Skip to content

בשולי שלושה נאומים בעצרת האו"ם – אובמה, נתניהו, אבו-מאזן (1)

אוקטובר 2, 2014

"למחרת נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם ביום האחרון של ספטמבר, טענתי כאן שאין שום ממשות בדבריהם של אלה שטענו שהנאום חסר כל חשיבות, בא מאוחר מדי, והעולם, ובטח ארה"ב, עסוקים בעניינים אחרים.

עברו מאז כמעט שבועיים, ודווקא אלה שטענו כך – בעיקר התקשורת והפוליטיקאים השמאליברלים כאן ובארה"ב – ממשיכים לדון בנאום ובעוללותיו במלוא המרץ.

ובעודם עושים זאת, הם גם ממשיכים לטעון, מצחיקים שכמותם, שהעניין לא חשוב, שנתניהו לא חשוב וכן הלאה. טוב, כשהראש סתום באידיאה-פיקס, למה כבר אפשר לצפות מהלוע המפיק מרגליות או מהאצבעות עלי מקלדת."
את הדברים המצוטטים  למעלה כתבתי פה בבלוג לפני שנה חסר שבועיים, ב-13 באוקטובר 2013, כשבועיים אחרי נאומו של נתניהו באו"ם אשתקד. זה היה לרגל מאמר מערכת שהתפרסם יום קודם ב"ניו יורק טיימס" האמריקאי, שבו עדיין נדונו הנאום של נתניהו באו"ם  ותוצאותיו, שבועיים לאחר מעשה.

ואני חייב להודות, שגם השנה ניצבתי נפעם לנוכח קוצר הדעת, האיוולת ובעיקר הזיכרון הקצר של אותם טמבלים בדיוק, שטענו אשתקד שלא יהיה ואין חשיבות לנאום של נתניהו…שהוא הגיע מאוחר מדי…אחרי שכל המנהיגים החשובים כבר עזבו את העצרת בניו יורק…שהנאום יינשא מול מושבים ריקים… שאין לנתניהו שום דבר חדש לבשר…וכן הלאה, כל השטויות הרגילות שלהם.

ומה היה בסוף, כולם יודעים.

ואלה בדיוק השטויות שאותם טמבלים בדיוק חזרו עליהן+ גם השנה. ראיתי את הפרשן הפוליטי רביב דרוקר מופיע ב"לונדון וקירשנבאום" כשעה לפני נאומו של נתניהו באו"ם,  הבעתו כולה בוז וביטול, ובפיו בדיוק אותן מילים: האולם הריק…המנהיגים שחזרו הביתה…

ולמחרת בבוקר אצל רזי ברקאי שמעתי את ברק רביד איש "הארץ" ואת עמית סגל מערוץ 2, וגם הם עם אותם בוז וזלזול ואותו פזמון מביך.

והיו עוד.

כמה טמבל אפשר להיות?

ובכן, כנראה שאין גבול.

ברור שלא מדובר בעיתונאים ישרים ומקצועיים, המבקשים לעשות את עבודתם נאמנה, ולמסור לצופיהם, למאזיניהם וקוראיהם מידע מהימן או פרשנות שיש לה על מה לסמוך.

מדובר בכל מיני תועמלנים סוג ב'.

לפחות ככל שהדברים נוגעים בנתניהו.

ובעוד כמה עניינים.

*****

אני נהנה מאוד להזכיר מדי פעם את מאמרו של האורים והתומים מהניו יורק טיימס, תומס ל. פרידמן, זה שהסביר לנו (תורגם ב"הארץ", כמובן) למחרת בחירתו של אובמה לתקופת כהונה שניה, באמצע נובמר 2012, שמעתה ואילך נצטרך, אנו הישראלים והמזרח התיכון בכלל, "להסתדר לבד." לנשיא לא יהיה זמן בשבילנו, הודיע פרידמן חגיגית. "הנשיא שלי", בישר פרידמן לחבריו בישראל, "עסוק".

נשיא ברק אובמה: עסוק

נשיא ברק אובמה: עסוק

ברור שהטמבלים המקומיים החרו-החזיקו אחרי המומחה פרידמן. הם  הסבירו לנו שמכיוון שארה"ב עומדת להתקדם לעצמאות אנרגטית אין לנשיא הפרגמטי שלה עניין נוסף במזרח התיכון. ובכל מה שקשור לענייני חוץ, הוא עומד להקדיש את מאמציו למזרח הרחוק: סין, יפאן, טיוואן, קוריאה, וכן הלאה.

ומה שיצא מכל השטויות האוויליות  האלה ידוע היטב. לא היה יום בקדנציה השניה שבו לא היה הנשיא אובמה  "עסוק"  מעל ומעבר לראשו  – במזרח התיכון.

הוא עצמו בא לירושלים ולרמאללה והשיק את יוזמת השלום של שר החוץ שלו ג'ון קרי. אובמה עסק בנשק הכימי בסוריה. בעיראק. באפגניסטן. במו"מ על הנשק הגרעיני עם איראן. ב"הפיכה" של א-סיסי במצרים נגד חביביו האחים המוסלמים, בביטחון השגרירויות שלו באזור.

ועכשיו – דאעש.

מרוב שהיה עסוק במזרח התיכון, לא היה לו זמן למזרח אסיה.

והטמבלים – (אני מצטער שאני נדרש ללשון מזלזלת כזאת בקוליגות לשעבר, אבל אני משתמש במילה הזאת כדי שלא איאלץ להידרדר לביטויים גרועים בהרבה, המבטאים את דעתי המדוייקת יותר על המקצועיות של האדונים האלה)-  ובכן, הטמבלים  עדיין אינם מבינים.

עדיין אינם מבינים כמה חשוב הוא המזרח התיכון,  בגלל אוצרותיו, בגלל מיקומו  ובגלל בעיותיו.

הטמבלים לא מבינים עד כמה חשובה ישראל באזור הזה, בגלל כוחה הצבאי, בגלל עוצמתה הכלכלית ובגלל מעמדה המדיני (בוודאי עכשיו, עם הנשיא החדש במצרים והציר העובר דרך ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ, ועם הבלגנים בסוריה ובעיראק).

ולכן נדמה להם שהם יכולים לזלזל במי שמנהיג – לטוב ולרע – את המדינה הזאת.

טמבלים שכמותם.

*****

עם כל החשיבות שאפשר לייחס לנאומו של נתניהו – ועוד אעסוק בכך – היה נאום חשוב יותר מזה שלו, שנישא בעצרת  האו"ם השנה.

נאומו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה.

אם איני טועה, ניכרה בנאום הזה תפנית חשובה בדרכו ובתפיסותיו של הנשיא האמריקאי, או לפחות תחילתה של תפנית כזאת.

לא פעם, וגם לאחרונה,  ביקרתי את הגישה האידיאולוגיסטית של אובמה. את כניעתו ל"פוליטיקלי קורקטנס" מערפל החושים. את גישת ה-WISHFUL THINKING של פרופסור מהחוף המזרחי, שספק גדול אם היא יכולה להתאים לפוליטיקאי-על, כפי שנבחר להיות.

 בנאומו לאומה מה-10 בספטמבר, שבו עסק במדיניותו כלפי דאעש, הוא דבק בשיטתו, שאין להזכיר טרור בהקשר של איסלאם.

"דאעש הוא לא איסלאמי," אמר אז אובמה. "שום דת אינה דוגלת בהרג של חפים מפשע. והרוב הגדול של קורבנות דאעש הינם מוסלמים…דאעש הוא ארגון טרור, חד וחלק, ואין לו שום חזון, מלבד טבח בכל מי שעומד על דרכו".

והנה חלק מהדברים שאמר אובמה בנאומו האחרון בעצרת האו"ם, שבועיים ימים אחרי הנאום לאומה:

"במאה הזאת ניצבנו בפני סוג יותר קטלני ויותר אידיאולוגי של טרוריסטים, שעיוותו אחת מהדתות הגדולות בעולם…הם אימצו חזון מסויט המחלק את העולם בין מאמינים לכופרים – והורגים ככל האפשר יותר אזרחים תמימים, עושים שימוש בשיטות האלימות ביותר כדי לאיים על אנשים מתוך קהילותיהם שלהם…

חזרנו ואמרנו שוב ושוב שארה"ב אינה ולעולם לא תהיה במלחמה נגד האיסלאם…

כך שאני דוחים את הרעיון של התנגשות בין ציביליזציות.  אמונה במלחמת דת מתמדת היא המפלט הכוזב של קיצוניים שאינם יכולים לבנות או ליצור דבר, ולכן רוכלים רק בקנאות דתית ובשנאה. ולא יהיה זה מוגזם לומר שעתידה של האנושות תלוי ביכולתנו להתאחד נגד אלה המבקשים להפריד בינינו על פי קווי ההפרדה הכוזבים  של שבט או כת, גזע או אמונה…

כקולקטיב, עלינו להתאחד כדי לנקוט בצעדים קונקרטיים כדי להתייצב בפני הסכנה שמציבים קנאים המונעים על ידי דת… 

הגיע הזמן שהעולם, במיוחד הקהילות המוסלמיות – ידחו באופן מפורש, בעוצמה ובעיקביות את האידיאולוגיה של ארגונים כמו אל קאעידה וכמו  המדינה האיסלמית…

האידיאולוגיה של המדינה האיסלאמית או של אל קאעידה או בשל וקו חאראם תגסוס ותמות אם תיחשף באופן עקבי, אם נתנגד לה ונפריך אותה לאור היום. ראו את 'הפורום החדש לעידוד השלום' בחברה המוסלמית – השייח בין-באייה תיאר את מטרתה: "עלינו להכריז מלחמה על המלחמה, כך שהתוצאה תהיה שלום על גבי שלום."…

אין דבר חדש במלחמות תוך-דתיות. הנצרות ידעה מאות בשנים של מאבקים כיתתיים מרושעים. היום זו האלימות בתוך קהילות מוסלמיות שנעשתה מקור לסבל אנושי כה רב…"

הדברים ברורים למדי.  אובמה כבר מוכן להודות בפומבי שהארגונים הטרוריסטים שמולם ניצבת ארצו וניצבות רבות ממדינות העולם – צמחו מתוך האיסלאם – תוך עיוותו.  הוא טוען שהוא דוחה את הרעיון של "התנגשות בין ציוויליזציות"  – אבל כבר מוכן להודות שמי שפתחו מלחמה נגד התרבות המערבית מאמינים ב"מלחמת דת מתמדת". הוא קורא לה כוזבת – אבל גם מבין באותה עת שהמלחמה נגד הקיצוניים האלימים שהצטמחו מתוך האיסלאם חייבת לכלול את המתונים ושוחרי השלום שבין המוסלמים.

הוא גם מבין שהמצב חמור עד כדי כך, ש""לא יהיה זה מוגזם לומר שעתידה של האנושות תלוי ביכולתנו להתאחד נגד אלה המבקשים להפריד בינינו" – כלומר, הקנאים הדתיים.

"עתידה של האנושות". ולא פחות מזה.

עד פה נאומו של אובמה.

והחשיבות בנאומו של נתניהו היא זו:

הוא הרשה לעצמו ללכת צעד אחד הלאה, מעבר לדיבור הזהיר מאוד של אובמה.

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: