Skip to content

נר שמיני של חנוכה/ יהדות ומתיוונים בימים ההם ובזמן הזה (1)

דצמבר 23, 2014

בשנת 334 לפני הספירה השלים  אלכסנדר מוקדון את כיבושה של יוון ויצא לכבוש את האימפריה הפרסית. עמדו לרשותו 30 אלף חיילים רגליים, כחמשת אלפים פרשים, בערך רבבה של חילות עזר – לוגיסטיקה והנדסה, ועוד צי שמנה 182 ספינות קרב בעלות שלוש שורות של חותרים, ועליהן צוות של 36 אלף ספנים. בעזרת הכוח הזה הכניע המלך שיצא ממדינונת פרובינציאלית בצפון יוון (שטחה של מקדוניה היום-כ-25 אלף קילומטרי, בערך כשטחה של ישראל) את האימפריה הפרסית שנוסדה 250 שנים קודם לכן על ידי כורש הגדול, האימפריה הגדולה בעולם עד אז.

 

Map-3

האימפריה של אלכסנדר מוקדון, מהודו עד מקדוניה

זהו אותו כורש שכונה "משיח" בתנ"ך, והיה אחראי לחידוש העצמאות המדינית היהודית (היחסית) סביב ירושלים.

אחרי שאלכסנדר השלים את המשימה ומת החלו מלחמות הירושה בין ממשיכיו "הדיאדוכים". אחד מהם, אנטיגונוס, ביקש, בעזרת בנו דימטריוס, לאחד מחדש את האימפריה האדירה תחת שלטונו. הוא הובס בקרב איפסוס ב-301 לפנסה"נ והאימפריה חולקה. הגנרל תלמי קיבל את מצרים ואת קדמת המזה"ת עד לעיר (הלבנונית היום) טריפולי(ס).

כלומר – כולל ירושלים.

בית תלמי המשיך את המסורת השלטונית של אלכסנדר בכל הנוגע לעמים שתחת שלטון היוונים: סובלנות ושילוב. העמים הכבושים  הורשו ליסד ערים  על פי הדגם של הפוליס היוונית  וקיבלו בהדרגה את הפולחן הדתי ואת השפה, הקלות במיסים ושלטון על התשתית החקלאית הכפרית שסביבם.

אך לא היתה כפיה. היהודים, למשל,  הורשו לקיים את פולחנם ואת ארגונם החברתי בעריהם ובכפריהם. הם זכו בסוג של אוטונומיה. פרושה היה, שהכהן הגדול (לבית חוניו) מונה בעצם לשליט מטעם התלמיים. הוא היה גובה המיסים שהועברו לבירה במצרים, והועמד לרשותו חיל שכירים יווני.

כאשר יסדו התלמיים את בירתם המצרית אלכסנדיה, הם אירחו בה ברצון יישוב יהודי גדול, וכאשר נוכחו ביתרונות הכלכליים והתרבותיים שהיו כרוכים בעיסקה, הם הזמינו יהודים לערים מצריות נוספות. התלמיים לא ניסו לשנות את היהודים.

למה להם? היהודים הביאו תועלת רבה כמות שהם, אז למה לשנות מה שעובד?

ירושת המשרה השלטונית של הכהן הגדול בירושלים עברה כסדרה במשפחת חוניו, עד לשליש הראשון של המאה השניה לפנסה"נ.

אז החלו המתיוונים של ירושלים ללטוש עין אל משרת הכוהן הגדול, שליטה של האוטונומיה.

האליטה הכלכלית של ירושלים – סוחרים, מוכסים, תעשיינים, ספקי הצבא , כוהנים ופקידי השלטון, היתה חשופה להתפתחויות בערי הפוליס היווניות שצצו בארץ ובסביבותיה.

היה נראה להם שצורת החיים היוונית הנהוגה שם נותנת תמורה טובה יותר לכספם.

התלמיים של מצריים של אותה תקופה, אחרי מאה שנים ויותר (בעקבות קרב איפסוס) של שלטון שליו יחסית, התמכרו לתענוגות החיים.

האליל המרכזי שלהם היה דיוניסוס אל היין (שאצל הרומאים נקרא בכחוס), בנו של האל המרכזי זאוס. דיוניסוס נהג למות בחורף ולהתעורר לחיים באביב (כמו האליל השמי תמוז)  ולכבודו היו מאמיניו עורכים את ה"דיוניסאה" (בכחנליה אצל הרומאים):

חגיגה של שתיה לשכרה, קריעת שור לגזרים על ידי הנשים, תיאטרון, משחקי ספורט (בפיקוחו של החצי-אל הרקולס) ולקינוח אורגיה המונית.

החיים הטובים.

ברור שהמתייוונים מעממי הארץ חיקו את היוונים, וגם הירושלמים העשירים מבין היהודים חשקו בסחורה הזאת.

כל זה בא, כמובן, עם שמות יווניים שתחילה צורפו לשמות העבריים ואחר כך דילגו עליהם.  מילים ומושגים מהיוונית אומצו ברצון. נוסדו גימנסיונים לנוער ללימוד ענפי הספורט, ואחר כך גם נבנו זירות לתחרות,  איצטדיונים ואמפי-תיאטרונים.

כולל הכנות לקראת החידוש האחרון המיובא מרומא – קרבות של גלדיאטורים עד למות אחד הלוחמים.

ריאליטי-סנאף לכל דבר ועניין.

ברור שבאותה הזדמנות בחלו המתיוונים ביהדות ובמנהגיה המוזרים והפרימיטיביים, והתנשאו על הכפריים הבורים מבני עמם ששמרו על המסורות הישנות. אלה מצידם התבוננו בעיניים קרועות לרווחה במנהגיהם החדשים של הירושלמים המודרניים.

מתיתיהו הכוהן הורג את המתיוון ליד מזבח יופיס (ציור של גוסטב דורה)

מתיתיהו הכוהן הורג את המתיוון ליד מזבח יופיס (ציור של גוסטב דורה)

ואם היהדות הפכה לסתם בדיחה, ופולחן האל האחד במקדש סתם קשקוש של קל"שים (קשובים למה שאיננו) – אז למה  להשאיר את השלטון הפוליטי בידי הכוהן הגדול – אנכרוניזם מוחלט מבחינתם?

מה גם שהזיכיון על גביית המיסים הוא מכרה זהב בפני עצמו?

המתיוונים לא הסתפקו בהגמוניה התרבותית והכלכלית. הם רצו בשלטון הפוליטי ואת הבונוסים הנספחים.

הכוהן הגדול חוניו השלישי היה נאמן לבית תלמי. רק שבית תלמי נחלש באותה תקופה (השליש הראשון של המאה השניה לפנסה"נ), והמלך הסלאוקי מסוריה של אותה תקופה, אנטיוכוס, לטש את עיניו למצרים, וערך מסעות מלחמה, בזה אחר זה, בניסיונות להשתלט על נחלתם של התלמיים, ואגב כך נעשה שליטה של האוטונומיה היהודית.

ואליו הגיע גם הטוען החדש לכתר מטעם המתיוונים, מנלאוס.

זה היה אחרי שבפועל כבר הוסר הכוהן הגדול חוניו מכס השלטון על ידי אחיו ישוע-יאסון, מתייוון מתון. השיטה: יאסון הבטיח לשליט היווני התורן, הצמא תמיד למזומנים (מסעות מלחמה, אולימפיאדות, תיאטרון, משתאות-סימפוזיונים ואורגיות עולים המון כסף, והסלאוקים מסוריה אהבו סימפוזיונים ואורגיות לא פחות מהתלמיים של מצרים)  חבילת מיסים קוסמת יותר מזו  שסיפק חוניו. זאת אומרת – לשדוד ביתר נמרצות את הכפריים ואת ענייי ירושלים כדי לממן את תענוגותיו של המלך היווני ושל חצרו.

ומכיוון שמנלאוס הבין את הפרינציפ, הוא מצידו הציע לאנטיוכוס הסלאוקי, הכוח העולה החדש, עוד יותר ממה שהבטיחו יאסון ומתחרים אחרים, וזכה בג'וב. כוהן גדול וגובה מסים ראשי.

הצעת התקציב של מנלאוס כבר לא נשענה רק על מה שאפשר לחמוס בצורת מסים מהכפריים ומההמון של ירושלים – יש גבול לכמה שאפשר למצוץ מהמסכנים האלה – אלא על מקור הכנסה חדש:

אוצרות בית המקדש.

אך כאשר התברר שביצוע הרעיון קשה יותר מהמצופה, ומנלאוס לא סיפק את הסחורה המובטחת, אסר אותו אנטיוכוס והשאיר אותו בסוריה, ומנלאוס העביר את תפקידו זמנית לאחיו טלימכוס ותבע ממנו: תביא את הכסף.

האח הצייתן הצליח במלאכה, העביר את הכסף שנשדד מהמקדש למנלאוס, שהשתמש בחלק מהכסף כדי לשלם לחד הגנרלים היוונים כדי שירצח את הכוהן הגדול האמיתי, חוניו. מה שאכן בוצע.

הבלגנים האלה לא מצאו חן בעיני  המלך אנטיוכוס, שהלך ואיבד את אמונו ביהודים המתייוונים הללו, על תככיהם והבטחותיהם,  וסמך יותר ויותר על עצמו ועל צבאו.

וכך, כשחזר ממסעות השוד והביזה שלו במצרים (שלא היו מוצלחים במיוחד) עבר בירושלים בדרכו חזרה לסוריה, ושם טבח ביהודים, שדד אותם, ולבסוף גם שלח את חייליו לבזוז את כל אוצרות המקדש וכליו.

בעקבות המאורעות האלה, לקראת שנות הששים של המאה השניה לפנסה"נ,  מצא את עצמו מנלאוס ככוהן גדול בעל משרה מרוקנת מתוכן. מקדש שנבזז עד היסוד, ללא הכלים המשמשים לפולחן. וכמובן שנוא מאוד על בני עמו שנטבחו בהמוניהם ונשדדו ישירות על ידי חייליו של אנטיוכוס הרביעי המכונה אפיפנס.

אז מה יהיה תפקידו בכוח?

וככה  בא למתייוון מנלאוס רעיון חדש בשביל מיטיבו המלך הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס:

הבה נחסל את היהדות.

ומה יש לעשות לשם כך?

קלי קלות, הסביר מנלאוס לאנטיוכוס.

לאסור על המילה.

לאסור קיום שבת.

להכריח את היהודים לאכול אוכל שאינו כשר.

כלומר, חזיר.

ולהמחשת השינוי התרבותי הזה ליהודים הפרימיטיביים שבירושלים ובסביבותיה, הוקרב חזיר על המזבח בבית המקדש לאליל היווני שאפיפנס ניסה לשכנע את הירושלמים בגדולתו, הלוא הוא יופיס אולימפיוס.

ואז, ב-167 לפני הספירה, פרץ המרד הגדול של החשמונאים בהשתתפות הכוהן מתיתיהו, ירושלמי לשעבר שנמלט למודיעין. פקיד סורי ניסה לשכנע את מתיתיהו להקריב קורבן ליופיס. מתיתיהו סירב. מתייוון אחד מהקהל התנדב, ומתיתיהו הרג אותו במקום המזבח.

והשאר היסטוריה.

*****

חלפו 2,100 שנים, ובמרחק של כמה אלפי קילומטרים, מצפון מערבה למודיעין ולירושלים, קם זן חדש של מתיוונים.

ליתר דיוק – מתגרמנים.

בשנת 1893 נוסדה "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנית בני בדת היהודית". ("גרמנים בני דת משה").

ההיגיון שלהם היה זה: אם יש גרמנים  קתולים  וגרמנים פרוטסטנטים – אז למה לא גרמנים בני דת משה?

נשמע סביר.

בשיאו הגיע מספר חברי הארגון הזה ל-75,000. הוא נעלם ב-1938, כשכבר היה ברור שהגרמנים אינם קונים את הסחורה.

בשנת 1920 הזמינו ראשי הארגון את היהודי המפורסם ביותר בעולם דאז (ואולי עד היום), המדען אלברט איינשטיין.  איינשטיין לא ראה את עצמו כמאמין בדת היהודית. אבל הוא ראה את עצמו בהחלט כיהודי. הנה קטע מן המכתב ששיגר איינשטיין לראשי האגודה:

"…יותר הדרת כבוד, יותר עמידה של בני חורין בשורותינו אנו! כל עוד לא נעז לראות את עצמנו כאומה, כל עוד לא נכבד אנו את עצמנו, לא נוכל לזכות בכבוד מצד האחרים…

האנטישמיות כתופעה פסיכולוגית  תישאר עימנו תמיד כל עוד חיים בכפיפה אחת יהודים ולא יהודים…

יתכן שלאנטישמיות אנו חבים את קיומנו כגזע (אז טרם היה לנו עסק עם ההיפוקריטיקלי קורקט, והמילה גזע לתיאורם של עמים בעלי מוצא משותף עדיין לא נחשבה כגידוף). זהו בכל אופן הדבר שאני מאמין בו.

כאשר אני נתקל בביטוי "גרמנים בני הדת היהודית", איני יכול אלא להחניק חיוך דואב. כי מה עומד מאחורי הביטוי המרומם הזה?…

כאשר זה הביטוי, אני מוצא כי נשמתנו המתייפייפת מודה בשני דברים:

א. אנו מבקשים להתנער מכל קשר עם אחינו האומללים ממזרח אירופה ("האוסט יודן" שהייקים האורגינליים בזו להם).

ב. אני מבקש שלא יכירו בי כנצר לעמי, אלא רק כחבר בקהילה דתית.

האם יש בעמדה כזאת כנות ויושר?

האם "הארים" יכולים לכבד מלחכי פינכה שכאלה?"

ברור מהדברים האלה שאיינשטיין לא ראה את עצמו כיהודי דתי. אבל בהחלט ראה את עצמו כבן לאומה היהודית.

 

והנה, למרבית הפלא, יהודי בן ימינו, מי שנחשב כרב אורתודוקסי לכל דבר, בעל זקן עבות וכיפה, החי,  הרב אורי שריקי – חושב גם הוא שיהדות היא עם, לא דת.

ולא רק זה: אם נתבונן באופן שבו מגדירים את עצמם חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל, וגם אלה שאינם חיים בישראל, אפשר יהיה להבחין די בקלות, שלא מדובר באנשים דתיים – אבל מדובר בהחלט ביהודים, גם על פי תפיסתם את עצמם.

בפוסט הבא: מיהו ומהו יהודי על פי איינשטיין  –  והמתיוונים החדשים

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. אוריה permalink

    אני לא בטוחה שהמתיוונים והגרמנים בני דת משה קשורים בהכרח.

    Liked by 1 person

  2. אוריה, קשורים רק מבחינת העמדות המסוייגות כלפי אספקים של היהדות כדת/לאום.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: