דילוג לתוכן

בחירות האמצע בארה"ב והנשיא ברק אובמה: התפכחות, המשך או הידרדרות

נובמבר 6, 2014

לבי לבי לנשיא האמריקאי ברק אובמה, שאיבד עכשיו גם את הרוב הזעום שהיה לו בסנאט.

מי שהיה "התקווה השחורה הגדולה" מבחינת הקהילה השמאליברלית בארה"ב ובמערב כולו, נחשב עכשיו כ"רעיל" לסיכויי הבחירה של חברי מפלגתו שלו. הוא כבר מוחזק אחראי לתבוסה השבוע, ורבות החרדות מפני התבוסה העלולה להגיע ב-2016, בבחירות הבאות לנשיאות.

אני מצטער על מה שקרה לאובמה, כי לדעתי מדובר באדם בעל כוונות טובות.

ידוע היטב המשפט האומר כי "הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות".

עם זאת, בדרך כלל,  גם כשהתוצאות אינן על פי הכוונות, הדרמה אינה כה גדולה כמו באימרה הידועה הזאת. לא חייבים להגיע עד לגהינום. לרוב מוליכות הכוונות הטובות לתוצאות בינוניות או מפוקפקות, לפעמים אינן מביאות לתוצאות כלשהן והכל נגמר בפלופ חרישי.

אך לפעמים הכוונות הטובות אכן סוללות את הדרך לגיהנום.

נשיא ברק אובמה: שלוש אפשרויות

נשיא ברק אובמה: שלוש אפשרויות

את הגהינום הנוכחי במזרח התיכון אין לייחס רק לכוונות הטובות של אובמה.

במשך מאות רבות בשנים היה המזרח התיכון חלק נשכח למדי של הפוליטיקה הבינלאומית. שהושאר על ידי המעצמות של המערב והמזרח בידי האימפריה העותומנית שהלכה והסתאבה.

כל זה השתנה לחלוטין, כמעט בן לילה, כשבתפר בין המאה ה-19 והמאה ה-20 התברר שבמזרח התיכון יש כמויות אדירות של נפט.

מאז לא הניחו לאזור הזה לנפשו.

התאגידים העיסקיים הגדולים והפוליטיקאים העומדים עליהם לשרתם לא חדלו לרגע אחד מן המזימות והרחש-בחש, חירחור המלחמות, הפלישות, ההתערבויות, ניסיונות ההשתלטות, אספקת כלי נשק קטלניים בכמויות מסחריות מאוד – ושאר תרגילי השליטה של ארגוני שוד אדירים, שבלשון הנימוסים של "מדע המדינה" הם נקראים "מעצמות גדולות".

כי מי מממן את החוגים למדע המדינה? התאגידים והפוליטיקאים.

אז הפרופסורים מנומסים אליהם.

ולמי אכפת מהסבל של הילידים, עד עצם היום הזה. אפילו ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) למד את הלקח על בשרם של קורבנותיו: אלפי המוסלמים שטבחה כנופיית הרצח בע"מ האיסלאמית הזאת עברו בלי תשומת לב מיוחדת, ורק כשנפנתה תעשיית הסנאף הזאת לשיסוף פרטני ויחידני של צווארים בהירים, מאמריקה ומאירופה, התעוררה תשומת ליבם של הפוליטיקאים מן המעצמות.

וברור שתשומת ליבם של חובבי הסנאף מן האינטליגנציה המערבית מופנית  גם לקורבנות הפלשתינים במלחמות המקומיות אך ורק משום שבצד השני ניצבים היהודים.

אז לא אובמה אשם בגהינום המזרח תיכוני הנוכחי – אך גם אין ספק שהיה ויש לו חלק חשוב במהומה.

הבה נאמר שהטמפרטורה בכבשני הגיהנום המקומי עלתה  בכמה עשרות אחוזים בשנים האחרונות הודות לכוונותיו הטובות (באמת!) של הנשיא האמריקאי.

וזה עוד לא הסוף: אם יגיע הנשיא להסכם גרוע עם איראן בשאלה הגרעינית (כלומר, יאפשר לה להפוך למעצמה גרעינית), ידמה גם המצב הנוכחי במזרח התיכון לאידיליה פסטורלית לעומת מה שימתין לנו מעבר לפינה.

*****

התבוסה  של הדימוקרטים באה גם בגלל מדיניות החוץ הכושלת של אובמה. האמריקאים עדיין זוכרים היטב את ה-11 בספטמבר. את המגדלים הנופלים בדרום מנהאטן ואת החור שנבעה בפנטגון. הם רואים את דאעש, שומעים מהנשיא שלהם שהוא מבקש להוריש של הבעייה לנשיא שאחריו. דעת הקהל האמריקאית גם מודעת מאוד לסכנה של איראן גרעינית. אז מה הפלא שהאמריקאים לא מרוצים ואף מודאגים.

*****

ובאשר למה שקורה במישור הפנימי בארה"ב, כלומר, הכלכלה, גם פה לא יכול אובמה לרשום הישגים.

ההיפך.

לא אכנס כאן לניתוח כולל של הכלכלה האמריקאית, בעיותיה וסיכוייה. אתרכז רק בתחום אחד, צר לכאורה, אבל רב השפעה.

החוב.

ב-31 בדצמבר 2008, כמה ימים לפני שנטש הנשיא בוש את משמרתו, עמד החוב הציבורי האמריקאי על 10.7 טריליוני דולרים.

ב-8 בנובמבר 2012, בתום 4 שנות כהונה של הנשיא אובמה, בשעה 12.55 אחר הצהריים, עמד החוב הציבורי של ארה"ב על 16,242,666,649,303 דולר. יותר מ-16 טריליון. חשוב לציין את השעה המדוייקת ואף את הדקה המדוייקת, כי החוב האמריקאי גדל כסידרו בקצב של 150 מיליון דולר לשעה.

(עשו טובה לעצמכם והכנסו ללינק הזה, ותחזינה עיניכם במופע אודיאו מדהים המתאר את זרימות הכספים בשוק האמריקאי, כולל, כמובן, הגידול בחוב הציבורי.)

חלפו שנתיים, וב-5 בנובמבר 2014, יום אחרי בחירות האמצע האחרונות, בערך בשעה אחת בצהריים לפני שעון ישראל, כבר עמד החוב הציבורי האמריקאי על 17,906,187,524,633 דולרים, קרוב ל-18 טריליון.

בשנתיים האחרונות הגדיל מימשל אובמה את החוב הציבורי האמריקאי ב-1.75 טריליון דולר – קרוב ל-10%!

 

ארה"ב, הגידול בחוב, 1900-2020

 

בתוך שש שנים הגדיל ממשל אובמה את החוב הלאומי ב-67%, 7.2 טריליוני דולרים.

לשם השוואה: בתחילת שנות ה-90 עמד החוב הציבורי האמריקאי על 3.5 טריליון דולר. מה שעשו לחוב  הציבורי האמריקאי המימשלים של קלינטון ובוש הבן במשך 16 שנים – עולל ממשלו של אובמה בתוך 6 שנים.

החוב הציבורי הנוכחי גדול יותר מהתוצר הלאומי הגולמי של המשק האמריקאי.

נכון שחלק מהסכום הזה ניתן לזקוף לחובת כיבוי השריפה הגדולה של משבר המשכנתאות – אבל משברים גדולים לא חסרו גם אצל בוש וקלינטון.

מה אומרים המספרים האלה מבחינת האמריקאי הממוצע?

חובו של כל אמריקאי, מהתינוק שזה עתה נולד ועד לישיש התם לגווע, עמד בנובמבר 2012 על 51,608 דולרים.

ובתחילת נובמבר 2014: 56,097 דולרים.

(לשם השוואה, חובו הממוצע של הישראלי באותה תקופה עמד על כ-20 אלף דולר).

חובו של כל מצביע אמריקאי – כל משלם מיסים – שעמד בנובמבר 2012 על 141,649 דולרים, הגיע עכשיו ל-153,128 דולרים.

והחוב גדל בכל יום.

מבחינת המקרו-כלכלה, משמעות המספרים האלה ברורה: בכל שנה ושנה של כהונתו, שפך מימשלו של אובמה לתוך המשק האמריקאי 1,200 מיליארדי דולרים שלא היו שלו. בממוצע, 100 מיליארד דולרים בחודש, למעלה משלושה מיליארד דולר ליום. מהיכן הגיעו הדולרים האלה? ממילוות. מילוות אדירים מסין, מיפאן, מאירופה, ומהתאגידים ובעלי ההון בארצות הברית עצמה.

חישבו רק על הריבית המשולמת  על סכומים  כאלה, המצטברים והולכים.

המדיניות הכלכלית של מימשל אובמה מסתכמת במישכון עתידה של ארה"ב למען חזות של גילגול שוטף, סביר לכאורה, של המשק.

מצבם הסביר יחסית של התעסוקה, התעשייה, החקלאות, הסחר, הבניה – העובדה שהכלכלה אינה מתמוטטת –  הוא תוצר של הלוואות ענק על חשבון העתיד.

אין כלכלן, אין בנקאי, אין תעשיין, בעל חווה או סוחר בארה"ב שאינם מודעים למצב. אין בעל מכולת או פועל בחקלאות או בתעשייה שאינו מבין שהכלכלה הזאת לא הולכת לשום מקום טוב, כל עוד נמשכת ההזרמה האדירה של כספי ההלוואות כדי לתחזק את המשק.

מה שמסביר את מצב רוחם העכור של המצביעים. את העובדה ששיעור ההצבעה בבחירות האלה עמד על 37% – שפל חסר תקדים. ומה שמסביר גם את התבוסה שספגו הדמוקרטים – מפלגתו של הנשיא.

*****

אז מה יהיה?

כשנבחר אובמה בפעם הראשונה, ואפילו בפעם השניה, היו רבים שתלו בו תקוות מרובות. למשל ועדת פרס נובל לשלום. לא הייתי שותף לתיקוות האלה – גם בלי קשר לאובמה עצמו, לאישיותו, לדעותיו, לכשרונותיו ולכוונותיו ויכולותיו.

הדימוקרטיה המערבית, בדיוק כמו הקומוניזם הצפון קוריאני או האמירות של קטאר, היא שלטון העשירון העליון, על ידי העשירון העליון ולמען העשירון העליון. כשזה המצב, אין מקום לתקוות מרובות, ובטח לא להפתעות מרעישות.

משבר אדיר מימדים של הכלכלה איפשר לנשיא מוכשר ונחוש במיוחד כמו פרנקלין ד. רוזוולט לנקוט באמצעים שנחשבו על ידי השמרנים האמריקאים כ"קומוניסטיים" כדי להשיב את הכלכלה לתלם בשנות השלושים של המאה הקודמת.

גנרל רב תהילה כנשיא אייזנהאואר יכול היה לגלות לציבור האמריקאי מקצת האמת על טיבו וטבעו של המשטר לקראת סוף כהונתו בשנות החמישים, בנאומו הידוע על שלטון התשלובת הצבאית-תעשייתית.

פוליטיקאי ממולח ואהוד כמו ביל קלינטון היה מסוגל להתחיל בכמה מהלכים למען העם האמריקאי, ותראו מה עוללו לו שומרי החומות של המאיון העליון בתקופת כהונתו השניה.

אבל אובמה לא התגלה כרוזוולט, לא כאייזנהאואר ולא כקלינטון.

גם כשהתיישב על כס הנשיאות, כך התברר למרבית הצער, הוא לא חדל להיות, בעצם, פרופסור בעל כוונות טובות למשפטים ולכלכלה מדינית. הקדנציה שלו הסתיימה בפועל (כפי שכתבתי לא פעם) די מוקדם בתקופת כהונתו הראשונה, כשנפרד מאיש הביצוע שלו רם עמנואל, שאלמלא הוא לא היה אובמה רושם את ההישג היחיד של כהונתו – רפורמת הבריאות.

מאז מדשדש הנשיא, שבוי בתפיסות האידיאולוגיות שבהן הולעט בתקופת חניכותו באוניברסיטאות של המזרח העשיר של ארה"ב: הקישקוש השמאליברלי הידוע, כל מיני פוסט-קולוניאליזם בענייני חוץ, תיאוריות של ציפיות בתחום הכלכלי, פוליטיקלי קורקטנס, עליונותו של "הנראטיב" ושאר ירקות המזכירות למדי תפיסות ניו-אייג'יות בדבר חשיבותה של "חשיבה חיובית", כלומר, WISHFUL THINKING.

וכל מה שקרה לארה"ב מבחינת מעמדה כמעצמה בעולם, כל מה שקרה לכלכלתה פנימה, הוא במידה רבה תוצר של אידיאולוגיה שמאליברלית, שהמציאות הפוליטית והכלכלית בעולם הרחב ובתוככי ארה"ב, מה לעשות, לא ממש מסתדרת לפי קווי המתאר החמודים שלה.

אז מה יהיה?

שלוש אפשרויות:

האחת: שאובמה ייחדל להיות פרופסור מפוזר וינחת על קרקע המציאות – אפשרות שאיני חדל לפלל לה גם לקראת השנתיים האחרונות של כהונתו.

השניה: שהדישדוש של הקדנציה וחצי האחרונות יימשך בערך לפי אותם קווים מוכרים וידועים.

השלישית: שהמכה הקשה שספג בבחירות האמצע השבוע תזרוק את הנשיא לאובדן עשתונות ולמיקצה של טעויות ושגיאות גרועות אף מאלה שידענו עד כה.

 

 

 

11 תגובות
  1. האנרכיטקט permalink

    ראשית ברכות על פוסט מבריק (לדעתי), המכסה בתמציתיות (ולוא דוקא יבשה) את נושא "אובמה".
    יש לי כמובן הערות רבות, חלקן לתחבירו של הפוסט- למשל: אם אינך מואיל לנמק קביעה, הוסף לה לפחות את המילים" "לדעתי", או "לידיעתי", או את הניב: "לפי עניות דעתי"- ורובן לקביעותיו גופן.
    והדבר החשוב מכל:
    כותב הפוסט לעולם לא יוכל להתווכח עם העובדה שלו היה נשיא אחר במקומו של אובמה, לא הייתה הכלכלה שם יכולה לצנוח יותר. הרי בתקופת בוש החוב קפץ מ 4 מיליארד ל 10 מיליארד (פי 2.5) ובתקופת אובמה לא הרחיב שוליו, אלא כי פעמיים בלבד. ועוד יש לזכור, שככל שגדל חוב, כך גדלים התשלומים לכיסויו…ובכ"ז רק פי 2 ….כלומר, ועוד איך השג (ואפילו חסר תקדים) כלכלי.
    יש עוד דברים אך אעמוד עתה רק על זה.

    אהבתי

    • אנרכיטקט, 1. תודה על המחמאות. 2. איני יודע מאיפה אתה לוקח את הנתונים שלך על הגידול בחוב בתקופת בוש הבן. לפי הויקיפדיה גדל החוב בין סוף השנה הפיסקלית 2000 (באוקטובר, בוש החל את כהונתו בתחילת 2001) על 5.674 טריליון, ובסוף השנה הפיסקלית 2008 על 10.024 טריליון (בקצת מאמץ אפשר להיווכח בכך גם בגראף האדום שבפוסט). ואי אפשר להשוות, כפי שאתה עושה, תקופה של 8 שנים (בוש) לכזו של 6 שנים (אובמה) כדי לסכם. אך מה שחשוב לא פחות מגובה החוב הוא היחס בינו ובין התוצר. ב-8 שנות תקופת בוש עלה שיעור החוב-תוצר מ-55.8% ל-67.8% (בערך, כי כאמור אני מדבר על שנים פיסקליות אמריקאיות) – גידול של 21.5%. ואילו בתקופת אובמה, מסוף 2008 ועד לסוף 2013 עלה יחס החוב-תוצר מ-67.8% ל-100.6%, גידול של 48.4% ועוד היד נטויה. המקור: http://en.wikipedia.org/wiki/National_debt_of_the_United_States

      אהבתי

      • האנרכיטקט permalink

        עד שלא תשיג את האחוז המדויק מהתקציב אותו גוזל החוב הענק שירש אובמה מבוש שהולך וגדל כל הזמן, יהיה קשה להמשיך לדון בנושא. אך אפילו בלעדי נתון זה, לפי דבריך השניים נמצאים בתיקו. בוש קרוב לפי שתיים, נכון כאן טעיתי, לא פי שתיים וחצי, ואובמה בסביבות 1.7 לשלוש רבעי התקופה.
        יתרה מזו. המשבר הנוראי אותו ירש אובמה מבוש הצריך השקעות עתק, ע"מ למנוע את המשק האמריקני מקריסה כוללת. אפשר להתווכח שהכסף רובו ככולו הלך לחבריו הטובים של אובמה בוול סטריט, אבל זה נושא אחר, העובדה היא שהמשק האמריקני אז נחלץ מהמשבר. גם אובמה-קר תכניתו הגרנדיוזית של אובמה שהרפובליקנים לא הפסיקו להניח מקלות בגלגליה, דרשה השקעה ראשונית גדולה. כלומר העובדה שאובמה הפך את ארה"ב למדינת סעד קצת יותר מתקדמת, שווה ג"כ הרבה כסף. הוא גם הוריד את תקציב הבטחון בתור בונוס. בוש, תסכים איתי לא עשה משלושת אלה דבר. מדובר אם כן בשלוש פעולות גרנדיוזיות, שאמורות לשפר את מצבה של ארה"ב בעתיד, וכן, הן מעיקות עתה כתוספת על הגרעון והשגיאות המנהליות שהשאיר אחריו בוש.
        היות וברור שהחוב נוגס עתה מהתקציב חלקים גדולים בהרבה. עדין אני סבור שאובמה מנצח מהאספקט הזה את בוש, עם יד אחת קשורה מאחור.

        אהבתי

  2. האנרכיטקט permalink

    ולגבי הסיום:
    שלושת האפשרויות שצוינו כאן כולל כל אפשריות השלוב ביניהן (שהרי יכול אובמה, קצת לנחות על הקרקע, קצת לעשות שגיאות וקצת לדשדש), מכסות למעשה את כל האפשרויות.
    כלומר, למה שישאל הכותב: "מה יהיה?", רק ע"מ לענות שהכל אפשרי?…תמהני.

    אהבתי

    • אנרכיטקט, ההסתייגות שלך מזכירה לי את הבדיחה היהודית על ההוא שפתח חנות דגים בעירו כתריאליבקה ותלה מעליה שלט: "כאן חנות דגים". בא חברו ואמר לו: מדוע כתבת "כאן"? האם לא ברור שכאן? אלא מה, בבויבריק ניצבת החנות? ומדוע כתבת "חנות"? האם לא ברור שחנות היא זו? אלא מה? מסגריה כאן? בית ספר כאן? ו"דגים" שכתבת? בכלל מיותר. הרי כל אחד יכול להריח.

      אהבתי

    • האנרכיטקט permalink

      חן חן על המעשיה.
      זה מזכיר לי, ג"כ משהו (ונא לא לקחת באופן אישי):
      אחד הלך לקנות דגים בשוק,עמדה שם מוכרת שהייתה מצעקת בקול גדול (ששימשה כשלט): "דגים טריים, דגים טריים". קרב אליה האיש וראה שכל עיני הדגים, סגורות המה. כאשר העיר למוכרת על כך, נפנתה זו אליו ואמרה בבטול: "זה כלום, הם ישנים את שנת הצהריים שלהם"…הקשה האיש ואמר: "אז מדוע מסריחים הם?", "זה לא הם", נזדעקה המוכרת, "זו אני, הסרחון בא ממני".

      אהבתי

      • האנרכיטקט permalink

        בכל מקרה, מעשיתך בכסריאליבקה, משאירה אותנו עם השאילתה הקודמת:
        וכי מדוע לו לאדם, כי ישאל שאלה ואח"כ יענה עליה בעצמו, כי כל תשובה לה, אפשרית?
        משום במעשיתך כמשל, רוצה המוכר ( שאתה הנמשל לו) להראות לנו בשלטו ש"כאן ממש, ישנה חנות והיא לממכר דגים". ואילו בסטטוסך אתה רוצה להראות מה? שאובמה יעשה כך וכך?…לא. שהרי אמרת ש: הכל אפשרי. היכן אם כן היחודיות והספציפיות?
        מכאן שהיה אותו סוחר כתריאליבקאי, צריך לכתוב על שלט חנותו: "אי שם בעולם, עומד מבנה כלשהו לצרכי משהו"…מענין אז מה, היה לחברו ה"נודניק" לאמר?

        אהבתי

  3. אנרכיקט, אני מבין את תהייתך, למה זה אני כותב את מה שנראה לך מובן מאליו, כלומר, ציון מגוון האפשרויות העומדות בפני אובמה. אתה יכול לראות בכך א. מחאה שלי כנגד כל אלה היודעים מה יהיה ומתנבאים בחוסר אחריות תהומי, כשרוב הסיכויים – שיתבדו ויימצאו מטעים את קוראיהם. וב. סוג של תזכורת, שהרי אין זו הפעם הראשונה שאני כותב על תקוותי שאובמה יתפכח וישנה את דרכו, המוליכה אותו, את ארצו ובמיוחד את אזורנו לתהומות חדשים, וג. כמו בסיפור החנות והדגים – כדי לעשות סדר בעניינים ובמחשבות, צריך לציין גם את המובן מאליו שאינו צריך ראייה, גם אם למישהו זה עשוי להראות מיותר. אם תנסה לעבור במסרק על כל מאמר, כמעט, ששווה משהו, תמצא שחלק עצום ממנו הוא בחזקת המפורסמות שאינן צריכות ראייה. רק במאמרים הזויים לחלוטין אתה מוצא את עצמך מופתע ונדהם מאיזו תגלית מזעזעת בכל פעם מחדש, ולי אין כוונה להדרדר לסוג הכתיבה הזה. לכן גם אמשיך לציין מה שעשוי להראות מובן מאליו לזה או אחר מקוראי. כי כאן, מה לעשות, חנות דגים ולא יותר מזה.

    אהבתי

    • האנרכיטקט permalink

      סעיף א. מתגובתך האחרונה, פותר לי את הבעיה. הרי אתה מביע כאן מחאה לגבי המתנבאים מלבם. אכן נכון הדבר.
      אינך נזקק כלל לסעיף ב' ודוקא עליו יש לי המון מה לאמר.
      בכל מקרה, אתה כותב: " תמצא שחלק עצום ממנו הוא בחזקת המפורסמות שאינן צריכות ראייה.". ומציגה ג"כ (ע"פ תחבירה), כעוד "מפורסמה" שאינה צריכה כביכול ב"ראייה", הלא כן?…ובכן, לא כן.
      שעדין נדרש אתה להוכיח, שאכן מפורסמתך זו אינה צריכה כלל בראייה, כי מי תקע לידי שאכן שמפורסמה היא? הנה ישנם רבים כאלה המתנגדים לה. והם סביבי ממש.

      אהבתי

  4. מבלי לכנס לויכוח הכלכלי, יש עוד אספקטים לתקופת אובמה. כמו ברק החזיר את החיילים הביתה, לאחר שקודמו שבר את הסטטוס העדין שהיה בין המעצמות האזויות עיראק- איראן. ניסה להפוך את אמריקה לקצת יותר אנושית, עם חוק הבריאות, שממשיכי דרכו של אובמה הכשילו. וצריך הציל את דטרויט, מפשיטת רגל. (השוואה ליששראל, השקעת ספיר הנוח, בקרית הפלדה בעכו, עסק שנועד להפסד, אבל החזיק עיר בתעסוקה בכבוד. ועדיין אסור לשכוח שההבדילים הגדולים בין הדמוקרטים לרפובליקנים, הם קטנים מאוד מבחינה כלכלית
    כך שהוא באמת הלך צעד קדימה, לקראת האזרח, והמהגר. כמו עם אשכול, ההיסטוריה תשפוט. ובראי ההיסטוריה אשכול היה ראש מממשלה מצוין, למרות שבתקופת כהונתו קברו אותו חי. גולדה זכתה לפני המלחמה, לתמיכה מהישראלים, שאלוהים לא זוכה בה בין משרתי השרת. קצת ערבוב בין שתי המדינות, אבל רק לצורך המחשה.

    אהבתי

  5. ממשיכי דררכו של בוש כמובן במקום ממשיכי דרכו של אובמה.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: