Skip to content

סטטוסים מהפייסבוק/ רוגל אלפר עוד פה, פריחות חדשות ובאר האהבה

דצמבר 16, 2014

רוגל אלפר היה צריך לעזוב את הארץ, אבל הוא עוד פה עימנו

הבוקר (יום שלישי) האזנתי לתכנית "המילה האחרונה" בגלצ, בה התארחו הפרקליתונאי מימין נדב העצני והעיתונאי משמאל רוגל אלפר. מטבע הדברים התגלעו חילוקי דעות אך לפחות בעניין אחד גילו השניים אחידות דעים מקיר לקיר – והוא נטייתם הבזויה של פוליטיקאים ושל מפלגות בישראל להבטיח דבר אחד לפני הבחירות, ולבצע את היפוכו אחריהן.
באמת גועל נפש.
ולמה אני נדרש לכך? כי נזכרתי שלפני שלושה חודשים ומשהו פרסם אלפר מאמר רב-הדים בעיתונו, "הארץ", שם הודיע ברבים שעליו להסתלק מפה. כבר איני זוכר לרגל מה באה אותה הודעה מצערת – אולי הקשיים של "צוק איתן", ואולי האופנה שהתעוררה אז לנוכח הבדלי המחירים בין המילקי פה ובברלין והקריאה שיצתה משם "לעלות לברלין".
על כל פנים, אלפר כתב אז במפורש:
"אני צריך לעזוב את הארץ. ישראליותי ויהדותי אינן מרכיבים חיוניים בזהותי. אני נושא דרכון זר. לא רק במובן הטכני. גם במובן הנפשי."
ובהמשך המאמר הוא שטח שפע של נימוקים לגמרי הגיוניים, למה מסוכן בשבילו ובשביל משפחתו להשאר פה.
והמסקנה – יש להסתלק, ויפה שעה אחת קודם.
אך אלפר עדיין פה. כותב ומדבר כאילו כלום. מגלה מעורבות עמוקה בחיי המקום הזה ואנשיו, בכלל לא נותן הרגשה שהוא "צריך לעזוב את הארץ".
עכשיו, המילה "צריך" בעברית היא מילה חזקה. פה לא מדובר ב"רוצה", או "בכיף הייתי עוזב". אני מניח שבאנגלית – שפתו האהובה של אלפר, "אני צריך" יוצא משהו כמו "I HAVE TO" או "I NEED TO", מילים שניבטת מהן מידה מסויימת של דחיפות. מה עוד שאלפר לא הסתיר מה עומד ביסודו של אותו צורך דחוף: תחושת סכנה ממשית!
מסוכן פה!
אך ראו זה פלא, כבר חלפו יותר משלושה חודשים, והוא לוקח את הסיכון (ואף מסכן את משפחותו!) ונשאר.
כל הכבוד.
אבל, לנוכח הצורך שהתגלה ואי מימושו עד היום, האמנם יש לו לאלפר שלנו הזכות לבוא בטענות אל הפוליטיקאים הבזויים מישראל שאינם עומדים במילתם ומפירים את ההבטחותיהם לבוחרים –
– בעוד הוא עצמו עושה בערך אותו דבר – לקוראיו התוהים?
איפה האמינות?
טען שהוא צריך לעזוב – ונשאר. ועוד איך נשאר!
ובלי שום הסברים!
אז למה שניקח ברצינות איזו מילה מדבריו?
האם לא זה המקום לפסוק: קשוט עצמך תחילה?
לנוכח השתשלות האירועים, לו אני במקום אלפר, הייתי עושה אחד משלושה הדברים הבאים:
או מסביר לקוראים את מהות העיכובים הזמניים שחלו בתכניות העזיבה.
או טוען שהשתנו הנסיבות, דברים שרואים מפה לא רואים משם וכו', אז הוא נשאר.
או מודה על האמת: שהוא סתם נסחף קצת אז, בסוף אוגוסט, על גבו של גל אופנתי וזמני, כרבים מחבריו לדעה.
ואנחנו נבין כמובן, שהרי חלק ניכר מאוד מה"דעות" של השמאל המזוייף הזה אינן יותר מהיסחפויות אופנתיות שכאלה, שאינן מצטיינות במחשבה מרובה או בעומק כלשהו.
ולמה אני מתעקש על העניין הזה של רוגל אלפר, וחוזר אליו מפעם לפעם?
פשוט, כי כבר אז, כשהתייחסתי לכך לראשונה, קצת אחרי שהתפרסם המאמר, הבטחתי לעקוב אחר תנועותיו של אלפר על פני הגלובוס ולדווח עליהן לחברים המודאגים. והנה אני מקיים.

פריחות ראשונות בגן

רקפות

רקפות

חמציצים

חמציצים

 באר האהבה, או הבאגט בתנור

בביקור האחרון שלי בפאריס, וזה היה מזמן, מיהרתי יום אחד לפגישה, אבל החלטתי לא לקצר ובכל זאת ללכת לאורך הסיין. היה יום נאה, הבוקניסטים פתחו את דוכניהם הירוקים, ובאחד מהם הבחנתי בכריכה של ספר באנגלית שגירתה את תיאבוני – הופיעה שם תמונת עוגה שנראתה לי מוכרת ביותר, ושם הספר – בצרפתית דווקא – Puits D'amour – פיזר את הערפל: "באר האהבה" – זהו שמה של העוגה הזאת, המזוגגת בקרמל זהוב וקרויה כך על שם החלל שבמרכזה, שאותו נהוג למלא בקרם וניל ולפעמים גם בריבת פרי יער. פעם אהבתי מאוד את העוגה הזאת. קראתי כמה מילים בכריכה האחורית על תוכן הספר, והתברר לי שהסופר, אחד ג'ון מרקין, הוא אופה אנגלי שגדל בלבנון, למד קונדיטוריה בפאריס ומספר פה על חוויותיו בעיר האורות. המחיר שנקב הבוקניסט היה סביר, מכיוון שמיהרתי לא התמקחתי ולקחתי את הספר.
והנה טעימה מאחד הפרקים בתרגום חופשי:
"זה היה בתקופת הסטאז' שאחרי הלימודים הסדירים. עשיתי את הסטאז' בבולנז'רי-פטיסרי ידועה ברחוב בורדאלו, ליד תחנת המטרו נוטר דאם דה לורט ברובע התשיעי. התגוררתי לא הרחק משם ב"שמבר דה בון" קטן אך לא נורא בקומה השביעית בבית בורגני ליד כיכר האופרה, במרחק הליכה מהבולנז'רי.
חדרי היה אמנם קטן, אך לא ויתרתי על תנור אפיה חצי-מקצועי. האפייה היתה כל חיי, ולא הפסקתי לתרגל את מה שלמדתי גם בשעות הפנאי. באחד הערבים הוזמנתי לארוחה בבית חברים ללימודים, וידידה מבית הספר באה לאסוף אותי במכוניתה. הידידים עמדו על כך שאכין לארוחה כנאפה, אחרי שסיפרתי להם על העוגה הנפלאה הזאת שאותה אהבתי לאכול בבתי הקפה של ביירות.
בחדרי הקטן לא שררו תנאים להכנת איטריות הקדאיף שהם המשמשים בסיס לעוגה הזאת, ולכן קניתי אותן ברובע המארה, לא הרחק מבורדאלו. שם השגתי גם את גבינת העיזים ואת הפיסטוקים.

עוגת באר האהבה: זיגוג קרמל זהוב

עוגת באר האהבה: זיגוג קרמל זהוב

כדי להדגים בפני חברי את מומחיותי במאפים צרפתיים קלאסיים, הכנתי גם את עוגת הדגל של הבולנז'רי שבו התמחיתי – טארט בורדאלו, המבוסס על בצק פריך, קרם שקדים ואגסים בסירופ (הבולנז'רי בבורדאלו התמחה גם בעוגת "באר האהבה", אבל זה עניין לסיפור אחר)
את הכנאפה הכנתי ברגע האחרון, שהרי כל אחד יודע שהעוגה הזאת מצויינת סמוך להוצאתה מהתנור, והולכת ומאבדת מטעמה ככל שהיא מאבדת מטריותה. ברור שלא השתמשתי בצבע מאכל כדי להכין את הסירופ הלוהט שאותו התזתי ממש לפני היציאה לדרך על פני העוגה, אלא במים שקיבלו את צבעם מבישול גזר. ועל פניה הכתומים של העוגה פיזרתי בנדיבות את הפיסטוקים הירוקים המרוסקים. המראה היה נפלא והסירופ הלוהט העיר לחיים את ריחות הגבינה שזה עתה יצאה מהתנור.

ידידתי הגיעה בזמן. הטענתי על זרועותיה את המגש ועליו הטארט בורדאלו, ואני לקחתי את תבנית התנור ובה הכנאפה, שאותה לא כיסיתי, כמובן, כדי שלא תמשיך להתבשל בחום של עצמה.
ירדנו לקומה השישית, שכן המעלית לא הגיעה לקומה שלי. שם כבר המתין למעלית זוג מדיירי הקומה – מאדאם ומיסייה בורגנים למופת. מיסייה א. היה עורך דין עשיר, בעל מרצדס ארוכה ושחורה, ומאדאם א. ביזבזה את שכרו בטוב טעם על בגדים שהדגישו את צדדיה הנאים, והיו כמה כאלה. היא היתה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, וגבוהה ממני ב-10 ס"מ לפחות, בלי עקבים. פגשתי בהם בעיקר במעלית, ומדי פעם ראיתי את מאדאם יושבת בקפה דה לה פה הסמוך, ופעם קנתה דגים ברחוב השוק העולה לקלישי.
מיסייה, משופם ובעל זקנקן בסגנון ואן דייק לבש חליפת שלושה חלקים חומה ועניבתו התכולה הצטיינה בסמלי שלום זרוקים. מאדאם לבשה שמלת פסים אורכיים ירקרקה-שחורה משיית, קצת מבריקה, שהתחילה מתחת לבית השחי והסתיימה בברכיה. מכיוון שהיתה על עקבים, היא התנוססה הרחק מעלי, וגחנה קצת כדי להציץ בסקרנות על העוגה החשופה שבידי.
המעלית הגיעה, וכשנכנסנו, צפופים במקצת, מילא ריחה העז של הכנאפה את המעלית.
"ואוו, זה נראה מאניפיק," אמרה מאדאם. "והריח".
"כנאפה." אמרתי בגאווה.
היא היססה רגע, בעוד המעלית העתיקה חורקת קלות בדרך למטה, ואז אמרה:"אני יכולה לטעום?"
"אני לא חושב(ת) ש…" אמרנו כולנו, ידידתי, מיסייה א. ואני בעת ובעונה אחת.
"אתם לא חושבים ש… מה?" אמרה מאדאם א. "הו, אני לא יכולה לעמוד בזה."
ואז קרה הדבר המדהים הבא:
מאדאם א. שלחה אל מרכז הכנאפה שתי אצבעות ארוכות ודקות של ידה הימנית, שצפורניהן צבועות באדום בורדו ייני, כאודם שפתיה, ובתנועת גריפה נחושה חרשה את הכנאפה מתחתיתה עד לדופן התבנית, וכך העמיסה על כפה מנה נאה של קדאיף, גבינה, עוד שכבה של קדאיף וסירופ וקצת פיסטוקים.
היא הפשילה את ראשה, ודחסה את כל התוכן לפיה.
לעולם לא אשכח את הבעת העונג כל פניה. את המיצמוץ הרם ואת ה"וואו" החרישי הנוסף, ואחר כך את הקולות שהפיקה כשמצצה את אצבעותיה.
שתיקה כבדה השתררה במעלית.
ידידתי התבוננה באימה בפניה המושחתים של הכנאפה.
"אתה לא כועס בטירוף?" היא שאלה אותי.
כל טבח או אופה הקורא את הדברים האלה יודע היטב את התשובה.
"איך אני יכול לכעוס?" שאלתי, "כשמאדאם נתקפה בדחף שאינו בר כיבוש?"*
אמנם גדלתי בביירות, וכבר היו מאחורי שנתיים של לימודים בפאריס, אבל למען האמת, הצרפתית שלי, באופן רגיל, לא היתה מספקת כדי להרכיב ביטוי מורכב שכזה. אלא שערב או שניים לפני הארוע במעלית, ראיתי בטלוויזיה דרמה משפטית עתיקה בהשתתפות ז'אן גאבן, אנדרה בורביל וז'אן מורו הנפלאה, שבמרכזה טענת ההגנה, שלפיה עמדה לזכות הנאשמת הטענה של "דחף שאינו בר כיבוש", וצירוף המילים הזה, שחזר שוב ושוב, נחרת היטב בזכרוני.
למחרת, כמה דקות אחרי שחזרתי לחדרי לפנות ערב מיום הסטאז' שלי בבולנז'רי של רחוב בורדאלו, נשמעו נקישות על הדלת.
זו היתה מאדאם א'. הפעם בקימונו משי צהוב ועליו דרקונים אדומים, ובלי עקבים.
למעשה, בלי נעליים.
מאדאם א. הדפה אותי קלות לתוך הדירה תוך שימוש באותן שתי אצבעות צבועות באדום בורדו ייני של ידה הימנית
"ועכשיו, מיסייה לה בולנז'ר," היא אמרה לי, "אני אראה לך מהו דחף שאינו בר כיבוש."
עד כאן הציטוט מהפרק בספר של ג'ון מרקין. אפסיק כאן, כדי שמר צוקרברג לא יפעיל עלי סנקציות. כי ההמשך… ובכן, די שאספר לכם שכותרתו של הפרק הזה בספר היא "הבאגט בתנורה של מאדאם א.", ולא מדובר כלל בספר מתכונים לעוגות.
אם תהיו ילדים טובים אספר לכם בהזדמנות מעט מהסיפור שהעניק לספר את שמו – "באר האהבה".

* Une impulsion irrésistible

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: