינו חביב על הימין שלנו.

מבחינתו  אסור להכיר בתפקידן ההרסני של התנחלויות הישראליות ביו"ש  ליחסי החוץ של המדינה ולהתרחבות ולהצלחות של תנועת החרמות והנידויים נגדה. מבחינת הימין מותר רק להכיר בכך שמדובר באנטישמיות ובאנטי-ציונות ותו-לא. שום קשר להתנחלויות הקדושות ול"קיבוש" המדומה.

*****

וכך יש לנו עסק במערכת פוליטית גדולה – מאמצע מרצ בערך, ועד לשולי הבית היהודי, שאינה  מוכנה להכיר במציאות הפוליטית. כל צד של המערכת חומק בשארית כוחותיו מאותו חלק של המציאות שאינו נוח לתפיסותיו ולאידיאולוגיות שלו.

וכך יוצא שהשמאל פוקח רק עין אחת, זו המתבוננת במה שנוח לו ומעניין אותו – הלחץ מבחוץ על ישראל. ואילו העין השניה, העצומה, מסרבת להכיר בכך שהלחץ הזה משרת את מבקשי חורבנה של ישראל.

וגם הימין באותה שיטה: עינו האחת פקוחה, ורואה היטב שביסוד תנועת החרם והנידויים עומדת הקואליציה האיסלמיסטית-מרקסיסטית-נאצית הרוצה בחורבנה של ישראל. אך עינו השניה עצומה. אין הוא מצליח להודות בכך שההתנחלות ביו"ש, שאין שום דרך להצדיקה בעיני העולם ואפילו לא בעיני אוהבי ישראל, מחזקת את אויבי ישראל ונותנת להם את עיקר התחמושת למאבקם.

והתוצאה של שתי עיניים הנעוצות כל אחת בחלקה האינטרסנטית הקטנה, ושל שתי עיניים עצומות בחוזקה, אחת בכל צד, היא עיוורון קשה.

כשני פיראטים סתומי עין אחת שמנסים להוציא אחד לשני גם את העין השניה.

וערובה לכישלונות מהדהדים במאבק נגד החרם.

כשכל ישראלי שקצת שכל בקודקודו מבין את הפתרון:

לנפנף מהקואליציה את הבית היהודי, להעביר את התיקים שלו ועוד תיק החוץ למחנה הציוני, ולחזור אל שולחן הדיונים.

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. חיים סאלאוויציק permalink

    לחזור לשולחן הדיונים? עם מי? עם מי שתוכניותיו הם תורת השלבים? אינני מצליח להבין את התפיסה שלך, מצד אחד לא מאמין למנהיגים הפלשתינאים כלום ומאמין באמונה שלימה שהמטרה הסופית שלהם היא חיסולה של מדינת ישראל, ומהצד האחר תומך נלהב של החזרה לשולחן הדיונים, לדבר ולהמשיך לדבר ולהמשיך לדבר. אתמהה!!!!!

    אהבתי

  2. חיים, שמא שמעת פעם שאומרים "בקש שלום ורדפהו". כדי להשיג הסכם צריכים שני הצדדים לשנות עמדות. לשם כך יש צורך בדיונים. אם מי שרוצה לחסל אותך מוכן לשבת מולך לשולחן, תמיד יש סיכוי. לאלטרנטיבה לדיונים ולמשא ומתן אין שום סיכוי חוץ מהמשך המצב הקיים: שני עמים סובלים ומדממים ושתי אליטות אטומות לב וצוהלות, שלרשותן לא מעט אידיוטים שימושיים.

    אהבתי

  3. חיים סאלאוויציק permalink

    ראשית, אני לא מאנשי א"י השלמה, אנכי הקטן אכן מאד בעד שלום אמת, אם כי לא אתכחש שהנני מרגיש קשה מאד עם מסירת שטחים מא"י לערבים, אבל אעשה את זה בעד השלום. אולם העניין הוא, שאינני מבין איך אפשר ללכת על מהלך עם הרבה 'סיכונים' כאשר למולך יושב אויב ערמומי שידיו רב לו בשקרים ובנכלוליות, ויום לאחר השלום המיוחל יעשה מה בא לו, [ואולי החמאס יעלה אחר כך לשלטון] מה תאמר, העולם לא יתן לו, לצערינו אנחנו כבר מכירים את האו"ם וכו'.
    למעשה אינני מבין איך אפשר להאמין בסיכוי לשלום במצב הנוכחי שאבו מאזן לא מייצג בכלל את כל העם הפלשתינאי, שהרי בעזה שולט החמאס.

    אהבתי

    • מצטער מאוד אבל אני מסכים רק עם חצי מדבריך. אקדים ואומר שבצעירותי הייתי פעיל בנוער מר"צ ועד הבחירות הלפני אחרונות מעולם לא הצבעתי למפלגה שנמצאת מימין ל"עבודה". אני מחזיק מעצמי כאחד ששתי עיניו פקוחות, למרות שההתפקחות שלי הייתה כואבת מאוד.
      בעניין החרם: ניסיתי לבדוק את העניין בצורה הכי נייטרלית שאפשר (אני יודע שזה כמעט בלתי אפשרי). לא מצאתי שום אידיקציה, אפילו לא רמז, לכך שיש קשר כלשהו בין תופעת החרם לבין מדיניות ישראלית כזו או אחרת.

      כידוע, החרם הנוכחי התחיל בשנת 2000, בימי ממשלת ברק (אגב, החרם הקודם הופסק בתחילת שנות ה-90, בימי ממשלת שמיר). הוא הוכרז רשמית בשנת 2005, ממש בעצם הימים של ביצוע תכנית ההתנתקות. ססמת התנועה: from the river to the sea, palestine will be free איננה עושה הבחנה בין התנחלות אפרת להתנחלות נתניה. עיון במשנתם של מובילי ה-bds, למשל עומר ברגותי ועלי אבו-נועימה, מגלה שאין להם ולו שמץ של עניין בשלום או בפשרה כלשהי. הדבר היחידי שאפשר לומר לזכותם זה שהם לא משקרים, ובימינו גם זה לא מעט.

      וחוץ מהגרעין של bds, החרם מתודלק גם על ידי אוניברסיטאות במימון סעודי, תקשורת במימון קטארי ובמיוחד על ידי שכירי חרב ישראלים אולטרא-שמאלנים שיוצאים מקירבנו ומוציאים את דיבתנו. אף אחד מהגורמים הנ"ל לא מעוניין בפשרה כלשהי. מקורות המימון לאותם ארגונים הם גופים שלא ניתן להגדיר אותם במילה אחרת פרט למילה "אנטישמים", גם אם זה לא נראה כך ממבט ראשון. לדוגמא, רק לאחרונה התבשרנו שארגון "שוברים שתיקה" קיבל ממשלת שוויץ מימון של כ-30000$ להקמת תערוכה שעוסקת בעוולות צה"ל בצוק איתן, ושנציג מטעמם הוזמן לשאת נאום של כחצי שעה בפני הפרלמנט. לכאורה הכל בסדר, אבל כאשר עושים חשבון שמבוסס על מספר הנפגעים, מתברר שאם לממשלת שוויץ היה כל כך איכפת מזכויות אדם אז הם היו צריכים להזמין גם את הגרסה הערבית של "שוברים שתיקה", לממן להם תערוכה בסכום של כ-3,375,000,000,000$ (יותר מהתמ"ג שלהם לשמונה שנים) ולהזמין את נציגם לנאום בפרלמנט למשך כ-18375000 שעות ברציפות (יותר מאלפיים שנה). אבל לא באמת איכפת להם מזכויות אדם. הם או אנטישמים או אידיוטים שימושיים בשירותם של אנטישמים.

      בקיצור, המסקנה הסבירה היחידה היא שתנועת החרם היא 100% אנטישמית. לא 99%.

      מצטער שהארכתי והתעלקתי לך על הבלוג.

      אהבתי

      • יונתן, נדמה לי שפרצת לדלת פתוחה. כתבתי שמקורה של תנועת החרמות והנידויים הוא בתפיסות אנטישמיות ואנטי ציוניות, אך ההתנחלויות, שאין להן לגיטימציה כמעט בשום מקום בעולם, נותנות לה רוח גבית עזה, גם בקרב אלה שאינם אנטישמים ואינם אנטי ציונים. וגם בארצנו יש רבים שאינם אנטישמים ואינם אנטיציוניים ומתנגדים להתנחלויות.

        אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: