Skip to content

סיפור/ אולי תכתוב לי שיר?

מאי 1, 2015

לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, עבדתי לפרנסתי במדור הספורט של אחד העיתונים היומיים. עבודה נוחה לסטודנט: שעות עבודה גמישות, תמיד אפשר להמציא משהו כשאין חומרים ממשיים, וגישה נוחה  למיטות של סטודנטיות שמתרגשות ממפורסמים. אמנם רציתי לכתוב על אמנות, אבל זה היה עיתון חדש, וכתבים על אמנות לא חסרו להם. לעומת זאת התגלה מחסור בכתבים במדור הספורט, ולשאלת העורך אם אני "מוכן להתנסות" השבתי בחיוב נלהב. הייתי אוהד שרוף  של קבוצה אחת שנעלמה בינתיים, הלכתי למשחקיה וקראתי את מדורי הספורט. עורך המדור שראיין אותי היה עם ראש פתוח: תכתוב על כדורגל בתור אמנות, הוא אמר לי.

ביום צהריים אביבי ביקרתי אצל אחד ממקורותי, מאמן של קבוצה בליגה נמוכה מפרבר תל אביבי שכוח אל, שפעם היה שחקן נבחרת ואימן בליגה העליונה. הוא ידע מה קורה באיגוד המאמנים, באיגוד השופטים, בהתאחדות הכדורגל, וכרגיל, סיפק לי רכילות בשפע. יצאתי מהפגישה איתו, שנערכה  אחרי האימון שהעביר לחניכיו באיצטדיון המוזנח. חציתי את כר הדשא המרוט ובמדרגות העולות שהוליכו ליציאה מהאיצטדיון ראיתי שני נערים, שבידי אחד מהם היה כדור. השני, הקטן והרזה יותר, שהחזיק בידו כמה דפים ועט, התבונן בי ואמר:

"אולי תכתוב לי שיר?"

הוא כנראה בלבל ביני ובין משורר ידוע שהופיע מדי פעם בטלוויזיה. מקור הבלבול היה הזקן המשותף למשורר ולי, וקצת דימיון כללי במבנה הגוף.

"למה שלא תכתוב אותו בעצמך?" השבתי לו.

"אני לא יודע לכתוב שירים." הוא השיב.

"כל מה שצריך זו השראה." אמרתי.

"אני לא יודע מה זה השראה." הוא אמר. "אני יודע לשחק כדורגל."

"אתה יודע לעבור שחקן?" שאלתי.

שני הנערים פרצו בצחוק.

"מוני אלוף בזה." אמר זה עם הכדור.

"אני יכול לעבור גם שלושה, בסלאלום." אמר מוני. "או ארבעה. ובסוף גם את השוער."

"אז אתה יודע מה זה השראה. מה שיש לך כשאתה עובר שלושה שחקנים בסלאלום, זו השראה." אמרתי. "תעשה סלאלום בין המילים, ויצא לך שיר."

דיברנו קצת. התברר שאינם בדיוק נערים. מוני, הכדורגלן, כבר היה אחרי צבא. חברו אבישי, שהציג את עצמו כסוכן של מוני, היה בן גילו ושוחרר מהשרות כי עבד לפרנסת משפחתו. הם חברים מגיל חמש. עוד מהגן. שניהם הפליגו בדברים על כשרונו של מוני, והתלוננו על טיפשותם של המאמנים שדחו בזה אחר זה את מוני בתואנה שהוא נמוך ורזה מדי. הם כבר עברו אצל תריסר, לפחות, ממאמני הליגות הנמוכות. האחרון שדחה את מוני עשה זאת היה המאמן פה, המקור שלי. הם המתינו לו ביציאה מהאיצטדיון כדי להפציר בו שיעניק למוני הזדמנות נוספת.

"ואני בגובה של מראדונה!" אמר מוני והזדקף כדי להראות לי.

"והוא שוקל כמו ג'ורג' בסט!" הוסיף אבישי. ג'ורג' בסט, הקיצוני האנגלי המפורסם, היה כבר אז שחקן עבר, אבל עדיין ידוע מאוד.

"ואני מוכן להשמין!" אמר מוני.

"אבל לא הרבה, כי המשקל  יפגע לך בכדרור." אמר אבישי.

"אתה יכול להראות לי מה אתה יודע?" שאלתי והצבעתי על הדשא מאחורי.

"בטח." אמר מוני.

העמדתי את אבישי לפני, ביני ובין מוני, ופנינו אליו. בתיכון שיחקתי מגן שמאלי. אמרתי למוני שעליו לעבור בכדרור את שנינו.

הוא עשה את זה כאילו היינו אוויר.

בפעם השניה  נפלנו מימינו ומשמאלו, כשהוא עבר אותנו באמצע.

לילד היה כישרון.

*****

אחרי כמה שבועות הוא הופיע בחדר המערכת של מדור הספורט בעיתון ובידו דף נייר.

"כתבתי שיר."  הודיע לי מוני. "הייתי פה כבר כמה פעמים, אבל אתה לא היית."

"תראה." אמרתי לו.

קראתי את הכתוב בדף. ארבע שורות בכתב עגול וילדותי.

אבל שיר.

משקל, חריזה – ובלי ספק – השראה.

"עשית סלאלום למילים, מוני." אישרתי לו. "חכה לי פה." לקחתי עמי את הדף עם השיר בדרך אל שולחנו של וייזל.

*****

אני לא ידוע מה אתם חושבים על מדורי ספורט בעיתונים, אבל שיהיה ברור:  כתבי ספורט הם הדבר הכי קרוב שיש לאנשי עסקים שעובדים, במקרה, בענף העיתונות.  כשאתם קוראים ידיעה קטנה ולכאורה חסרת כל חשיבות במדור הספורט, דעו לכם שמדובר בשקלול עדין ומורכב ביותר של שלל אינטרסים, מקבילים, צולבים ונוגדים.  כל כתב והקבוצה או הקבוצות שהוא מעדיף, המאמנים, השחקנים, סוכני השחקנים, השופטים ועסקני ההתאחדות שהוא מקדם את האינטרסים שלהם או האומללים שהוא "תוקע" להם. וזה עוד לפני שמדברים על הקשר בין הספורט ובין תעשיית ההימורים הסובבת אותו, ומה שקורה בתקשורת האלקטרונית ובמיוחד בטלוויזיה, שהעיתונות הכתובה בוחשת בה בעוצמה אדירה.

וייזל היה אלוף כתבי הספורט מהסוג הזה. אם רציתם חמישה כרטיסים – לכם ולחברים – לכל משחק כדור שעולה על דעתכם, בכל מגרש בארץ, חמש דקות לפני שהמשחק מתחיל – וייזל היה יכול לסדר את זה, כשהכרטיסים מחכים לכם לא בקופת  האיצטדיון – שם צריך לעמוד בתור – אלא בידי נציג מטעם הקבוצה ליד הכניסה ליציע המרכזי. וייזל היה יכול להביא לארץ למשחקי ראווה כמעט כל קבוצה בשלוש הליגות הבכירות באירופה. כשממש התחשק לו הוא יכול היה לשנע לאיצטדיון הלאומי ברמת גן גם נבחרות זרות.

נתתי לוייזל את הדף עם השיר שכתב מוני. וייזל קרא את השיר במצח מקומט.

"גאוני." אמר וייזל.

"אתה מבין בשירה?" שאלתי את וייזל.

"היתה לי חברה שחשבה שהיא משוררת." אמר וייזל. "והיא בחיים לא כתבה שיר כמו זה."

אמרתי לו שמוני, זה שיושב ליד השולחן שלי, כתב את השיר. שהוא יודע כדורגל. סיפרתי לו את הסיפור. וייזל אסף את המקטורן שלו מגב הכיסא, יצירה מסביל רואו בלונדון, שלוש משכורות חודשיות שלי בשקט, טפח על שכמו של מוני ואמר: "בוא, ילד, נלך לאכול משהו. אני מבין שאתה צריך להשמין."

*****

למחרת בא מוני להודות לי. סיפר לי שהעניינים זזים במהירות. כבר אתמול אחרי הארוחה באווזי לקח אותו וייזל לראות מאמן של אחד הקבוצות במרכז הליגה הבכירה. הבוקר הוא כבר עבר סידרה של בדיקות רפואיות. אם הן יהיו בסדר, כבר מחר הוא עומד לחתום על חוזה, שאותו ביקש וייזל לקרוא לפני שמוני חותם עליו.

"ומה עם אבישי?" שאלתי. "הוא הסוכן שלך, לא?"

מוני משך בכתפיו.

"לא חתמתי איתו על כלום." הוא אמר. "וייזל אמר שהוא  יביא לי סוכן אמיתי."

"אתה בטוח ש…" התחלתי לומר, אבל סתמתי. לא העניין שלי.

לצד השמחה על הצלחתו (הצפויה) של מוני היתה לי הרגשה קצת חמוצה.

*****

ומוני הצליח. הוא התחיל בקבוצת המילואים. וייזל דיווח לי על התקדמותו. לפעמים גם מוני. את היתר קראתי בעיתונים. בליגת המילואים מוני עבר המון שחקנים בדריבלים. חילק אסיסטים בסיטונות. הכניס גולים בצרורות. אחר כך נתנו לו לשחק כמחליף במשחקי הליגה הבכירה. בהתחלה לא הלך לו בקלות. מגינים בליגה הבכירה הם לא פרייארים. הם לא נותנים שיעברו אותם בקלות. אתה עובר מגן כזה? צפה לעבירה, שאו שהשופט יראה אותה או שלא. או שישרוק לעבירה או שלא. זאת אומרת – לא די לעבור את השחקן. צריך לדלג גם מעל העבירה הצפויה, ואחר כך גם לסבול את הקללות והעלבונות, להתחמק מהצביטות, מהמרפקים, מהעקבים בקרסוליים כשכולם עומדים צפוף ברחבה בהמתנה להרמה מהקרן או מבעיטת עונשין, והשופט לא רואה.

וכשאתה נמוך ורזה כמו מוני – הכל קשה שבעתיים.

אבל הכל  נגמר די מהר. כמעט לפני שהתחיל.  אבישי, הסוכן המודח של מוני, הסתבך בצרות. נכנס לכלא לשנה. כשהשתחרר, היה מוני שחקן הרכב ראשון בקבוצה שלו, שנה שניה שלו בליגה, וכבר התחיל לשמוע הצעות מקבוצות במעלה הליגה. באחד העיתונים כתבו שלא רחוק היום שיראו אותו בנבחרת, ושיש לו עתיד באירופה. היו שיפורים ניכרים בחוזה שלו. הוא כבר לבש ג'ינסים  של מעצבים ונהג במרצדס כמעט חדשה. מוני  שכר דירה במגדל דיזינגוף החדש, ובטורי הרכילות ראו אותו עם דוגמנית.

אבישי בא אל מוני שבוע אחרי שהשתחרר מהכלא, ואמר לו שאו שיקבל אותו מחדש כסוכן, או שיתן לו סכום חד פעמי בתור דמי שחרור. מוני סירב. אבישי גנב מכונית ודרס את מוני. הרגל הימנית של מוני הלכה. נגמרה הקריירה. אבישי נכנס לארבע שנים בכלא.

*****

עברו עשרות שנים. גמרתי תואר ראשון באמנות. את העבודה במדור הספורט עזבתי כשסיימתי את התואר השני וקיבלתי עבודה כמתרגל לקראת הדוקטורט. עברו עוד שנים ונעשייתי גם פרופסור. אבל הדרך אל הפקולטות החשובות באוניברסיטאות הגדולות הייתה חסומה בגלל הדעות שלי על הציור, שנחשבו מיושנות ושמרניות מדי אצל קובעי הטעם.  מצד שני, אי אפשר היה לזרוק אותי, בגלל שכתבתי ופרסמתי לא מעט (בעיקר בחו"ל, איפה שיש יותר נכונות לקלוט דעות כמו שלי) וגם הסטודנטים נרשמו בהמוניהם. בדרך גם התחתנתי והתגרשתי, ושוב התחתנתי והתגרשתי.

כדורגל כבר ראיתי רק בטלוויזיה. וגם זה רק לפעמים. הענף הלך ונמוג מבחינתי.

לפני  שנים מעטות נחתה אמי על שולחני. אמי זה קיצור של אמירה. אמירה קול. היא שנאה את השם המלא שלה. מיושן מדי. ישראלי מדי.

משהו נראה לי מוכר לי אצל הסטודנטית הזאת, אחת מן המניין בקורס החובה לתלמידי השנה הראשונה על תולדות האמנות במכללה הפרברית שבה לימדתי אז. היא בלטה בין מאה ויותר הסטודנטים שהתרווחו על המושבים באודיטוריום הקטן. תמיד ישבה בצד, בשורה השניה או השלישית. שאלות טובות. הערות ביניים קצת חצופות וקצת מצחיקות. מבוגרת מהממוצע, לקראת גיל השלושים, נאה מאוד, תמיד לבושה היטב, שינויים תכופים בתסרוקת. קופצנית וחסרת מנוחה.

ובכן, באמצע יום אביב סתמי לגמרי היא התיישבה בלי הזמנה על קצה השולחן שלי (הדלת של החדר באוניברסיטה שלי תמיד פתוחה. עד היום) ושאלה אם היא יכולה להזמין אותי לקפה, ואם מתאים לי – עכשיו.  התשובה שלי לשאלות לא צפויות מהסוג הזה היתה ונשארה שגרתית מאוד: "למה לא?"

ישבנו במרפסת הצוננת קצת של הקפטריה. אמי שאלה אם היא יכולה להיות גלויה אתי ולא המתינה לתשובה. היא הסבירה לי שבתור סטודנטית היא מרגישה הרבה מעל לממוצע (מה שהיה נכון) אבל לא תמיד מסתדרת עם כל המרצים, ככה שהיא חוששת  ממכשולים בדרכה אל מטרתה – תואר שני, תואר שלישי והוראה – "בדיוק מה שאתה עשית". אז מה שהיא צריכה ממני זו קצת עזרה: שאהיה מין פטרון שמלווה אותה בדרך. שאפקח את עיניה בכל מה שנוגע להתנהגויות רצויות, שאזהיר אותה ממוקשים. בקיצור – פוליטיקה ודיפלומטיה בשדות האקדמיה.

עדיין ניסיתי לפענח את החידה: למה היא נראתה לי מוכרת כל כך? אחרי שהיא שילמה על הקפה והקרואסון שלנו היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה בית של פרופסור מבפנים, אולי אני מוכן להראות לה.

*****

עם הסיגריה השניה שאחרי (אמי מעשנת, אני לקחתי רק כמה שאכטות בשביל הביחדנס) היא גילתה לי  את הסוד:

היא הבת של ורדינה.

ורדינה היתה החברה שלי במשך השנה השניה שלנו בחוג לאמנות. בתום אותה שנה היא הודיעה לי לפתע שהחבר המיתולוגי שלה חוזר מהלימודים שלו בקיימברידג'. הוא הציע לה נישואין. היא הסכימה. אין טעם לערער, אין טעם לדבר. אנחנו נפרדים וזהו.

היה לי קשה עם זה. הקלה עלי העובדה שורדינה נעלמה מהחוג, נעלמה מהאוניברסיטה. שמעתי שהם עברו לירושלים והיא המשיכה את הלימודים שלה ב"בצלאל". לא רציתי לשמוע ממנה. לא ידעתי אפילו מה שם בעלה.

אני מניח שחלק מהקוראים, ואולי גם מהקוראות, חושבים שסיטואציה שכזו, עם הבת של-,  יכולה להיות די מדליקה. אבל אני, כבר הסברתי, די שמרן.

"תתלבשי ותעופי מפה, מהר." אמרתי לאמי.

"בסדר, בסדר. אל תתעצבן, פרופסור יקר שלי. אני מצטערת. בעצם לא. אמא דיברה עליך כל כך הרבה שהייתי מוכרחה…" היא נשלפה מהמיטה והתלבשה. די לאט, מנענעת את עכוזיה. אולי ציפתה שאתחרט.

כשהעמיסה על כתפה את התיק ועמדה ליד הדלת היא פנתה אלי.

"אבל אנחנו נשארים חברים, כן? כל מה שדיברנו…אתה תעזור לי…"

"בתנאי אחד. אף מילה לאמא שלך."

"זה ברור." היא אמרה. "אף מילה לאמא ורדינה."

*****

כעבור שנה, בערך, הוזמנתי לכנס בבירה מרכז אירופאית. לא חשוב הנושא, אותי תמיד הזמינו לייצג את הקו השמרני. באותה מדינה הייתי ידוע למדי. בכמה מכתבי העת המרכזיים לאמנות פרסמו את המאמרים שלי. כבר הייתי שם בכנס שלוש שנים קודם לכן, וההופעה שלי היתה טובה. כשאמרתי לאמי שאני נוסע, לאן ולכמה זמן, היא קפצה.

"קח אותי, בחייך!" היא אמרה.

"השתגעת?"

"אני נשבעת שלא אבלבל לך את המוח. אקח חדר במלון אחר. מה אכפת לך? אני מתה להתאוורר קצת. תראה שיהיה כיף. עשה טובה, עשה טובה, עשה טובה."

ההתנהגות שלה היתה למופת בשנה שחלפה. לא הצטערתי על העיסקה הקטנה שלנו. להרבה מורים היו סטודנטים מועדפים, ובתקן הזה היתה אמי מוצלחת ביותר. היא הקשיבה לעצותי אבל לפעמים נהגה כרצונה. שום גבות לא הורמו לנוכח היחסים בינינו. שום רינונים ושום כלום. לי היה רומן במהלך אותה שנה עם אחת המזכירות בחוג לכלכלה. אמי יצאה תחילה עם סטודנט מהחוג שלנו, אחר כך עם מתרגל, ולבסוף עם צייר אחד שהיה כמעט בן גילי. מדי פעם יצאנו ברביעיה.

כבר היה ברור לי, כמובן, מדוע היא נראתה לי כה מוכרת. אמי סיפרה לי שתמיד סיקרנתי אותה. ורדינה, אימה, הזכירה אותי מדי פעם. בדרך כלל כשרצתה להרגיז את בעלה, "להכניס לו בקטנה", כפי שהגדירה זאת אמי (האבא, מר קול, היה טיפוס בוגדני, וגם ורדינה, כפי שסיפרה לי אמי, לא טמנה את ידה בצלחת).

אז כן, נסענו ביחד לכנס באירופה.

*****

להפתעתי, מצאתי בעל ברית מוזר בפאנלים של הכנס. ישראלי גם הוא, פרופסור מבוגר ממני במקצת מהאוניברסיטה של תל אביב. הכרתי אותו בעיקר מן המאמרים הפוליטיים שנהג לפרסם. רק לעתים רחוקות מאוד מצאתי את עצמי מסכים עם דעותיו. הוא היה מרקסיסט עקשן ודי דוגמטי. אך בכנס פה התברר לי שהתיעוב שלו כלפי כל הזרמים הלא-פיגורטיביים שהתפתחו ושגשגו במאה העשרים אינו נופל משלי, ולמרות הרדיקליזם הפוליטי שלו הוא לעג  כמוני לוואריאציות השונות והמשונות על הנושא "אמנות מושגית", כולל "ציור מופשט" וכל מיני "מיצגים".

אני מניח שחלק מעמדותיו ניתן לייחס לנאמנות שלו ל"ריאליזם הסוציאליסטי" הישן והטוב. אבל מה זה משנה? נמצאנו כותשים בתנועת מלקחיים את המוני האוהדים של שלל הזרמים שהצמיחה המאה שעברה, מן האקספרסיוניזם הגרמני ואילך, שלא חסרו להם מייצגים נאמנים  בכנס הזה.

כינינו זה את חברו "עמיתי המלומד מישראל" וכללית עשינו חיים.

כשהזדמן לי לסעוד ביחד עמו ועם אשתו (שעשתה לי עיניים, אבל לא רק לי) הסתלבטנו כהנה וכהנה על חשבון הפרופסור הצרפתי המרובע שניסה להגן בכל מאודו על הקוביזם, ועל האנגלי הקשיש בעל הפאה הנוכרית השחורה כפחם שייצג בלהט את הציור המופשט ועל המקומי שהיו לו טענות לתקופת הבארוק ה"קיטשית" מדי לטעמו.

אמי, שאכלה איתנו באותה ארוחת צהריים, סיפרה שבקהל התפרסמנו  כ"מכסחי השדים מישראל" שמנהלים "בית מטבחיים לאמנות המודרנית והפוסט-מודרנית", ששמנו יצא בכל הקהילה האקדמית בבירה, ושמחר יהיה האולם שבו יופיע הפאנל שלנו מפוצץ בקהל.

התחזית התבררה כנכונה. הפאנל שבו השתתפנו הועבר לאודיטוריום הגדול, וגם שם  נאלצו צופים לשבת במעברים או לעמוד בירכתי האולם. מהקהל נשמעו רעמי צחוק ואפילו מחיאות כפיים, עניין נדיר בכנסים אקדמיים יבשים מהסוג הזה. הפכנו גם לכוכבי העיתונות המקומית, ואמי טרחה לגזור למעננו קטעי עיתונים מחמיאים.

הדברים הגיעו לכך שאפילו אשתו של שותפי המרקסיסט חזרה לגלות עניין בבעלה.

*****

כשהסתיים הכנס נותרו לנו עוד יומיים לפני הטיסה בחזרה, ואמי הציעה שנסייר בבירה. בבוקר אספתי אותה מן הפנסיון שבו התגוררה, מרחק של עשרים דקות הליכה מן המלון שלי במרכז ההומה של העיר. אכלנו ארוחת בוקר קלה ואחריה בילינו כשעה במוזיאון העירוני שלא היה עשיר במיוחד, אך המבנה שבו שכן היה מעניין. ואז טענה אמי שסיפרו לה על נפלאותיו של בית כנסת עתיק לא הרחק ממרכז העיר, שנבנה במקור במאה ה-15, ובנוסף על הארכיטקטורה המיוחדת הוא מצטיין גם בריהוט חדש יחסי, מן המאה ה-18, שאיכשהו ניצל מידיהם החמסניות של הנאצים במלחמת העולם השניה.

הלכנו לראות את בית הכנסת. הוא שכן בגטו היהודי לשעבר, במורד  גבעה שהשתפלה לעבר הנהר שחצה את העיר ממזרח למערב. הכניסה לבית הכנסת עברה דרך מדרגות יורדות שהוליכו אל שעריו המרשימים – שתי דלתות ענקיות מעץ אדמדם, מרוקעות במסמרי ארד בוהקים. ולאחר שנכנסנו דרך השערים, שהיו פתוחים למחצה, מצאנו את עצמנו מול גרם מדרגות נוסף, שהוליך אל ריצפת האולם המרכזי של בית הכנסת.

ושם, על מדרגות השיש האפורות-תכלכלות ,  ישב גבר צעיר, באמצע שנות השלושים לחייו, לבוש כדרך אחת הכתות החרדיות: מעיל אפור ארוך, גרביים לבנות עד לאזור הברך, עניבה שחורה לצווארו ועל ראשו מגבעת רחבת שוליים. זקן ארוך עיטר את פניו ופאות חומות בהירות השתלשלו והגיעו עד לצווארון חולצתו. הוא ישב כשגבו נשען על הקיר, ורגליו הפשוטות לפנים חוסמות את המדרגות. על ירכיו היה פתוח פנקס גדול ובידו אחז עט.  לפתע הבחנתי גם באשה צעירה, בערך בת גילו של הגבר, לבושה אף היא כחרדית, בשמלה ארוכה ומטפחת מכסה את שערה, או אולי היתה זו פאה?  היא ניצבה ליד דוכנו של החזן וקראה בספר שהיה מונח שם לפניה. היא היתה מעט שמנמנה,  פניה היו יפות מאוד, ומתוכן נפקח אלינו חיוך רחב ומאיר.

הגבר הצעיר היה זה שדיבר.

"אולי תכתוב לי שיר?" הוא שאל אותי.

עוד אחד מאלה שבלבלו ביני ובין אותו משורר טלוויזיוני. אמנם זקנו של המשורר האפיר עם השנים, אבל זה קרה גם לזקני שלי.

"אולי  תכתוב אותו בעצמך?" שאלתי אותו.

"הוא סתם עצלן." זו היה אמי שהתערבה. "אני אכתוב לך שיר. תביא." היא גחנה ושלחה את ידה אל המחברת הכרוכה, ואחר כך אל העט שבידו.

שתי ההעברות לוו במבט ארוך שהחליפו השניים.

"תגיד לי, אחי," אמרה לו אמי וכרעה לצידו. "יכול להיות שראיתי אותך פעם? אולי בלי זקן? גואה? פונה? ורנסי?"

"הייתי בכל המקומות האלה." אמר בעל הפאות, "עוד לפני שהיה לי זקן."

עכשיו הוא כבר עמד  על רגליו. אמי ניצבה מולו  על המדרגה בקירבה שנראתה לי מסוכנת. האשה הצעירה והיפה התבוננה בשניים האלה במבט  שנראה לי מהורהר.

היה לי ברור שאמי נדלקה עליו. קל היה לראות מדוע. התחפושת ותוספי השיער לא הצליחו להסתיר את העובדה שמדובר, בלשון ימינו, ב"חתיך הורס." גבוה, תווי פנים יפים, כתפיים רחבות, מותניים צרות, תנועה גמישה.

"אכלתם צהריים?" שאלה אמי. "ראיתי שיש פה לא רחוק, בגטו, מסעדה כשרה. מה דעתכם? אנחנו  מזמינים."

היא גייסה גם אותי למסע הפיתוי שלה.

שכחנו מהשיר.

*****

זה היה מט סנדלרים מבוצע באמנות. רגלי שתי משבצות קדימה, מלכה פוסעת באלכסון לקצה הלוח, רץ באלכסון ההפוך למרכז הלוח, המלכה ננעלת על החייל שבינה ובין המלך השחור. למלך אסור לאכול את המלכה כי היא מוגנת על ידי הרץ והוא נכנע.

למלך השחור שנכנע, החוזר בתשובה, קראו יורי. הרבנים בישיבה הראשונה שלו, אחרי שחזר מהודו, תרגמו את זה ל"יהורם". מילכה היפה היתה חצי שידוך. גם היא חוזרת בתשובה. היא נשארה עם שמה המקורי. הם התחתנו כמעט מיד.

ועכשיו היתה מילכה  חסרת אונים לנוכח המהלכים הפשוטים והתכליתיים של אמי. אמי היתה מהנוגעות.  ה"שומר נגיעה" של יהורם לא עניין אותה. האצבעות של אמי תפסו בשולי שרווליו, טיילו על דשי המעיל שלו ורפרפו על זקנו. היא קראה  לו יורי. היא שתתה בעניין אקדמי את התובנות הדתיות שלו אבל בשעת הארוחה האשכנזית שאכלנו במסעדה הכשרה "גיטל" היא העדיפה להתרכז בחיפוש עיקש של נקודת המפגש האפשרית שלהם בהודו.  או אולי בכלל בדרום אמריקה? פטגוניה? השמורה שבדרום צ'ילה? שניהם היו גם שם. איזה צ'אראס מדהים היה אפשר להשיג לפני כמה שנים בפונה. כל הכדורים  הצבעוניים והחינגות שהלכו במסיבות החוף של גואה. האווירה המהורהרת של וורנסי.

ובינתיים ב"גיטל" אמי החליטה להשתגע ולהזמין לשולחן בקבוק יקר של סליבוביץ משובח, כולו עליה. לפני שנפרדנו כבר היו חילופי טלפונים ותכנית טנטטיבית למחר, שנקבעה עוד לפני שנעשינו שתויים ויגעים: נצא ביחד, כל הארבעה, לטיול רגלי מאורגן בגשרים המפוארים ובגנים הפורחים של מרכז העיר, עם הגראנד פינאלה: שייט בנהר.

"את לא חושבת שאת מגזימה?" שאלתי את אמי אחרי שנפרדנו בשעת אחר צהריים מאוחרת (אחרי הארוחה ישבנו בבית קפה, לא כשר במיוחד, בניסיון להתעורר אבל מילכה ויהורם שתו רק קפה שחור בספלי נייר ולא נגעו בשום דבר מאכל). "הוא נשוי, למען השם."

"למען השם." אמרה אמי בלגלוג קל. "יהורם נשוי. יורי רווק. הוא עדיין לא החליט אם הוא יהורם או אם הוא יורי. או שלא שמת לב לזה?"

"ומה עם מילכה?" שאלתי.

"מילכה? היא בחורה יפה. הרבה יותר יפה ממני, הכלבה. הרבנים ימצאו לה שידוך חדש תיק תק." אמרה אמי.

*****

אקצר:

למחרת, איכשהו הזדנבנו, אמי ואני, באחורי הנחש המתפתל בסימטאות של הטיול המאורגן שלנו. מילכה משכה את יהורם מעט לפנים. היום הוא נטש את המעיל החרדי האפור שלו לטובת בגד עליון שנראה כסריג נוקשה במקצת בצבע יוטה.

כשעברנו בשעת צהריים  מוקדמת ליד גלריה שהציגה את ציוריו של אמן אמריקאי ידוע תחת הכותרת: נופים אירופאיים, הודיעה לי פתאום אמי שהטיול המאורגן הזה משעמם לה את התחת, ושבוא נחתוך כאן ונראה את הציורים של הג'פרי מקנזי הזה. שנכון ששילמנו מראש על הטיול, אבל לפחות נחסוך את הטיפ שמשלמים למדריך, ושבכל מקרה נוכל להצטרף לכל האחרים בשיט על הנהר. את כל זה היא אמרה בקול רם למדי, ולא הופתעתי במיוחד כשיורי-יהורם נעצר לרגע על מקומו והודיע לאשתו היפה שהטיול מעייף אותו, שהוא לא מבין את האנגלית של המדריך ובכלל…

כך שארבעתנו נפנינו לראות את הציורים של האמריקאי מקנזי והטיול הרגלי המאורגן המשיך להתנהל בלעדינו.

"זה היה מהלך גאוני." שמעתי את יורי-יהורם לוחש לאמי.

היא שלחה את אצבעותיה אל שולי הבגד שלו.

"בטח מעניין אותה המרקם של הבד." אמרה פתאום מילכה במרירות סרקסטית.

שהתבזבזה לגמרי על הצמד הטרי. הם התרחקו מאיתנו לעבר ציור ענק שתיאר  שלושה גשרים על הסיינה ביום ערפילי במקצת של פאריס. הראשון מפורט וחד, השני מטושטש במקצת והשלישי כמעט שאינו נראה.

"רוצה לשמוע סיפור?" שאלתי את מילכה.

"אתה לא רוצה לדעת, במקרה,  ממה עשוי המעיל שלי?" שאלה מילכה.

"תשמעי סיפור." התעקשתי.

סיפרתי לה את הסיפור על מוני, וייזל ואבישי. על הסלאלומים של מוני ואיך הלכו לו הרגל והקריירה, ואיך בזבז אבישי את חייו בכלא.

"יש לך מסקנות?" שאלתי אותה.

"אתה המצאת את זה." אמרה מילכה. "זאת אומרת, את הקטע הזה, שגם מוני ביקש ממך שתכתוב לו שיר."

"נשבע לך שלא." אמרתי.

"אסור להישבע." אמרה מילכה. "לא חשוב. מה שאני מבינה מהסיפור הזה שלך – שאסור לבגוד. שהסוף הוא רע. תודה רבה לך. עודדת אותי."

כמעט שהנחתי יד מנחמת על כתפה. ריחמתי עליה. מאוד לא נעים לאשה צעירה לראות את בעלה נחטף ממנה מול עיניה, בלי שתוכל לעשות דבר.

כששטנו ארבעתנו על הנהר, לפנות ערב,  ביחד עם הקבוצה, הודיעה  לי אמי שאני חוזר לארץ בלעדיה בטיסה שלמחרת היום. היא נשארת פה "לעוד איזה זמן."

כמה שיקח לה להפוך את יהורם ליורי, עד הסוף.

*****

עברו כשנתיים מאז. בינתיים התחתנתי  בפעם השלישית. בחופשת הקיץ נסענו לטיול ארוך במזרח. כשהיינו במומבאי הגענו לשוק הגנבים בלב הרובע המוסלמי. מצאנו מקום למנוחה במין חמארה קטנה במקום שבו התרחב במקצת השוק, ומזגו לנו תה צונן בלימון. התפאורה היתה רגילה. המוני אנשים, הדוכנים הצבעוניים, צעקות הרוכלים, קבצנים בשפע. על המדרכה שממול, קצת מימין, ישבו הנרקומנים בשורה על שפת המדרכה. פתאום ראיתי פנים מוכרות. או שאולי היה נדמה לי? שאלתי את אשתי אם תרגיש בטוחה להישאר קצת לבדה. אני רוצה לראות משהו. היא מחתה את זיעתה ושלחה אותי לדרכי בנפנוף של מטפחת לחה.

חציתי את זרמי הקהל שנעו לכל הכיוונים. והנה הם היו שם. בערך במרכזה של שורת הנרקומנים, לפניהם שלט קרטון דהוי ומסמורטט בשלוש שפות, אנגלית, צרפתית, ובאותיות ההודיות המצועצעות: "אנא, עיזרו לנו. נתקענו פה ואנחנו רוצים לחזור הביתה, למולדת." ומתחת לשלט קערת חרס ששוליה שבורים ובתוכה קצת שטרות ומטבעות. הגבר היה מזוקן ורזה מאוד. היו פצעים פתוחים על אמות ידיו החשופות. האשה היתה רזה יותר ממנו, אבל קרסוליה היו נפוחים וכחולים. בצקת של נרקומנים כבדים. הם לבשו – או נכון יותר, נשאו עליהם בגדים שפעם היו טובים יותר. האשה היתה מחוקה לגמרי. שום דבר ער לא היה במבטה. אבל הגבר, שהבחין בי כשגחנתי כדי להניח שטר של 10 יורו בקערת החרס, התעורר לשניה. ראיתי בעיניו זיק של הכרה.

"היי אתה." לחשו שפתיו החרבות של יורי-יהורם, "אולי תכתוב לי שיר?"

אמי, לצידו, לא זעה.

חזרתי לחמרה.

אשתי, השמנמנה קצת יותר מהרגיל, שאלה אותי מה ראיתי שם. היא ניסתה לעקוב אחרי במבטה, אמרה, אבל הקהל היה צפוף מדי.

"כלום." אמרתי. "היה נדמה לי."

*****

קיצרנו קצת את הטיול.  חזרנו שבועיים לפני ראש השנה. האשה  טענה שזה אמנם רק החודש השישי, אבל כבר לא קל לה, והיא מעדיפה לנוח יותר. חיכה לנו המון דואר. גם דואר רשום, שאותו התנדבה אשתי לאסוף מהסניף.

היתה שם מעטפה אחת הדורה ותפוחה.  תחילה הוצאתי מתוכה הזמנה לחתונה, שהשאירה אותי פעור פה. והיה גם ספר שירים דק שהותיר  אותי המום.

מיהרתי לתחקירן שלי, הגוגל, ותנחשו מה.

מתברר שהכדורגלן שלי מוני והסוכן שלו אבישי השלימו.

אבישי חזר לשכונה אחרי שריצה שני שליש מהעונש שנגזר לו. המשפחות לחצו על חברי הילדות האלה, והם תקעו כף והחליטו שהכל נסלח ויש מקום להתחלה חדשה. למוני עדיין נשאר כסף, מהמשכורות השמנות שלו והבונוסים ומהביטוח. גם ההורים של אבישי פתחו את הארנק, והשניים פתחו חנות פיצוחים בשוק התקווה. החנות פרחה  והתפתחה לכיוון הגבינות והדליקטסים. מהכתבה במוסף  המקוון של "גלובס", שממנה שאבתי את עיקר המידע, למדתי שכבר לפני כעשור התחילו השניים לעסוק גם ביבוא של המוצרים שמכרו בחנותם, וסיפקו לחנויות נוספות. עכשיו הם כבר היו מגדולי היבואנים ממדינות הבלקן, עשירים כקורח וכרוקפלר (זאת היתה הכותרת של הכתבה, שהתבססה על המשפט שאמר מוני לעיתונאי שראיין אותו: "אבישי נהיה עשיר כמו קורח ואני עוד אהיה עשיר כמו רוקפלר").

אז זהו, מיד אחרי יום הכיפורים עומד הבן הבכור של מוני לשאת לאשה את הבת האמצעית של אבישי.

ואנחנו מוזמנים.

והספר? זה היה ספר שירים  צנום, אבל עשוי בקפידה. כריכה לבנה חלקה, אותיות זהב קטנות עם שם המשורר – מוני – ואותיות כסף גדולות לשם הספר – "סלאלום".

ובפנים הקדשה "לאיש ששאלתי אותו: אולי תכתוב לי שיר? והוא השיב: אולי תכתוב אותו בעצמך? אז כתבתי אחד, ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד…סלאלום בין המילים."

הטלתי את הספר אל ידיה המושטות  של מילכה.

"תקראי את ההקדשה." אמרתי לה. "זוכרת שלא האמנת לי?"

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

From → כללי, ציור

3 תגובות
  1. יותר מאהבתי.

    אהבתי

  2. אייי, איזה סיפור מדליק. כוסית סליבוביץ עלי. סחתיין.

    אהבתי

    • תודה. קראת את "אהבה ממבט ראשון"? אולי ארוויח גם מאזטים.

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: