אבו מאזן והפלשתינים לוחמים במלחמת העולם הרביעית

כבר מזמן מהווה הסכסוך הישראל-פלשתיני חלק ממלחמת העולם הרביעית, זו שפרצה מאיראן ומאפגניסטן בסוף שנות ה-70.
מלחמה דתית מובהקת.

באופן אירוני, הוסר המסכה "הלאומית" מעל הסכסוך המקומי דווקא בעקבות הסכמי אוסלו. לכאורה, הסכמים בין שני גופים מדיניים.
ממשלת ישראל מצד אחד, קואליציה שבמרכזה מפלגת חילונית מהאגף השמאלי, ומהעבר השני הנהגת אש"ף. זה "הארגון לשחרור פלשתין", שמטרתו היתה להקים מדינה "חילונית דימוקרטית" לצד מדינת ישראל, ואחר כך במקומה.

חילונית-דימוקרטית.

לא חלק מחליפות איסלאמית ולא בטיח.
זה על הנייר ועל פני השולחן.

אבל-אבל.

בבירה הנורווגית ועל מדשאת הבית הלבן חתם אמנם יאסר ערפאת על "שלום של אמיצים". אבל במסגד ביוהנסבורג ובקאהיר ובעוד הזדמנויות הסביר ערפאת את כוונותיו האמיתיות כלפי ישראל במונחים דתיים:

תזשכחו מ"שלום של אמיצים". האמת אחרת לגמרי: "הסכם חודייבה" ו"חייבר", הסביר  ערפאת לשומעיו דוברי הערבית.
הסכם חודייבה הוא זה שחתם מוחמד עם אנשי מכה כאשר העריך שנצחונו אינו מובטח, ושאותו הפר כשחשב שינצח לבטח (וצדק). חייבר היה נווה המדבר שאליו נמלטו מפני מוחמד היהודים של עירו החדשה מדינה, ושאותו תקף אחרי שחתם את הסכם חודייבה, וטבח ביהודים.
כוונתו של ערפאת היתה ברורה: הסכם אוסלו משול להסכם חודייבה. ישראל משולה לחייבר. בדעתו להפר את ההסכם בהזדמנות הראשונה.
בכוונתו לטבוח את היהודים של ישראל.

שוטרי משמר הגבול על הר הבית: מלחמת העולם הרביעית

המסיכה של "מאבק לשחרור לאומי" ושל "חילונית דימוקרטית" שבה והוסרה כשפרצה האינתיפאדה השניה, שהיתה יזומה על ידי אנשיו של ערפאת לפי עדותם. השם היה: אינתיפאדת אל-אקצה. המלחמה על שם "המסגד שבקצה". זה בעל הכיפה המוזהבת שעל הר הבית.

שם דתי למלחמה דתית. מלחמה עם קריאות של "אללה הוא אכבר" ו"שאהידים" העולים על ירושלים על פי קריאת מנהיגם הרואה את עצמו כהתגלמות בת זמננו של סאלח א-דין המגרש את הצלבנים מארץ הקודש.

וגם כשנוהל משא ומתן על סיום האינתיפאדה על ידי אבו מאזן באביב 2003, הופיע מינוח דתי: "הודנה". זהו שם התואר הכללי של הסכם חודייבה, הלקוח מן החדית' המוסלמית (מקביל לתלמוד העברי). כינוי להסכם נכלולי, שמותר למאמינים לחתום עם הכופרים, ומצווה עליהם להפירו בשעת הכושר.

הרעיון הזה, של ההודנה, הועלה עוד שנה ויותר קודם לכן, על ידי העיתונאי הישראלי (לשעבר) אייל ארליך, שגייס לרעיון גם את הנשיא דאז משה קצב. ברור שערפאת שמח לשתף פעולה. הישראלים שששו לקראת היוזמה הזאת לא הבינו לעומקו את הרעיון, ודמו בכל לטמבלים שמציעים לרמאי לעשות בהם כרצונו. למרבית המזל לא קנה ראש הממשלה דאז אריאל שרון את הרעיון.

אך לא רק ארליך וקצב נפלו בפח הדתי שאותו הם כרו לעצמם. גם היוזמות המדיניות משמאל (התאומות בעצם), זו על שם ז'נבה (בגלל התורמים השוויצרים) וזו שנקראה "המפקד הלאומי" מיסודו של עמי איילון, העלימו למעשה את השלום כיעד מדיני ביחסים הישראלים-פלשתיניים. המילה "שלום"אמנם הופיעה פה ושם במבוא ובהקדמות, אבל מצב השלום שוב לא הוכר כאפשרות ממשית של הקיום המדיני המשותף בארץ הזאת.

משום כך, הגורמים בשמאל הישראלי המאשימים היום את הימין בהעלמת השלום הישראלי-פלשתיני מן השיח הציבורי כערך וכמטרה מדינית, הם נלעגים ומגוחכים. הם עלו על הדרך הזאת כבר מזמן.

אבו מאזן: הטמאים

השמאל-מרכז הישראלי של יוזמת ז'נבה והמפקד הלאומי התקפל וקיבל בעצם את התפיסה האיסלאמית הקיצונית של המצב: הפלשתינים הם המאמינים בעלי הזכות על הארץ, והכל שלהם. היהודים הם הכופרים, האורחים הלא קרואים.
לטווח הארוך יתאפשר, אולי,  לחלק מהיהודים לחיות פה כד'ימים, בני חסות של המוסלמים. אבל בינתיים מותר לחתום על הסכם של הודנה זמנית ,שתיקרא "קץ" או "תום" הסכסוך, ושאר מיני קשקשת.

ובהזדמנות הראשונה…

*****

ברור שהתפיסה הדתית של המציאות המדינית, היא זו שעמדה ועדיין עומדת בשורשי הסרבנות הפלשתינית.
באשר לחמאס (הסניף המקומי של "האחים המוסלמים" ממצרים, שניצח בבחירות הדמוקרטיות האחרונות שערכו הפלשתינים) התמונה ברורה. מדובר בארגון דתי המקבל את התפיסות האיסלמיות הקיצוניות ביותר.
אך מה באשר לאבו מאזן, מי שעומד בראש הפתח, בראש אש"ף, בראש הרשות "החילונית"?

ההתבטאות האחרונה שלו מאמצע אוקטובר האחרון אינה מותירה מקום לספק:

"לאל-קודס יש טעם ומעמד מיוחד ומעמד בלב כל פלסטיני וערבי, מוסלמי ונוצרי, היא היהלום שבכתר והבירה הנצחית של העם הפלסטיני ובלעדיה לא תהיה מדינה…עלינו למנוע מהמתנחלים בכל דרך אפשרית להיכנס לאל-אקצזה המסגד שלנו ואין להם זכות להיכנס אליו ולטמא אותו."
את הדברים האלה אמר המנהיג המדיני של "החילונית-הדימוקרטית" באל בירה, ב"וועידה למען שמירה על אל-אקצא ואל-קודס".
הוא אמנם דיבר על המתנחלים, אבל הכוונה ברורה. אלה לא רק המתנחלים שמקומם לא יכירם במקום שבו נמצא "המסגד שלנו".
מדובר ביהודים הטמאים.

*****

רק תתארו לעצמכם מה היו יפיופי הנפש מסוג "האנשים החושבים" כותבים במאמר המערכת אילו היה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו אומר על פלשתינים כלשהם שהם "טמאים".

ביבי חושף את פרצופו האמיתי!
הוכחה סופית לאפרטהייד הנאצי של מדינת ישראל!

*****
הדברים ברורים. להנהגה הפלשתינית הנוכחית על שני אגפיה אין עניין ב"שחרור לאומי". אין עניין ב"מדינה חילונית דימוקרטית". אין עניין במדינה פלשתינית שתתקיים לצידה של ישראל.

אל בגדדי: חי או מת

כאשר אבו מאזן שב ומצהיר שאינו מוסמך לוותר (לעולם!) על "זכות השיבה", של חמישה מיליוני פלשתינים שאותם מגדל, מטפח ומפרה המערב הצבוע ומחרחר המלחמה כפצע פתוח בסכסוך היהודי-ערבי, אומר אבו מאזן באותה נשימה שהוא דוחה בפועל כל פתרון מדיני.

הוא חושף את עצמו ואת ההנהגה הפלשתינית כולה כזרוע הזעם של האיסלם הקיצוני, המנהל מלחמת מצווה נגד "השטן הקטן" הישראלי.

*****

לא חשוב אם נקרא למה שמתרחש פה עכשיו אינתיפאדה 3 או פנטופאלאך 4 – קו ישיר וישר מחבר בין דאעש ובין "המתפרעים" (כפי שקרא להם העיתונאי נחום ברנע ביום שישי האחרון) המוסלמים על הר הבית.
לקו הזה קוראים קטאר: היא זו שמימנה את דאעש, והיא זו שמממנת את "ההתפרעויות" על הר הבית. היא משלמת את שכרם בפטרודולרים, באמצעות החמאס והתנועה האיסלאמית בישראל.
קו ישר עובר בין איראן השיעית ובין הג'יהאד האיסלאמי והחמאס בעזה.
קו ישר עובר בין האחים המוסלמים במצרים ובין ראשי האחים המוסלמים בכפר כנא.
קו ישר עומד בין המשטר האיסלאמי הקיצוני של טייפ ארדואן בטורקיה שטיפח וגידל את דאעש ובין ההתרחשויות בעזה, בירושלים ובכפר כנא.
קו ישר עובר בין באקר אל בגדדי, חי או מת, ובין אבו מאזן, לוחמים במלחמת העולם הרביעית.

*****

כבר כתבתי פה שמאז סוף שנות השבעים מתחוללת בעולם מלחמת עולם, שבמסגרתה מסתערים כמה פלגים קיצוניים של האיסלם על השלטון בעולם. זה מה שהם טוענים לגמרי בגלוי ובמוצהר, זה מה שאומרות האידיאולוגיות שלהם, זה מה שאפשר ללמוד מדגליהם, מסיסמאותיהם וממעשיהם בפועל בשטח.

רק מיעוט קטן, אך רב השפעה – האינטליגנציה הבורגנית השמאליברלית המרכיבה את כנסיית הסכל,  מעדיף מסיבותיו  שלו, שלא להאמין ללוחמי האיסלם הקיצוני באשר למטרות המלחמה שלהם.
לשמאל המזוייף של כנסיית הסכל יש תיאוריות אחרות באשר לנסיבות המלחמה המתחוללת בעולם בעשורים האחרונים. אם תשאלו אותם, מדובר בהתקוממות המוצדקת של "העולם השלישי" (הכולל, איך לא, את המיליארדרים של נסיכויות הנפט ואת המיליונרים של המשטר השיעי המושחת באיראן), או בהתמרמרות הצודקת של האוכלוסיה הערבית בישראל בגין אפלייתה הכלכלית, ושאר ירקות.
שהרי לפי כנסיית הסכל, הדת אינה אלא אופיום להמונים.
אין טעם לחשוב עליה כעל מניע של תהליכים היסטוריים.

לכוהני כנסיית הסכל לא אכפת מזה שהמוני הלוחמים בשם האיסלאם צורחים במלוא גרונם "אללה הוא אכבר".
מה שחשוב, מבחינתם, הוא שכל הקשקשת הדתית הזאת אינה מתאימה לתיאוריות ולאידיאולוגיות של המרקסיזם ושל הניאו מרקסיזם, של הפוסט קולוניאליזם והפוליטיקלי קורקטנס.
והמסקנה מבחינתם ברורה:
לעזאזל המציאות, יחי התיאוריות.
דוגמא לעומק הניתוק של האליטות האלה – שבנסיבות אחרות היתה עשויה להחשב כמשעשעת – נתן הנשיא האמריקאי ברק אובמה, תוצר של האוניברסיטאות השמאליברליות של צפון מזרחה של ארה"ב.
בינואר השנה, כשאחרים החלו להכיר בסכנה הנשקפת מדאעש וניסו להזהיר, אמר אובמה:
"גם אם קבוצת נוער תלבש את מדי הלייקרס (קבוצת הכדורסל המצליחה של לוס אנג'לס) – זה עוד לא אומר שהיא תהפוך לקובי בראיינט (כוכב כדורסל ידוע)".
משל מזלזל מתחום הספורט לתנועה האיסלאמית הטובחת באלפי ערבים וכורדים ומשספת גרונות של אירו-אמריקאים לטובת תעשיית הסנאף של התקשורת המערבית הרקובה והמושחתת.
זה הנשיא הלכוד עדיין בכבלי ה"פוליטיקלי קורקטנס", שאינו מאפשר למימשל שלו לקרוא לילד בשמו:
מלחמת דת איסלאמית. מלחמת העולם הרביעית.

*****
בפוסט הבא: על תרומותיהם של הנוצרים ושל היהודים למלחמת הדת הגדולה, וניסיון להשיב על השאלה: האם אין תקווה לשלום ישראלי פלשתיני? התשובה – יש תקווה. ספוילר: היוזמה הסעודית.