Skip to content

שבוע הספר: השנייה האחת שבה הוכרע קרב ווטרלו

יוני 7, 2015

IMG_2430 בשוק הפשפשים, שזה הקניון החביב עלי,  יש "שבוע הספר" בכל ימות השנה. כולל בשבוע הספר. לא מזמן הייתי בשוק, בחרתי אצל סוחר מזדמן אחד 4 ספרים ושאלתי אותו למחירם. 100 ש"ח, הוא אמר לי. קודם צחקתי, אחר כך איחלתי לו הצלחה בעסקיו (לא ראיתי אותו מאז) וחתכתי הלאה. למה? כי מחירו של ספר בשוק הוא 5 ש"ח. מי שמשלם יותר – פראייר.

אז קניתי ספרים בשוק גם בשבוע הספר. ולא, לא קיבלתי הנחה. 5 ש"ח, מחיר פיקס.

הכי מרוצה הייתי מהרכישה הבאה: "שעות הרות גורל" מאת סטיפן צווייג, אחד מגדולי המספרים מאז ומעולם. את הספר תרגמה מגרמנית עדנה קורנפלד, והוא יצא בשנה לא ידועה (לדעתי בפיפטיז או בתחילת הסיקסטיז) בהוצאה שנעלמה בינתיים, "גרעיני זהב".

עוד באוטובוס, בדרך הביתה גמעתי את הספור הראשון: "דקה הרת גורל בווטרלו". ווטרלו, על שם מקום בבלגיה,  הוא הקרב הידוע בהיסטוריה של הזמן החדש. הזמן: לפני 200 שנה, ב-18 ביוני 1815.

עוד בתחילת האביב נחת נפוליאון בחופי צרפת אחרי שנמלט מאי גלותו, ובמסע מהדרום לבירה אסף עימו מאות אלפי חיילים ומתנדבים, עוד אחד מהצבאות האדירים ("לה גראנד ארמה") שנפוליון התמחה באיסופם.

נפוליאון, מספר צווייג, לא השתהה הרבה בבירה לפני שיצא לקרב, והחיפזון משתי סיבות: האחת, כדי שלא להניח לאויביו מבית, איש השו-שו ז'וזף פושה (שצווייג כתב עליו ביוגרפיה מצויינת) ושר החוץ, המרקיז דה טאליראן, להתאחד ולארגן לו אופוזיציה בבירה. והשניה: כמו תמיד ניסה נפוליאון לתפוס את הצבאות של יריביו אחד-אחד ולהכות בהם לפני שיתאחדו.

הוא יצא לדרך צפונה אל הגבעות והמישורים של בלגיה באמצע יוני, עם קצת פחות מ-100 אלפי חיילים. ב-16 ביוני הוא פגש בעיקר הצבא הפרוסי בהנהגתו של הפילדמרשל הרוזן פון בליכר. 68 אלפי חיילים צרפתים הביסו את 84 אלפי הפרוסים ליד העיירה הבלגית ליניי, בשעה שהשליש הנותר של הצבא הצרפתי היכה בבריטים, לא הרחק משם. אך בליכר  הגרמני ו-וולינגטון הבריטי לא התעקשו להמשיך בקרבות  נגד הקורסיקאי הקטן עד הסוף המר. הם נסוגו.

למחרת, ב-17 בחודש יוני לפני הצהריים, שוב פיצל נפוליאון את צבאו. כשליש מן הצבא, בראשותו של המרשל דה גרושי, הוא שלח למרדף אחרי הפרוסים הנסוגים כדי למנוע מהם להתאחד עם צבאו של וולינגטון. ועם שאר הצבא  חיפש בונפרטה את הצבא הבריטי של "דוכס הברזל", וולינגטון.

הבעיה היתה עם גרושי. קבלו את התיאור של סטיפן צווייג:

"אדם בינוני אמיץ לב וישר דרך, אחראי ונאמן, שהוכיח, כמפקד פרשים, פעמים רבות את מידותיו הטובות…אך עם זאת…שום מיתוס אינו אופף את דמותו…נפוליאון יודע היטב שגרושי אינו גבור חיל אף לא אסטרטגון מבריק…אולם מחצית מצביאיו היתה מכבר לשוכני עפר ואלה שעודם בחיים נשארו באדישות נרגנת באחוזותיהם…וכך הוא נאלץ להטיל תפקיד מכריע על שכמו של האיש האפור."

הצבאות הנפרדים מתקדמים. נפוליאון נתקל בצבאו של וולינגטון ליד ווטרלו. גרושי מתקדם לאיטו בעקבות הצבא הפרוסי, שאיש אינו יודע היכן הוא. בינתיים יורדים גשמים כבדים. בוץ כבד שבו מבוססים חיל הרגלים וסוסי הפרשים.

בלילה מתכנן נפוליאון את המלחמה. לפי התכנית, הוא יתקוף את הבריטים בתשע בבוקר. הוא שוב נחפז, כי הוא עדיין חושש מהצבא של פון בליכר,  עשרות אלפי חיילים שעלולים להכריע את המערכה אם יגיעו בזמן לעזרת וולינגטון.

אלא שבבוקר הקרב מעכבים הגשם והבוץ  את תנועת הכוחות הצרפתיים אל שטחי הכינוס. וכך קורה שהקרב מתחיל באיחור של שעתיים,  רק ב-11 בבוקר.

במרחק לא רב משם,  הגיס של גרושי טרם יצא לדרך בעקבות הפרוסים. ב-11 בבוקר, כשמתחיל הקרב בווטרלו, גרושי אוכל את ארוחת הבוקר שלו בביקתה של איכר בלגי.  הנה צווייג:

"והנה לפתע…נרעדת הקרקע תחת רגלי החיילים. הם מטים אוזן, מקשיבים בדריכות, והנה בזו אחר זו מתגלגל ובא בליל עמום המתפוגג במהרה. קולם של תותחים הוא זה, רעמיהם של מטחי אש, המגיעים אמנם ממרחק, אך מרחק זה אינו רב, כמהלך שלוש שעות לכל היותר."

לסגנו של גרושי ולקצינים אחרים, המשמעות ברורה: "Il faut marche aux cannons!" –  יש לצעוד למקום שבו רועמים התותחים!

שהרי ברור שהקרב מול הבריטים החל, והצבא בראשות הקיסר זקוק לכל תגבורת. אך לא זה מה שחושב גרושי. הוא קיבל פקודה מפורשת,  לרדוף אחרי בליכר. וכל עוד אין פקודה אחרת – זה מה שהוא ייעשה.  ההפצרות והנידנודים של הקצינים הבכירים שלו אינם מועילים. גרושי בשלו.

הסגן, ז'ראר, בניסיון נואש אחרון,  מבקש להרשות לו לחוש לשדה הקרב לפחות בראש גדודו וקצת פרשים. גרושי מהרהר בדבר. צווייג כותב:

"שניה אחת נמלך גרושי בדעתו, ושניה אחת זו מעצבת את את גורלו שלו, את גורלו של נפוליאון ואת גורלו של העולם. שניה זו בבקתת האיכרים…חורצת את גורלה של המאה ה-19…והיא – אפופת אלמוות – נישאת על שפתיו של אדם ישר, אמיץ למדי…וכך מבטל גרושי בתנועת יד נמרצת את הצעת סגנו…הקצינים נאלמים בזעף. סביב מפקדם משתררת דממה. ובדממה זו מתרחקת ונמוגה לנצח השניה המכרעת ועמה מה שאין להשיב, לא בדברים ולא במעשים. וולינגטון ניצח."

ואמנם כך היה. בכל שעות לפני הצהרים, ואחר הצהריים, הסתערו הגייסות של נפוליאון על קווי ההגנה של הבריטים, ולא היתה הכרעה. פעם כמעט הבקיעו הצרפתים את הקו. פעם כמעט נואשו. הצבאות נאחזו זה בזה כשני מתאבקים שאינם מסוגלים להכריע איש את רעהו, וגם אינם מניחים איש לרעהו דרך נסיגה.

אלא שפון בליכר עשה מה שלא עשה גרושי. הוא חש למקום שבו נשמעו התותחים ובו נערך הקרב. בדרך התאחדו כוחותיו עם גיס פרוסי נוסף, שלא השתתף בקרב התבוסה בליניי. וכשהגיעו הפרוסים לווטרלו, הם הכריעו את המערכה. ה"גראנד ארמה" האחרון של נפוליאון התמוטט והתפורר.

למחרת, ה-19 ביוני, עדיין לא ידע גרושי מהן תוצאות הקרב, עד שהגיע אל מחנהו קצין צרפתי מגמגם, המום ורועד, שנחשב על ידי שומעיו למטורף ושיכור, עד שקלטו את המסר, כי אבוי "אין עוד קיסר לצרפת,  ואין לה עוד צבא קיסרי, כי הובסה ואבדה המולדת."

גרושי, כותב צווייג, "מכנס מיד את קציניו. דמעות של חרון וכאב נקשרות בעיניו כאשר הוא נושא בפניהם נאום קצר בו הוא מנמק את החלטתו ההססנית, כשהוא, עם זאת, מביע את צערו העמוק על טעותו."

אחר כך אחראי גרושי לאחד הנסים הצבאיים  הגדולים בהיסטוריה: עם עשרות אלפי חייליו הוא מצליח לעבור בין הצבאות של הבריטים והפרוסים, העולים עליו פי חמישה בגודלם,  ולחזור ללא נפגע אחד ובלי לאבד תותח אחד לגבולות צרפת. הישג קצת מאוחר מדי, כמובן, אך בכל זאת זוכה גרושי "להתמנות למצביא עליון ולפאר של צרפת".

עד כאן צווייג. אך עם כל הכבוד, מאותו סיפור יכול לצאת גם, שהשניה שהכריעה את המערכה בווטרלו לא היתה לפני הצהריים ביום הקרב, ה-18 ביוני, אלא כבר 24 שעות קודם לכן, כשנפוליאון הטיל את המשימה העצמאית של המרדף אחרי הפרוסים על קצין אפור שמעולם קודם לכן לא נשא בפיקוד עצמאי, ושהגיע לדרגתו הרמה אחרי שקצינים מוצלחים ממנו ניספו בזה אחר זה בשדות הקרב של אירופה והמזרח התיכון.  יתכן שבשנותיו האחרונות, בגלותו באי סנט-הלניי, הרהר נפוליאון לא מעט בטעות הגורלית הזאת.

ב"שעות הרות גורל" מספר צווייג גם על נפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים, על כתיבת האורטוריה שהצילה את הקריירה של המלחין גיאורג פרידריך הנדל,  על הופעתו של ההמנון הצרפתי, "המרסייז",  על גילוי האוקיאנוס השקט, על גילוי הזהב בקליפורניה ועוד.

שווה.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

7 תגובות
  1. אור permalink

    תודה על הפוסט החביב. צוויג חביב עלי מאוד. תוכל, בבקשה, לכתוב עליו עוד? אדזים ואבקש רשימה על כל סיפור, או אחת כנגד כמה.

    אהבתי

  2. מאיר permalink

    תודה רבה על הפוסט הזה.

    מענין וכתוב נפלא.

    אהבתי

    • תודה מאיר, נהנייתי לכתוב אותו. למעשה כתבתי אותו "בראש" עוד כשקראתי את הסיפור באוטובוס.

      אהבתי

  3. אני גרופי של סטפן צווייג. אם הוזכרו מלחמות נפוליאון, עוד משהו מהזיכרון. המרשל הצפתי זא'ן בסיס ברנדוט, שנלחם נגד הפרוסים ונגד השבדים, הוכתר בסיום הקרבות כמלך שבדיה. השבדים התלהבו מהגינותו בשדה הקרב.

    אהבתי

    • ממליץ לך מאוד על "פושה". נפוליאון מככב גם שם. ביוגרפיה מופתית. אם לא תמצא בספריה אשאיל לך את העותק שלי.

      אהבתי

  4. המון תודה

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: