Skip to content

יהדות ומתיוונים, בימים ההם בזמן הזה/ קדושת החיים מול קדושת המוות (2)

דצמבר 25, 2014

את  הפוסט הקודם סיימתי בציטוט מדבריו של אלברט איינשטיין, שהתייחס ל"גרמנים בני דת משה" כאל סוג של "מלחכי פינכה" שאינם ראויים לכבוד.  נתקלתי במובאה הזאת מדבריו במקרה, אגב עיון בספר שעניינו במדע של איינשטיין , ולמען האמת הופתעתי. הרושם שלי על דעותיו של איינשטיין, אחרי כמה שנים של ממים רבים למדי בפייסבוק, היה שונה לגמרי. מהמוני ציטטות (מעוטרות בפנים הידועים, השיער הפרוע, השפם העבות והעיניים הנוצצות בשובבות) למדתי לדעת שאיינשטיין הוא סוג של אתאיסט פוסט-ציוני ממצביעי מרצ, שקורא בהתלהבות כמה מכותבי המאמרים ב"הארץ", מסוג "הישראלים בלי דת משה".

אך מכיוון שהציטוט האמור בדבר מלחכי הפינכה מגרמניה עניין אותי, השגתי את ספרו של איינשטיין, "רעיונות ודעות", זה שממנו נלקחו רבות מהציטטות בממים שהטעו אותי, ומיד הבנתי את הפרינציפ: הוצאה מהקשר, השמטות נוחות וכן הלאה.

דוגמא אחת לפניכם.

images

מן המם לדוגמא למעלה  ניתן להבין כיצד נוצר הרושם המוטעה שלי על דעותיו של איינשטיין. ההטעייה נוצרה בדרך פשוטה: בעל המם "שכח" לצטט את המשפט שבא בדיוק בעקבות הקטע המופיע כאן, לבן על גבי שחור.

כי אחרי שאיינשטיין מסביר את הסתייגותו ממדינה יהודית הוא כותב:

"אבל אם כורח חיצוני יכפה עלינו לקבל עלינו מעמסה זו (כלומר, הקמתה של מדינת היהודים) יהיה עלינו לשאת אותה בטקט ובסבלנות."

שהרי איינשטיין לא היה אידיוט גמור כמו הגרמנים בני דת משה ודומיהם הישראלים בלי דת משה.  הוא הבין את ההבדל בין שאיפות אוטופיות נעלות, ובין העולם הפוליטי שבו אנו חיים.

וברור שמבחינה פוליטית מעשית, היה איינשטיין – גם זאת גיליתי באותו ספר שהשגתי – תומך נלהב מאוד למדינת היהודים.

*****

לא אכנס כאן בהרחבה לשאלה אם היה איינשטיין אדם מאמין, ובמה בדיוק האמין. הוא אמר דברים שונים בזמנים שונים, ואנסה לסכם את תובנתי  על עמדתו:

הוא הגדיר את עצמו כאגנוסטיקן, כלומר, מי שאינו יודע (גנוסיס=ידע. א-גנוסטי=מי שאינו יודע). הוא סבר שאין דבר כזה "השגחה פרטית" ואין גם אל טרנסצנדנטי, המצוי מעבר לעולם הטבע.  אך הוא היה מוכן לקבל את "אלוהי שפינוזה" הפנתאיסטי. כלומר, מין זהות בין אלהים  והעולם הטבעי.

אבל, אלוהים כזה או אלוהים אחר,  איינשטיין היה לגמרי יהודי.

בדעותיו על היהדות ובתחושותיוו כלפי השתייכותו לעם הזה, לא היה שום יסוד ספקני או אגנוסטי או מסתייג.

הנה הגדרתו ליהדות:

בעיני מהות תפיסת העולם היהודית היא חיוב החיים של כל היצורים. לחיי היחיד יש משמעות רק אם הם משמשים לייפוי ולעידון חיי כל היצורים החיים. החיים הם קדושים. זאת אומרת שהם הערך העליון וכל שאר הערכים כפופים לו. קידוש החיים העל-אישיים מביא לכיבוד כל דבר רוחני – תכונה אופיינית במיוחד למסורת היהודית.

היהדות אינה אמונה.  האלוהים היהודי אינו אלא שלילת האמונה התפלה. תוצאה דמיונית של חיסולה… גם ברור ש"לעבוד את האל" משמעו "לעבוד את החיים". למען מטרה זו לחמו ללא לאות טובי בניו של העם היהודי ובייחוד הנביאים וישו.

משום כך אין היהדות דת טרנסצנדנטית (שעניינה במה  שהינו מעבר לעולם שבו אנו חיים). עניינה הוא רק בחיים שאנו חווים, הניתנים לתפיסה במידת האפשר, ולא בשום דבר אחר.

לכן ספק בעיניי אם אפשר לקרוא לה דת במובן המקובל, מה גם שהיהודי אינו נדרש להאמין (לדעתו זו של איינשטיין היה שותף גם ישעיהו לייבוביץ), הוא רק חייב לקדש את החיים במובן הבלתי אישי…

במצוות קידוש השבת נכללים באופן מפורש גם בעלי החיים. דבר זה מוכיח באיזו מידה נתפסה התביעה לסולידריות עם כל החי כאידיאל.  התביעה לסולידריות עם כל בני האדם באה לידי ביטוי אף ביתר שאת, ולא מקרה הוא שהתביעות  הסוציאליסטיות באו  בחלקן הגדול מיהודים.

מידת חיותה של תודעת קדושת החיים בעם היהודי מתגלה יפה מאוד במשפט קטן שוולטר רתנאו (יהודי שהיה שר החוץ של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה ונרצח על ידי לאומן גרמני) ביטא פעם בשיחה עמי: '"כשיהודי אומר שהוא יוצא לציד להנאתו – הוא משקר". אי אפשר לבטא בדרך פשוטה מזו את  תודעת קדושת החיים כפי שהיא חיה בעם היהודי.*

הדעה הזאת של איינשטיין על מהותה של היהדות, בין שמאמינים באלוהים ובין שלא,  אינה מקורית במיוחד ואינה מפתיעה ביותר. רבים שותפים לתפיסה הזאת, של קדושת החיים כמהותה של היהדות. ברור שיש לכך סימוכין רבים בתנ"ך ** וגם במשנה ובתלמוד. התפיסה הזאת גם עומדת ביסודו של המשפט העברי. אפשר למצוא בקלות את השפעתה באספקטים רבים של החיים במדינת ישראל.

ומובן שתפיסת היהדות והיהודים כמי שמקדשים את החיים, לא נעלמה גם מעיניהם החדות של אויבי ישראל והיהדות.

קבלו את איסמעאיל הנייה, ראש ממשלת החמאס בעזה:

"אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים!"

או מי שהיה ראש הזרוע הצבאית של החמאס, שחוסל, אחמד ג'עברי:

"אנחנו מכשירים דור של גברים שלהוטים למות כפי שהאויב להוט לחיות, ובזכות הדור הזה ננצח."

או מוחמד דף, מי שהחליף את ג'עברי, ובינתיים לא לגמרי ברור אם הוא חי או מת:

"אתם (‬הישראלים)‬ נלחמים היום בחיילי האל, שאוהבים את המוות למען אללה כפי שאתם אוהבים את החיים, ומתחרים ביניהם על השהאדה כפי שאתם נסים מפני המוות."

ויש עוד.

ברור לגמרי, שעל פי תפיסתם של  ראשי החמאס, אנשי "האחים המוסלמים", האיסלאם, הוא היפוכה הגמור של היהדות:

כשם שהיהדות מקדשת את החיים, האיסלאם מקדש את המוות.

ברור שלתפיסה הזאת יש ביטוי ברור מאוד במסמך הקרוי "אמנת החמאס".

הנה סיסמתה של "תנועת ההתנגדות" (החמאס), הסעיף השמיני באמנה:

"אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה; הג'יהאד נתיבה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

אלוהי היהודים אומר למאמיניו: :"וחיית בה" ואוסר קורבנות אדם.

אללה, על פי החמאס, רוצה במות מאמיניו.

וברור שהתפיסה הזאת לביטוי מעשי מאוד  באסטרטגיה ובטקטיקה של הלחימה נגד ישראל שנוקטים הפלשתינים (ולא רק החמאס בעזה) מזה שנים רבות:

הקרבת חייהם של אזרחים פלשתינים חפים מפשע, תוך משיכה מכוונת של אש ישראלית שתיירה עליהם – כדי להגיע להישג חשוב בתחום ההסברה.

הצגת ישראל – זו הדוגלת בקדושת החיים אפילו על פי דעתם של אנשי החמאס עצמם – כמדינה רוצחת.

אין להם שום בעייה עם הסתירה הפנימית בטיעון שלהם. כי האמת מעולם לא היתה גורם של ממש  בשיקולים שלהם או בטיעונים שלהם.

וגם לא של תומכיהם הישראלים, סוג של מתיוונים חדשים מאנשי "שיח הזכויות", המסייעים לחמאס ולפלשתינים להריץ את תעשיית הסנאף הנתעבת הזאת, וחלקם אף מעודדים אותם להתמיד בה או להחריפה.

ועל המתייוונים החדשים, שקדושת "זכויות האזרח" ו"זכויות האדם" מחליפה מבחינתם את קדושת החיים של היהדות, אכתוב בפוסט הבא, השלישי במספר.

———————————————————————————

*אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, הוצאת מאגנס 2005, 258 עמודים. הספר יצא לאור במקרור בשנת 1954, שנה לפני מותו של איינשטיין.  המובאה   מעמודים 109/10. המובאה הקודמת, אפרופו המם, מעמוד 112. 

** למשל בספר דברים פרק ל'

נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע… הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.

 

מודעות פרסומת
11 תגובות
  1. עידו לם permalink

    הנה מה שיוסי גורביץ כתב על המתיוונים :
    מילת גנאי נקוטה בפי המנהיגים הדתיים – "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון".

    התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות – דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממייצגות אחוות עמים הן הפכו – בגרסתן העממית – לייצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.

    אני טוען בעקשנות כי אדם חופשי, בייחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.

    הרי מהי מהות ההתייוונות? השאלה. אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה – הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה – אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהםפילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול, ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה, התיאולוגיה, והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.

    התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות – אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני היה סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.

    התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת המאה השניה, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.

    מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנחנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. ואדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.

    היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, ב-586), ודברי הנקראים "חכמים". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.

    התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות, שונות, מעוררות מחשבה).

    היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני – או למצרי – לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר), הרי שהיהודי טען בתוקף כי רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר – אלי שקר ותו לא.

    עם זאת, הרי שהכיבוש (השקט עד מאד; לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה) עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון, החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמשים שנים לעשות כן. הם ניסו – כנראה; המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות – ליצור סינתזה יהודית/יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם. הקרע הגיע לשיאו כאשר יאזון (בן למשפחת כהונה גדולה אשר היה כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני) שמונה לכוהן גדול, וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך – השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לענייננו די בתיאור קצר זה). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.

    זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט בחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי. המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.

    בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב – ראוי לזכור כי הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם – דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק – לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.

    אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר, הן אינטליגנטיים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?

    מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. היה למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו זמן רב; משפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה – יש להניח כי הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.

    לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן כה רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן הזה ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב – אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.

    מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מלמלו תפילה אחרונה? האם התחננו על חיי ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית – גוף חשוך בזכות עצמו – הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.
    אנחנו, חילוני ישראל, הננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית – ביתה של יוון – ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.

    כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב. אמר, ולא ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.

    על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי". עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית, אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.

    אהבתי

    • עידו, תודה שהבאת את דבריו של החבר של ג'ורג' (סורוס). כל כך הרבה שטויות ודיבה על היהדות שקשה לי לדעת איפה להתחיל. כל כך הרבה בורות בקשר לתרבות היוונית שאין לדבר סוף. או שהוא שקרן מוחלט או שהוא בור גמור, וסביר ששניהם. בכל מקרה בפוסט הבא אתייחס לקצת מהדברים שכתב. טבעי לאחד כזה שיעדיף תרבות של גלדיאטורים שרוצחים זה את זה בזירה למעןו שעשועי הקהל, על תרבות של מי שקידשו את ה"לא תרצח".

      אהבתי

  2. עידו לם permalink

    ואם אתה רוצה סיפור יותר מדהים מאלברט איינשטיין אז כדאי שתשמע על פריץ הבר: האיש היה אחראי המצאת התהליך התעשייתי לייצור אמוניה וכנראה המדען הכי גדול במאה עשרים כולל איינשטיין, ההמצאה שלו מאכילה עד היום חצי עולם, בכול מקרה פריץ הבר היה יהודי מתבולל ואתאיסט שאפילו המיר את דתו כדי להיות גרמני שלם, כל חייו הוא ניסה להיות גרמני מושלם והתנכר ליהדות והיה מהאנשים החזקים בגרמניה הקיסרית והווימארית, אחרי שהיטלר עלה לשלטון הוא התפטר כי בעקבות דרישה לפטר מדענים יהודים מהמכון שבו הוא עבד, הוא היה שבור באותה תקופה אבל חיים ויצמן ניחם אותו ושיכנע את האיש הגדול הזה להמיר את הגרמניות שלו בציונות ואכן האיש התכוון לעבור לפלסטין אבל נפטר בבזל בדרכו לארץ ישראל.

    אהבתי

  3. עידו לם permalink

    ואגב תמיד חשבתי שההבדל בין איינשטיין לחומסקי נובע מהעובדה שאיינשטיין לא היה רק מוסרי אלא גם ריאלי ורגליו תמיד היו נטועות עמוק באדמה חרף התדמית שיצאה לו, ואילו חומסקי תמיד היה מתייפייף שפחד לשים את כספו במקום שנמצא פיו.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו.

      איינשטיין היה גם יהודי פיקח ,בנוסף לכל הצרות האחרות .

      היה ברור לו ,שהקמת מדינה יהודית מחדש ,אחרי 2000 שנה באותו

      המקום ,תהיה בעייתית ביותר ,אחרי כל התמורות שהמקום עבר

      זה שהיהודים לא שכחו אותה לרגע ,זה קרה אצלנו, האחרים שכחו.

      בנו לעצמם כבר מיתוסים משלהם, מול המיתוסים שלנו .ומלחמה

      בין המיתוסים היא עד חורמה . אף צד לא יכול לוותר על זהותו .

      לכן הוא צדק גם בהבחנה הזאת ,אין מה לעשות .

      אהבתי

      • בן ציון, למיתוסים אין חיים משל עצמם. הם חיים בבני האדם שנושאים ונוצרים אותם. מנהיגים ראויים לשמם יודעים להעדיף אינטרסים אמיתיים של עמיהם על פני מיתוסים הגורמים להם סבל. לפלשתינים ולנו אין כרגע מנהיגים באלה. זה לא אומר שלא יהיו. ראה בגין וסאדאת.

        אהבתי

  4. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו .

    השוואה לא נכונה . לא הבנתי את השורה הראשונה בתשובתך .

    ברור שזהות האדם נמצאת בתוכו .אחרי שמתקבעת באמצעות

    הלימוד והחינוך שהוא מקבל מהחברה בה הוא חי .שנותנת לו

    את הרגשת השייכות והמוגנות .המנהיגים גם הם בני אדם ,ראויים

    או לא, את זה קובע הרוב האנושי הדמוקרטי, כך שהם לא יכולים

    להיות שונים .סאדאת במעשהו קבע את גורלו .השלום עם מצרים

    וירדן הוא שלום טכני, בלחץ חיצוני מסיבי .הדבר היחידי וגם הוא

    שברירי ,הם אינטרסים משותפים זמניים .אתה באופטימיות שלך

    מנסה לרבע את המעגל .אי אפשר לשנות מיתוסים, זה כמו לפרמט

    בני אדם .שום לקח שיהיה איום ונורא, כמו שעברנו בשואה ,לא

    יהפוך יהודי לנוצרי .להפך הוא הנכון .מתוך השואה באה הגאולה .

    לכן תהליך שיבת ציון הוא בלתי נמנע .יהודי אירופה חוזרים הביתה .

    אהבתי

  5. בן ציון, אתה חושב שהאדם זה אוטומט, וכנראה יש לך סיבה. אני חושב שלא: הכל צפוי, אמנם, אבל הרשות נתונה.

    אהבתי

  6. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    אני כותב שלשנות זהות זה כמו לפרמט אדם .אומר חד משמעי ומנמק

    שזה לא ניתן . .ואתה מבין מזה שאני חושב ,שכן ניתן ? תקרא שוב .

    אהבתי

  7. בן ציון, הבנת הפוך, ולא בפעם הראשונה. לחשב שלאדם יש זהות מובנית מראש ושהוא פועל על פיה וחסל סדר, זה מבחינתי לתפוס את האדם כאוטומט.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      כתבתי בפירוש איך האדם מקבל את זהותו .שהיא מתקבעת על ידי

      חינוך שהוא מקבל בחברה בה חי . הוא לא נולד איתה, לכן הוא לא

      אוטומט .שטיפת מוח היא "פירמוט" .

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: