Skip to content

הסטייל וממשלת נתניהו: הצביעות הגויית של המבקרים (2)

מאי 20, 2015

בפוסט הקודם התעכבתי על שאט הנפש של שלושה עיתונאים חשובים – סימה קדמון, "ידיעות אחרונות", בן כספית, "מעריב" ורביב דרוקר "הארץ") לנוכח האופן הלא-ראוי, לדעתם, שאיפיין את הקמת הממשלה הנוכחית של בנימין נתניהו.

מילים כמו עליבות ובושה…אקורד צורם…פיאסקו…(גרוע מ-)קירקס…(קדמון) אירוע עצוב…לא להאמין…(פעם)היה להם סטייל…מה נותר…אפר ועפר…(כספיתאנחנו נישאר עם תחושת הבחילה, המבוכה, הבושה וההרגשה שהטקס, הממשלה הזאת, הדבר הזה – מה שזה לא היה – בכלל לא שלנו(דרוקר)."

לא יהיה זה מוגזם להניח, שהמילים שמייחדים העיתונאים האלה לתהליך הקמת הממשלה האחרונה, די מתאימות לדעתם על ממשלת הימין, על מפלגותיו ועל קהל בוחריו הנבערים, שלהפתעתם העצומה של העיתונאים הנ"ל והמוני המתנבאים מסוגם, שוב גזלו בחוצפתם את השלטון מידי הראויים לו – דהיינו המחנ"צ ומר"צ, אפשר בתמיכה של הרשימה המשותפת לחד"ש ולמפלגות הערביות.

נדמה לי שחלק נכבד מדי מן האליטות שלנו, בתקשורת, בפוליטיקה, באקדמיה ועוד, פשוט אינם יודעים איפה הם חיים.

כלומר, מה זה העם הזה שהם יושבים בתוכו.

כמו אצל רבים בכנסיית הסכל, מדובר באנשים שמעמדה של התיאוריה אצלם עולה על מעמדה של המציאות. הם WISHFUL THUNKERS מושבעים (כפי שאפשר ללמוד מטעותם המוחלטת באשר לתוצאות הצפויות של הבחירות), והיוהרה וההתנשאות המאפיינים אותם מונעים מהם אפילו את ההבנה שהם טועים ומטעים אפילו אחרי שנפלו קשה על האף.

הם בשלהם.

גוערים בנחותים מהם ומחלקים להם ציונים.

*****

כבר שיתפתי פה לא פעם את הקוראים בתפיסה האנתרופולוגית הבנאלית שלי: יש דבר כזה עמים ולאומים. לא מדובר בהמצאה מניפולטיבית של תקופת הקפיטליזם.

לעמים האלה יש אופי, הנבנה ממסורתם, מההיסטוריה שלהם, מהרגליהם, מהזיכרון התרבותי הגנטי שלהם.

נימוסים והליכות בחצר המלך: לא בבית ספרנו

נימוסים והליכות בחצר המלך: לא בבית ספרנו

כל האידיאולוגיות הטיפשיות של הפוסטים למיניהם (פוסט-מודרניסטים, פוסט- קולוניאליסטים, מרקסיסטים ופוסט-מרקסיסטים, פוסט-ציונים) המבקשות לטאטא את האמת הבסיסית הזאת מתחת לשטיח התיאוריות המפוצלחות שלהם, מתבררות שוב ושוב כמגוחכות במקרה הטוב (כמו גם ציפיותיהם ותחזיותיהם בקשר לבחירות בישראל, לאביב הערבי, לעוללות כהונתו של ברק אובמה, ואלה רק קצת דוגמיות בולטות מהתקופה האחרונה).

העמים-לאומים השונים האלה, מקיימים (כשניתנת להם היכולת) שלטון פוליטי המתאים לאופיים ולמה שנתפס נכון ויעיל על פי זכרונם ההיסטורי.

כבר כתבתי לא פעם: לרוסים יש צאר, ולא חשוב אם זה צאר בן צאר, או צאר קומוניסטי או צאר שושואיסטי כמו ולדימיר פוטין.  הצרפתים זקוקים לסוג של נפוליון בונפארטה. שליט די אבסולוטי המקיים שלטון ריכוזי. לגרמנים יש סוג של קנצלר פרוסי דמוי ביסמרק ואצל הבריטים (ובעקבותיהם האמריקאים) מתייחסים לשליט כאל סוג של מלך קונסטיטוציוני. ואילו המצרים זקוקים לאווטאר של פרעה טוב ומיטיב לעמו ונורא אל אויביו. למשל נאצר. למשל סיסי.

ואצל היהודים שולט ועד הקהילה. היהודים שהקימו פה מחדש את ישותם הלאומית הגיעו מהשטייטלים של רוסיה, בוקובינה וגליציה ומהגטאות של מקנס, חאלב ובגדד, ולא חשוב אם  קוראים לזה דמוקרטיה מערבית או למי שמנהל את העייסק "ראש ממשלה" – מדובר ביו"ר הוועד.

אחד שיודע להסתדר עם הגבירים, עם הרבי ועם הגבאי, וכמובן עם המתפללים שדרישותיהם תמיד מרובות מדי.

מכיוון שמדובר בעם עתיק למדי, שהספיק לאבד באלפי השנים האחרונות חלקים נכבדים מהתמימות ומהצביעות המאפיינים עדיין עמים טריים יותר, הרי שהחוקים פה אינם קדושים, כיוון שעניינם לשרת את האינטרסים האנושיים ולא לקבוע אותם; דיבורים מנומסים מדי נתפסים כביזבוז זמן, ועדיפה  דרך ה"דוגרי"; פוליטיקאים (ואחרים) לא אמורים להחביא את שאיפותיהם האישיות כדי שיוכלו להיתפס כאצילים מעודנים מחצר המלך ארתור או אדוארד. ובמקביל וכתוצאה מכך, גם אין מתייחסים ביותר מדי יראת כבוד אל יו"ר הוועד. הוא עוד אחד כמונו, ושנא לא ירים את האף.

ויש עוד, אבל נראה לי שהפרינציפ ברור. כל זה לא הצטמח במקרה ולא הגיע לשטייטלים ולגיטאות באירופה וברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה יש מאין. מקורה של התרבות הפוליטית הזאת הוא בעם שיצא ממצרים. שפרק את עולו של השליט הזר, וניסה גם לפרוק מעליו את שלטונו של שליח האל (משה). שהתחנן למלך כמו שיש לגויים, אבל סילק מעליו די מהר את המלך הראשון (שאול), וכשהיה נראה שהשושלת השניה (בית דוד) מכבידה את עול המיסים, נפרדו מעליה עשרת השבטים, שאחר כך החליפו מלכים ושושלות כגרביים.

ולא פחות חשוב – מכיוון שבשטח התרוצצה האמונה בשליט אלוהי בלתי נראה שהכל נעשה בדברו וכדברו, ממילא נוצר זילזול מסויים בכבודם של שליטים אנושיים, מי שלא יהיו.

והעמדה הבסיסית הזאת לא השתנתה גם כשהיה מדובר בשליטים זרים רבי כוח אפילו יותר מפרעה המצרי, כגון מלכי בית סלווקוס המוקדונים או הקיסרים הרומאים, שבעיני היהודים הגיעו לשיא הגיחוך והאיוולת וחילול הקודש כשהכתירו את עצמם כאלים. האידיאולוגים הטיפשים בני ימינו (המתחזים לעתים להיסטוריונים)  הדנים לכף חומרה את התנהגותם של היהודים במאה הראשונה והשניה לספירה מול שליטי האימפריה הרומית מתבקשים להשיב לעצמם על השאלה הבאה: מה היו הם עושים אילו היה בנימין נתניהו מכריז על עצמו כאל ודורש מהם להשתחוות לו? ובכן, לאבות אבותיהם זה נראה לגמרי אאוט כבר לפני אלפיים שנים.

אם לא הייתי חושש משרת התרבות החדשה שלנו מירי רגב, הייתי אומר שמדובר פה בעם בעל אופי אנרכיסטי למדי.

ואגב, אחינו הערביים אינם רחוקים מאיתנו ביותר בעניין היחס כלפי השלטון. המקבילה שלהם לוועד הקהילה הוא "השורה" – זקני השבט הקובעים אחד מהם כבוס, והוא בדרך כלל על-תנאי.

****

וכל מה שנראה לאירופאים המעודנים האלה שלנו, סימה קדמון, בן כספית ורביב דרוקר (שהכל אצלם ואצל שכמותם מתנהל אך ורק בתרבותיות ובטוב-טעם) כ"בושה…פיאסקו…גרוע מקרקס…מעורר בחילה ומבוכה…בכלל לא שלנו" – הוא בדיוק שלנו. העיתונאים האלה רק מעמידים פנים שאין תקדים לאופן שבו הרכיב נתניהו את ממשלתו האחרונה (בינתיים?), והנוכחית. שיחזרו במטותא אל זיכרונות משה שרת ואל כמה ספרים על הרצל, שיקראו מה הלך במושבות הברון ושלא ישכחו את הח"כ גולדפארב והמיצובישי.

אבל זה בסדר: גם חוסר הבושה שלהם, חוסר הכבוד שלהם, החוצפה והשקרים שבהם הם מתייחסים אל נתניהו – גם הם חלק מהתרבות הפוליטית היהודית האנרכיסטית הנ"ל.

וזו בעיקר הצביעות הגויית שלהם שעדיין קצת מפריעה לי.

פוסט שני. בקרוב: מה שמפריע לי אצל נתניהו וממשלתו

 

 

 

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. עידו לם permalink

    מה שאתה אומר נכון לגבי הרוסים אבל כנראה לא לגבי העמים אחרים : לגרמנים אין קנצלר פרוסי כיום אלא מנהיגים ליברלים גנרים, לצרפתים אין מנהיג אבסולוטי נוסח נפוליאון אלא מנהיג ריכוזי בצורה לא קיצונית, עמים אכן משתנים לא כולם אבל חלקם, והתרבות הפוליטית היהודית של ועד הקהילה שהבאנו לכאן היא כנראה לא גרויסע מציאה לאור המציאות של חיינו.

    אהבתי

  2. עידו, קנצלר פרוסי במובן של שליט תקיף וסמכותי בלי חוכמות ואנגלה מרקל היא בדיוק זה. ככל שהמנהיג הצרפתי מרוחק יותר מנפוליון (כמו הולנד) ימיו בשלטון קצרים יותר. ומה שיש לנו, כמו בכל מקום אחר ובכל עם אחר, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות, ואין צורך להתעלם לא מאלה ולא מאלה.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: