סטטוסים 3/ נחום ברנע וירושלים, גם בשמאל מסיתים לרצח, מציאות בסופרמרקט, בחירות האמצע בארה"ב

הסטטוסים שלי בפייסבוק בשבוע החולף

 

האגדות שמספר נחום ברנע על המתרחש בירושלים

נחום ברנע עיתונאי מעולה. לא סתם נותנים לו ב"ידיעות אחרונות" לפתוח את המוסף השבועי מזה עשרות בשנים. אבל לפעמים הוא מועל בתפקידו.

בשישי זה הוא התייחס למתרחש בירושלים. מקור ערבי עלום הסביר לו מהיכן צצים החששות בעולם הערבי מפני כוונותיה של ישראל בהר הבית: סרטון יוטיוב שבו מפרט סגן השר אלי בן דהאן, חרד"ליסט של "הבית היהודי" את כוונותיו ומופץ בעולם הערבי. כולל מה שקורה אצל שכנותינו ב"רשתות החברתיות".

אחר כך, כהרגלו, יורד ברנע לשטח. תלמידי ישיבות ירושלמים שיורדים לרחוב כדי להצית מהומות. ועוד מעט, כותב ברנע, יופיעו גם אנשי כהנא.

ואחרי תיאור היהודים, כותב ברנע, "גם הצד השני נערך לפעולה". ומה יש לנו בצד השני, הערבי? שם יש לנו "צעירים", שם יש לנו "מפגינים" ושם יש לנו "פלשתינים", ובהר הבית עצמו יש לנו אף  "מתפרעים".

וזהו.

קפיש?

מצד אחד, היהודי, ברנע קורא לכלב בשמו: סגן השר בשמו ובייחוסו הפוליטי. חרד"לניק קיצוני. תלמידי הישיבות – הדוסים הנתעבים האלה. אנשי כהנא – גזענים קיצוניים.

ובצד השני? שם רק מגיבים לפרובוקציות של היהודים. שם אין מי שיסית. שם הכל ספונטני. "צעירים". "מפגינים". "רשתות חברתיות". שורשי העשב של העם הפלשתיני המתקומם. הכל בא מלמטה.

ושיא הבדיחה: "המתפרעים" מהר הבית. כביכול ברנע לא יודע, ולמעשה – לא רוצה שקוראיו ידעו: "המתפרעים" שעל הר הבית הם אנשי התנועה האיסלאמית. הם עובדים בזה. משלמים להם, באמצעות החמאס, בפטרודולרים של האמירות הקטארית. אותה אמירות שמתפעלת גם אל "אל ג'זירה", מחרחרת המלחמה הראשית של המזרח התיכון, שברנע אינו חולם להזכיר אותה בשמה. וגם "הצעירים" ו"המפגינים" מהסעיף הקודם אינם תמימים יותר מאנשי כהנא או מבחורי הישיבות, והם גם לא סתם "נערכים לפעולה" בתגובה לפרובוקציות היהודיות הזידוניות.

אז כן, ברנע לא עוסק כאן בעיתונות. הוא עוסק כאן בתעמולה. הוא מבקש להשחיר צד אחד. הוא מבקש לנקות צד אחר. ברנע לא רוצה להאיר את עיני קוראיו, לתאר מצב כהווייתו.  הוא מבקש לרמות את קוראיו, לבלבל אותם. זו לא עיתונות. זו קריקטורה של עיתונות.

 

רצח רבין והמסיתים של השמאל המזוייף

לא היה בדעתי לכתוב דבר אפרופו יום השנה לרצח רבין. אין לי מה לחדש. את הרוצח אני לא מזכיר בשמו. ימח שמו. תועבה רצחנית. וגם אם אי אפשר לקשור ישירות את היריות בכיכר רבין להסתה מהמימין, גם אסור להתעלם ממנה. היא בוודאי סייעה ביצירת האווירה.

אבל צביעות איני אוהב.

וכאשר, כבר יומיים, אני שומע מהשמאל – וכמה שהשמאל יותר קיצוני הטענה הזאת נשמעת ממנו יותר – שהסתה ורצח על רקע פוליטי הם מונופול של הימין – אני מתמרד וחייב תזכורת:

קבלו את עמירה הס, כתבת של "הארץ" במאמר מאפריל 2013:

"יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר…הרבה פעמים יידוי האבנים בפועל נובע משעמום, עודף הורמונים, חקיינות, התרברבות, תחרות. אבל בתחביר הפנימי של יחסי שולט-זר נשלט – יידוי אבנים הוא מילת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים".

וקבלו את בן זוגה הרעיוני גדעון לוי, באותו עיתון אנטישמי, "הארץ", באוקטובר השנה:

"זכותו של הנכבש להתנגד לכיבושו מעוגנת בצדק הטבעי, בלקח ההיסטורי ובמשפט הבינלאומי. המגבלות היחידות הן על אמצעי ההתנגדות. הפלסטינים ניסו כבר כמעט את כולם… ללא הועיל… לכן הם ימשיכו. לעתים באמצעים לגיטימיים, לעתים באמצעים נפשעים. זכותם להתנגד.

הם מיידים אבנים ובקבוקי תבערה. ככה נראית התנגדות. לעתים הם פועלים ברצחנות שפלה, וגם היא פחותה מהאלימות המובנית של כובשם.

זו זכותם; זו חובתם."

עמירה הס וגדעון לוי מוציאים דין רודף חסר אבחנה על יהודים. הס ממליצה על ידוי אבנים, והיא יודעת היטב שידוי אבנים תבע וכנראה גם יתבע קורבנות אדם. לוי לא בוחל בשום אמצעי נפשע ובשום רצחנות שפלה. הכל מותר לפלשתינים.

שניהם מוציאים דין רודף על כל יהודי באשר הוא יהודי ישראלי, כי הוא כובש.

ומבחינתי דמו של רבין לא סמוק יותר מדמה של תינוקת בת יומה שנרצחת על ידי אבן המושלכת על ידי ילד פלשתיני, או בפגוש של מכונית הנהוגה על ידי רוצח פלשתיני. אין שום הבדל בין הס ולוי ובין הרבנים שהוציאו דין רודף על רבין.

ונא לא לספר לי שמיידי האבנים או נהגי המכוניות הפלשתינים אינם זקוקים להס או ללוי, כי ממש באותה מידה לא היה רוצחו של רבין זקוק להסתה מצד רבנים או פוליטיקאים מהימין הישראלי.

הס ולוי יוצרים אווירה המתירה רצח של יהודים – בדיוק כמו רבני הימין הכי קיצוני בימי אוסלו העליזים. שום הבדל. אוכלי נבלות נתעבים, אלה ואלה, כל אחד והתירוץ שלו. ופלשתיני שרוצח יהודי אינו טוב בכלום ובמאום מיהודי שרוצח יהודי – אלא אם כן אתה גזען מסוג ידוע.

הסוג של הס, לוי ו"הארץ" שלהם.

המציאות של סופרמרקט מאי בחיפה

סופר-מאי. מי שנקלע לחיפה, לכל החיים, לזמן מה או אפילו לביקור, קבלו היכרות עם סופרמרקט מאי הנמצא במגדל הנביאים, בתחילת אותו רחוב וליד הרחוב היורד לוואדי. הכרתי את המקום כי פעם עבדתי באותו בניין והמשכתי להגיע כי שם השגתי את העיסקות הטובות ביותר על בצק פילו. והנה הקנייה שלי מהיום, שישה פריטים, שפטו בעצמכם: קומקום חשמלי נשלף – 59.90 ש"ח. סט של 6 כוסות זכוכית קטנות לטורקי או לתה – 5 ש"ח (כל הסט). שמן חמניות – 6.90 ש"ח (שני בקבוקים). 1 ק"ג סוכר דמררה (לח): 12 ש"ח. בצק פילו של 3 האופים, 500 גרם – 15.90 ש"ח (במקומות אחרים נע המחיר בין 22 ל-26 ש"ח). סה"כ: 106.60 ש"ח. התאפקתי ולא לקחתי 10 מאפינס במילוי תות-שוקולד ב-1 ש"ח המאפין. חוץ מזה יש במקום אווירה בינלאומית נינוחה, עם אוכלוסיה ערבית ומחבר העמים, ואם איני טועה מובטחת לקונים חנייה במגרש שבמרתף הבניין. גילוי נאות: כשהגעתי הביתה גיליתי שלקומקום החשמלי יש גוף חימום חשוף. הוא אמנם עובד כמו נמר, אבל אין לי ניסיון עם ניקוי גופי חימום כאלה מאבנית. אדווח בהמשך.

 

ערד ניר על בחירות האמצע בארה"ב

כרגע ראיתי את ערד ניר מסביר את מה שקרה בבחירות בארה"ב. הבנתי שא. לא קרה שום דבר נורא מבחינת אובמה, והכל יישאר כמו שהיה. ב. שיהיו קצת שינויים בסגל ובין השרים. ג. שהבחירות לא היו אידיאולוגיות ולכן אין להסיק מהן בעצם שום דבר. ד. שרוב היהודים בארה"ב הם בעד אובמה ונגד נתניהו. סך הכל, נראה לי שאובמה לא היה יכול להסביר את זה יותר טוב, וגם לא נראה לי שהוא יכול לעשות למען ארה"ב יותר ממה שיכול לעשות ערד ניר. אז למה בעצם שלא יתחלפו? תתארו לעצמכם את יוניתוש מכריזה: "ואליך ברק, כתבנו בוושינגטון".

 

ג'ון קינג על בחירות האמצע בארה"ב

עוד לא יבשו הפיקסלים של הסטטוס הקודם, וצפיתי ביונית מערוץ 2 מראיינת את ג'ון קינג, פרשן בכיר של ה-CNN. וראו זה פלא – דעתו הפוכה בדיוק מדעתו של ערד ניר שלנו. לדעתו ספג הנשיא תבוסה צורבת, שגם חברי מפלגתו הדימוקרטים סבורים שיכהן מעתה כברווז צולע, ושתוצאות הבחירות עשויות להוביל להפעלת לחץ על אובמה שישנה את מדיניותו כלפי ישראל, תנחשו באיזה כיוון. לסיכום: ערוץ 2 הוציא אותי לגמרי מבולבל באשר לתוצאות הבחירות בחצרה של ידידתנו הגדולה. על מי עלי לסמוך? על ערד שלנו, ששום דבר לא ישתנה, או על ג'ון האמריקאי, הטוען שמשהו בכל זאת קרה?