Skip to content

הנאכבה של חיפה, 1948: ההנהגה הבוגדנית של הערבים הפלשתינים

יוני 2, 2015

IMG_20150520_153203

לפני כשבועיים פרסמתי בפייסבוק את התמונה למעלה. הכיתוב היה: מרפסות חיפאיות בשיבת ציון (הרחוב, לשעבר רחוב סטנטון, על שמו של הקולונל הבריטי אדוארד אלכסנדר,1867-1947, בן של גנרל, מושלה הצבאי הראשון של העיר, שבתחילת המאה הקודמת היה גם מושלה של חרטום בירת סודן, ואנטי-ציוני ידוע).

 מכיוון שחלק מחברי בפייס הם טיפה "פוליטיים", שלא לומר שמאלנים, הגיע שרשור התגובות  בעקבות התצלום הסלולרי התמים הזה אל גורלם המר (בלי אירוניה) של רבים מתושבי חיפה הערבים, תושביו המקוריים של רחוב סטנטון, שבמרוצת 1947 הפכו פליטים, כ-10% מכלל הפליטים שיצרה המלחמה באותה תקופה. אין צורך לומר שעלה באפי, לנוכח כמה מהתגובות האלה, ריחם המבאיש לפעמים של ההיסטוריונים הקרויים "חדשים", כולל הסתם-שקרן אילן פפה. אך בכל מקרה הבטחתי למכותבי שאכתוב פוסט הנוגע להתרחשויות שאירעו בחיפה.

לצורך זה עיינתי (שוב) בכמה מקורות (הרשימה המלאה בתחתית הפוסט), הפעם תוך התמקדות על חיפה. כולם, כמובן, מוטים כך או אחרת , יותר או פחות, לאחד הצדדים הפוליטיים, כשכתיבת תולדות הימים ההם באה לשרת מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות מן הזמן הזה (או מהזמן שבו פורסמו הספרים והמאמרים). ועם זאת, הקורא המודע למתרחש יוכל לסלק את המוץ ולהישאר עם התבן.

לצורך התיאור ההיסטורי של המאורעות בחיפה בין דצמבר 1947 לסוף אפריל 1948, המופיע בפוסט הזה,  בחרתי להסתמך בעיקר על ספרו של בני מוריס (שנכתב בתקופה שבה הגדיר את עצמו כאחד "ההיסטוריונים החדשים", כלומר, הרחק בשמאל), פשוט משום שהוא המפורט ביותר ממקורותי, וכאשר הבאתי מובאות ממקורות אחרים ציינתי זאת באותיות קוד הנתונות בסוגריים {למשל: (פ', לפעמים בתוספת מספר העמוד) מסמן מובאה מספרה של ג'ואן פיטרס}.

אילן פפה וכתביו אינם נמנים על מקורותי, ובסופו של הפוסט הבא אסביר מדוע לא טרחתי בו.

קצת רקע: ההיסטוריה של חיפה

בשנת 1800 עמד מספר תושביו של הכפר הקטן למרגלות הכרמל על 1,000 תושבים. בשנת 1880 כבר הגיע מספר התושבים ל-6,000, חלק גדול מהם טמפלרים גרמנים שהקימו את "המושבה הגרמנית" וגם שכונה במעלה הכרמל הקרויה היום "הכרמל המרכזי", וגם אנשי המסדר הנוצרי הכרמליטי, שהמנזר שהקימו ליד סטלה-מאריס של היום שימש כבית חולים את צבאו של נפוליון בדרכו למצור (שלא הצליח) על העיר עכו. שאר התושבים היו ערבים ויהודים (כמה מאות במאה ה-19 ומעט אלפים בתקופת השלטון העותומני (הטורקי).

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, הגיע מספר תושבי חיפה ל-20 אלף. היא נכבשה בקלות על ידי צבאו הבריטי של הגנרל אלנבי לקראת תום המלחמה, ואז החלה תקופת הפריחה הגדולה:

הבריטים ראו בעיר הכרמל משלט אסטרטגי ראשון במעלה בשירות המנדט שלהם ושליטתם האימפריאלית באזור החשוב הזה (בגלל הנפט שהתגלה בעיראק ובאירן תחילה, בתחילת המאה הקודמת): נמל המים העמוקים היחיד בין ביירות שבלבנון לאלכסנדריה שבמצרים. הם השקיעו הרבה בנמל, הניחו את קו צינור הנפט מעיראק שהגיע לחיפה, והפכו את חיפה לצומת חשובה של רכבות, שדהרו לשלוש יבשות – לאיסטנבול ואירופה, לדמשק ואסיה ולאלכסנדריה ואפריקה.

מספר התושבים עלה בהתאמה, וב-1947, ערב המלחמה, כבר התגוררו בחיפה 145 אלפי תושבים, עם רוב קטן ליהודים. בנמל עבדו 1,500 ערבים ו-500 יהודים. בשנות השלושים עלה מספר תושביה של חיפה על מספר תושבי תל אביב. (הנתונים האלה בעיקרם מן הוויקיפדיה, וקצת ידע כללי)

החלוקה השאירה את חיפה במדינת ישראל

על פי החלטת החלוקה של האו"ם, בנובמבר 1947, נכללה חיפה בתחום מדינת ישראל.

על פי החלטת ההנהגה של הערבים הפלשתינים והממשלות של כל המדינות הערביות (חוץ מהמפלגות הקומוניסטיות) – לא תקום ולא תהיה מדינה ליהודים בשטח שהוקצה לה על ידי האו"ם, והדרך למנוע זאת – בכוח הזרוע.

ושום פשרות אינן באות בחשבון.

הצרות, אם כן,  היו בלתי נמנעות.

כבר למחרת החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר החל ירי של צלפים ערבים לעבר שכונות יהודיות ולעבר התחבורה הציבורית. הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה כללית בת שלושה ימים. ב-2 בדצמבר הסתער המון ערבי על המרכז המסחרי היהודי של ירושלים והחל תוקף יהודים, בוזז ושורף חנויות (עד לאמצע דצמבר נרצחו ונהרגו 86 יהודים וכמה מאות נפצעו (ש') אחר כך באו פעולות תגמול מצד היהודים.  מתנדבים ערבים מהמדינות השכנות חדרו לארץ כבר באותו חודש והיו שהגיעו לחיפה. חלקם חיילים לשעבר, ואליהם נלוו גם מתנדבים גרמנים ופולנים מפליטי הצבא הנאצי (אני מזכיר זאת כי הדבר בא לביטוי בולט בסכסוך בחיפה, פרטים בפוסט הבא).

לשכבה מסויימת של הערבים תושבי חיפה היה די בכך.

מוריס כותב: "היוצאים (מחיפה) בגל ראשון זה למדינות ערב היו ברובם בני המעמד הבינוני והגבוה. בואם לא הורגש כמעט ובוודאי לא הטיל מעמסה כבדה על המדינות המארחות." (מ' עמוד 86) וגם "בתקופה שבין דצמבר 1947 למרס 48 החלה הבריחה של ערביי ארץ ישראל…כן הואצה יציאתם של האמידים והעשירים מן הערים, ובמיוחד מחיפה, יפו ומירושלים וכן מיישובי הלוויין והכפרים שסביבן." (מ' עמוד 89)

לדעה זאת שותף גם כריסטופר סייקס, בנו של סיר מארק סייקס, מי שהיה שר החוץ הבריטי הידוע מהסכם "סייקס פיקו" (המתפורר בימים אלה) המדווח כי "בינואר אותה שנה (1948) הגיש הנציב העליון, זו הפעם הראשונה, דין וחשבון מפורט על אודות הגירה ניכרת של ערבים מארץ ישראל החוצה, ובעיקר של אנשים מבני המעמד הבינוני  ובמקרב בעלי ההון. בהדרגה גדלו מימדיה של הגירה זו, ביחוד בחודשי פברואר ומרס." (ס', עמ' 325)

וכמה ערבים נמלטו מחיפה בין נובמבר (ויש הטוענים פ' – שהבריחה החלה כבר באוקטובר) 1947 ובין אמצע אפריל 1948? מוריס מצטט את בן-גוריון שהסתמך מצידו על מקורות בממשלת המנדט. לפיהם ברחו עד לאמצע דצמבר 15 עד 20 אלף ערבים מחיפה. לפי אומדן של אנשי "ההגנה" עזבו את חיפה, עד ל-22 בינואר, 1948 20,000 איש, ולפי מקורות ערבים – 25,000. מאוחר יותר מעריך מוריס  שעד ל-22 באפריל (היום שבו החל הפינוי הגדול) התפנו מחיפה בין 20,000 ל-30,000 תושבים ערבים.

הערכות אחרות מביאים האחים קמחי בספרם "משני עברי הגבעה". לדבריהם , עד לסוף חודש מרץ 1948 התפנו מחיפה 25,000 תושבים ערביים, ובמרוצת 18 הימים הראשונים של אפריל – עוד 20,000. (ק' עמוד 119).

ההערכות לגבי מספרם הכולל של התושבים הערבים של חיפה באוקטובר 1947 נעו בין 62 ל-70 אלף.

משמעות הדבר היא שכאשר החלו הקרבות בעיר ב-21 באפריל, נמצאו בה בין 40 ל-50 אלף תושבים על פי מוריס, ו-20 עד 30 אלף תושבים על פי האחים קמחי.

בגידת ההנהגה הערבית של חיפה

המנהיג הפוליטי החשוב ביותר של הערבים תושבי חיפה היה השופט אחמד ביי חליל, שהיה הנציג היחיד של הוועד הערבי העליון – הגוף הפוליטי החשוב ביותר של הערבים הפלשתינים באותה תקופה.  כאשר הודיע מפקד אזור הצפון מטעם המנדט הבריטי, הגנרל  יו סטוקוול ב-18 באפריל, הן ליהודים והן לערבים,  כי צבאו עומד לפנות את עמדותיו ברחבי חיפה ולהתרכז בסביבות הנמל, אמר  חליל לקצינים בריטיים שנפגש איתם שברגע שהבריטים יצאו מעמדותיהם תעבור היוזמה לידי הערבים. (ש' עמוד 71)

אך ביום שבו החלו הקרבות, ב-21 באפריל, נמלט אחמד ביי חליל לביירות די מוקדם בבוקר.

סוג של יוזמה פרטית.

לוועד העליון הערבי שוב לא היה נציג בחיפה.

ומה באשר לפיקוד הצבאי?

המפקד מס. 1 של הלוחמים הערביים בחיפה נהרג כמה ימים לפני שהחלו הקרבות בעיר, כאשר הוביל שיירת נשק שיורטה על ידי אנשי "ההגנה".  במקומו מונה לתפקיד אמין בי עז אל-דין, דרוזי מלבנון. סגנו היה יונס נפאעה,  חיפאי שהיה קודם למנוי הצבאי שלו מפקח תברואה מטעם העיריה.

אל-דין נמלט ב-21 באפריל אחר הצהריים, לאחר כמה שעות של קרבות, וכמה שעות אחרי חליל.

סגנו, נפאעה בילה עוד לילה אחד בחיפה עירו ונמלט ממנה למחרת, ה-22 לחודש.

וזוהי רק ההתחלה.

ההנהגה הפוליטית של התושבים הערבים בחיפה היתה בידי "הוועדה הלאומית הערבית", בת 15 החברים. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 פירסמה הוועדה הזאת 12 הודעות לציבור. רק באחת מהן נקרא הציבור הערבי להישאר בחיפה. מדוע? מוריס מציין שרבים מהנוטשים נמנו על "השכבות החברתיות שעמן נמנו חברי הוועדה". כלומר, אליטות ההון והאינטליגנציה הבורגנית.

ומה באשר לחברי הוועדה עצמם? ובכן, על פי דו"ח של ההגנה מ-28 במרץ 1948, 11 מתוך 15 חברי "הוועדה הלאומית הערבית"  יצאו את העיר. מאמציו של היו"ר, רשיד חאג' איברהים להחזירם "עלו בתוהו" (מ' עמוד 71).

כלומר: עשרות אלפי הערבים שנותרו  בחיפה באביב 1948 – רובם הגדול ממעמד הביניים הנמוך ומדלת העם, הופקרו בפועל על ידי הנהגתם.

מוריס מביא את ההערכה של המודיעין הבריטי לנוכח התרגיל הזה, כפי שנכתבה בימים האחרונים של חודש אפריל '"בריחתו המבוהלת של אמין בי עז אל-דין…(היתה) כנראה הגורם המכריע ביותר" שגרם לירידת המורל בקרב הקהילה הערבית בחיפה".

ואילו מפקדת הצבא הבריטי, בהערכת מודיעין ב-6 במאי, קצת יותר משבוע לפני שהתפנתה, נאמר: "המורל של התושבים (הערבים) של חיפה התערער כליל לנוכח עריקת מנהיגיהם וגילויי הפחדנות המרובים בדרגים הבכירים." (מ' עמוד 113)

(נראה שאין זה מקרה מבודד. הנה מה שקרה בטבריה, כמה ימים לפני הבריחה ההמונית מחיפה. הערבים של טבריה ביקשו שהצבא הבריטי יפנה אותם מהעיר. כשנודע הדבר לאחד הנציגים הבכירים של היהודים, משה צחר, הוא הוכה לדבריו ב"הלם". הוא לא הצליח להתקשר עם מטה ההגנה בתל-אביב כי קווי הטלפון היו מנותקים.  לדבריו הוא מחה נגד הפינוי בפני המושל הבריטי, וביקש ממנו לכנס את מנהיגי הערבים כדי שהוא (צחר) יוכל לנסות לחהשפיע עליהם לחזור בהם. על כך השיב המושל: "אין יותר מנהיגים (כאן). הם ברחו. יש אוכלוסייה ללא מנהיגות." מ' עמוד 105)

יתכן ששום דבר מכל זה אינו מפתיע: שהרי גם ההנהגה העליונה של כלל הערבים הפלשתינים כלל לא נמצאה בארץ שבה החלה המלחמה היהודית-ערבית. המנהיג העליון, הפוליטי (שעמד בראש הוועד הערבי העליון) והדתי, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, נדד בין רובע העשירים הליופוליס שבמצרים ובין דמשק.. וכאשר ביקשו הערבים של חיפה עצה בימים המכריעים של אפריל, הם ניסו לפנות לצורך זה לדמשק, אך ללא הועיל.

מישהו מתאר לעצמו את כוחות ההגנה והפלמ"ח או האצ"ל והלח"י  נלחמים פה כשדוד בן גוריון (ההגנה), יצחק שדה (הפלמ"ח), מנחם בגין (האצ"ל) או נתן ילין-מור (הלח"י) מנהלים את המלחמה מהמושב האחורי בחו"ל כלשהו?

הנה מה שכתב בעניין זה ההיסטוריון עריף אל-עריף (אין תאריך): "היכן הם המנהיגים שצריכים היו להראות את הדרך?היכן ה-AHC(הוועד הערבי העליון)? מדוע חבריו נמצאים במצרים בשעה שפלשתינה, ארצם, זקוקה להם?"

בפוסט הבא: הקרבות באפריל, הפצצה בשוק, המו"מ להפסקת האש, "ההיסטוריון" אילן פפה  ועוד אגדות אורבניות

————————————————————————————————————

מקורות:

ג' – יואב גלבר, "קוממיות ונאכבה", הוצאת דביר 2004

מ' – בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1947-1949, הוצאת עם עובד, 1986

פ' – ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988

ס' – כריסטופר סייקס, "מבלפור עד בווין", הוצאת מערכות, 1966

ק' – ג'ון ודוד קמחי, "משני עברי הגבעה", הוצאת דבר, 1961

ש' – י.צ. שווארץ, "מלחמת השחרור", הוצאת ראובן מס, 1969

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. האם אין היסטוריונים ערבים שכתבו על הנושא הזה? לא יודע אם יש או אין.

    אהבתי

    • עמירם, יש פוליטיקאים וכותבי זכרונות ואגיע אליהם בפוסט הבא.

      אהבתי

  2. פוליטיקאים עכשוויים, ולא משנה מאיזה לאום או מדינה סובלים מזיכרון גמיש. גם זיכרונות אובייקטיביים הם דבר משתנה ללא כוונת זדון. הדרך הנכונה לדעתי לתעד היסטוריה היא לקחת עדויות מהאנשים המעורבים תקופה קצרה אחרי התרחשות המאורעות. אליסטר הורן עשה זאת ב'מלחמה פראית לשלום' על מלחמת אלג'יריה. הוא ראיין אנשים רלוונטיים מכל הקצוות המעורבים.

    אהבתי

  3. עמירם, לא מדובר בפוליטיקאים עכשוויים, אלא כאלה שפעלו באותה תקופה.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. הנאכבה של חיפה 1948/ התרומות של המתנדבים הערבים והמופתי אל חוסייני (2) | מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: