Skip to content

צוק איתן/ חנין ואני בחוצות חיפה

יולי 30, 2014

כן, זו בדיוק החנין שחשבתם עליה – הח"כית חנין זועבי, אם כי, לצערי, זה קרה רק בחלומי. על כל פנים, נפגשנו ליד הדואר ברחוב הנביאים. חנין חבשה על עיניה היפות משקפיים ענקיים וגם עטפה את שערה העשוי במטפחת פרחונית. אמצעי ביטחון סבירים במצב הנוכחי לאור המוניטין שיצאו לה.

הח"כית חנין זועבי: בחלום

הח"כית חנין זועבי: בחלום

הצעתי לה שנעבור את הכביש ונשב לקפה קצר של היכרות ב"ניצה" שבפינת רחוב הנביאים ורחוב הרצל. כמו הרבה פעמים בחלום, לא היה ברור לי לגמרי מה תפקידי בכוח. האם הייתי נציג של לשכת התיירות העורך לחברת הכנסת סיור בחיפה? האם הייתי נציג של העיריה שעוזר לה לבחור באתר מתאים להפגנה הבאה של מפלגתה? האם הייתי עובד של סוכנות תיווך המציע לה משרד להשכרה?

בכל מקרה, בחלום היה לי ברור שאני  עומד לשירותה.
מיד כשנכנסנו לבית הקפה הבחנתי ליד הדלפק בגברת השחרחורת שעימה אני מנהל מדי פעם קרבות עזים על הדובדבן שבקצפת העיתונים במקום – "הארץ". הגברת לא הסתירה חיוך קטן של ניצחון כשראתה אותי והעבירה דף גדול בעיתון. אבל כשהבחינה באורחת שעמי, שהסירה בינתיים את משקפיה ואת המטפחת, נפערו עיניה לרווחה. התברר שהן מכירות. עד מהרה שקעו השתיים בשיחה שוטפת בערבית, ואני שלחתי כמה אצבעות חמקניות וטראח – גנבתי לשחרחורת את העיתון מתחת למרפק.
וכך התפננתי לי על "הארץ" עם ההפוך שהכין לי אלון אשר על מכונת הקפה. טוב, אולי "התפננתי" אינה המילה המתאימה. כל הסיפורים על המלחמה בעזה מביאים לי ויברציות חולניות ואדרנלין רע. ול"הארץ" יש כידוע כישרון מיוחד, להאיר באור גרוע אפילו רגעים יפים בחיים, אז תתארו לעצמכם מה הם מצליחים לקמבן  על דפיהם הגדולים כשיש מלחמה.
מהשיחה שניהלו לידי חנין והשחרחורת לא הבנתי יותר מכמה מילים שאני מכיר בערבית, כמו "אחלה", "בסדר", "עלק", ו"יהיה טוב."
אחר כך, כשיצאנו, שאלתי את חנין על מה הן שוחחו. חנין, שוב במשקפיים ומטפחת, אמרה לי שהידידה שלי(!?) התעניינה באייליינר של חנין, שזה משהו באיפור, ורצתה לדעת איפה היא משיגה אותו, "ודברים כאלה של בחורות". כמו כל הגברים, לא היה לי ספק שהן בעיקר ריכלו עלי.

עלינו ברחוב הרצל וחלפנו על פני חנות התיקים והארנקים, סוכנות הפיס והלוטו, חנות מאפים, קיוסק, עוד בית קפה וכל היתר. הכל נראה נורמלי לגמרי, אבל שמתי לב שחנין מתבוננת במתרחש ברחוב בתשומת לב רבה ביותר.
חיכינו קצת לאור הירוק במעבר חציה של שמריהו לוין. מעבר לרחוב התפתל תור קטן מול הכספומט של בנק דיסקונט במבנה המעוגל שבקצה בית הקרנות. עמדה שם איזו קשישונת כחולת שיער עם מקל, אחריה אשה וגבר בלונדיניים שנראו לי מאלה שסופר "הארץ" ג. לוי חושב שהדם שלהם רווי באלכוהול ובאלימות, אבל הפעם, לפחות בחלום, הם נראו שלווים לגמרי. אחריהם ניצבו אמא ובת קטנה, האמא בשמלת משי ארוכה ונוצצת וחג'אב של מוסלמיות שדיברה בסלולרי. אחריהן גבר צעיר עצבני שעישן סיגריה וקרא צהרון צבעוני, ולבסוף הצטרפה עוד אשה די מבוגרת שהיתה קשורה לשלושה כלבים מאוד נמוכים וארוכים.

הכל לגמרי נורמלי, אבל משום מה חנין נעשתה יותר ויותר חסרת מנוחה. "תגיד…" היא אמרה לי, ומיד חזרה בה – "לא חשוב."
המשכנו בניחותא לעבר פינת בלפור, העליה הכי נוראה שיש בחיפה. הקהל היה הקהל הרגיל של בוקר קיץ חיפאי – יושבי בתי הקפה הענקיים, כולל הצעירים החמדניים שיושבים בקצה וסוקרים בעיניים רעבות את עדרי התיכוניסטיות שבאות להראות מה שמתפתח אצלן בחופש הגדול – מכנסונים קצרצרים ומחשופים נועזים (במושגים של חיפה), עם כמה מגן-דוידים וכמה צלבים מתנודדים בין הציצים הצעירים והרעננים. היה גם הקבצן הרגיל השרוע מול הבנק. עורכדינים מתוקתקים בחליפות ועניבות וחולצות צחורות בדרך למרר למישהו את החיים. נשים צעירות דוחפות עגלות או מושכות עוללים. נפאלים או ציילונים דוחפים עגלות עם זקנים.  מדי פעם נהג עצבני צופר, באוויר מילים בשלל שפות – נורמלי.
אחרי שחלפנו על פני מעבר החציה של בלפור, כבר לא הצליחה חנין להתאפק.
"תגיד לי," היא פנתה אלי, "לא קולטים פה טלווזייה בחיפה? או רדיו? לא קוראים פה עיתונים?"
"למה את מתכוונת, חנין?" שאלתי.
"הם לא יודעים פה שמתחוללת עכשיו מלחמה נוראה? שצה"ל מבצע עכשיו רצח-עם בעזה? ג'נוסייד? ממש ברגעים האלה שאנחנו הולכים פה?" אמרה חנין, כאילו שהיא על הדוכן בכנסת, "האחים שלהם נטבחים – והם פה מסתובבים כרגיל? אתה בכלל יודע שהרחוב פה מלא ערבים?"
"בטח, זה תמיד ככה." אמרתי."ויש פה גם מלא יהודים. יש גם נפאלים, ציילונים, תיירים…"
"אבל עזה!" לחשה-זעקה חנין."איך הם יכולים? איך הם מסתובבים ליד הרוצחים ולא אומרים כלום? איך הם שותקים?"
לא היה נראה לי שמישהו שותק. כולם די פטפטנים ברחוב הרצל.
משכתי בכתפי. "פעם זה עזה," אמרתי לה, "ופעם זה ג'נין, פעם זה לבנון ופעם זה יום האדמה." גם אני נעשיתי פטפטן, "אבל פה זה רחוב הרצל בחיפה וככה זה תמיד פה."
"הם לא יודעים שבגלל מה שקורה עכשיו בעזה הנכדים של הערבים שנרצחים והנכדים של היהודים שרוצחים ימשיכו את המלחמה לנצח? שהיחסים בין העמים אף פעם כבר לא יחזרו למקומם? הם לא יודעים איזה צלקות נפשיות עמוקות נגרמות על ידי הג'נוסייד?" יללה חנין. "תגיד לי" היא הוסיפה , "יכול להיות שאני חולמת? שזה סתם חלום?"
אמרתי לה שיכול להיות שהיא חולמת, אבל ככה זה גם במציאות. תמיד.

כדי להרגיע את חנין הנסערת הזמנתי אותה לכוס מיץ גזר בקיוסק של שלומי מול קולנוע "אורה" לשעבר. הנושא המשיך להטריד את האורחת שלי.
"יכול להיות שאין פה מודעות פוליטית. שטיפת המוח עובדת הכי חזק על המעמדות הנמוכים." אמרה חנין.
יפה שהיא קלטה שהקהל של רחוב הרצל זה לא בדיוק העשירון העליון של חיפה והקריות. אין ספק שלחנין יש חושים פוליטיים מחודדים, כמו שאומרים הכתבים ברדיו.
דבריה נתנו לי רעיון.
"את יודעת מה, חנינוש?" אמרתי לה, "בואי נעלה לרחוב מסדה ונראה מה קורה שם." (וזאת יש לדעת, שאם אתם מחפשים מודעות פוליטית, רחוב מסדה זה המקום שבו תמצאו אותה בעיר חיפה)
חזרנו לרחוב בלפור ועלינו בו. חסרי נשימה ומזיעים הגענו למסדה. הסדרנו את הנשימה ופסענו בניחותא עד לחנות הספרים המשומשים החותמת את סידרת בתי הקפה, חנויות המכולת, חנויות הענתיקות והפלאפל.
המצב פה היה גרוע בהרבה. ברחוב הרצל שני העממים השונים סתם הסתובבו וחלפו אלה על פני אלה. אבל כאן במסדה הם ממש ישבו ביחד, הרבה פעמים יהודים וערבים ליד אותו שולחן(!) והיו אפילו כמה מחזות קשים באמת, כולל פוצי-מוצי בין העמים! על גבול החלפת הנוזלים! כשבעזה מתחולל ממש ברגעים אלה ג'נוסייד! ואפילו לא ויכוח סוער אחד!
"טוב, זה כולם שמאלנים פה." ניסתה חנין להתנחם.
"את יודעת, חנין, כמה טייסים שמאלנים יש בצבא הכיבוש? כמה שמאלנים יש ב-8200? בצנחנים? את יודעת כמה מאלה שיושבים פה הם מילואימניקים בצבא הכיבוש? את לא חושבת שאלה הכי גרועים – יורים ובוכים?"

כשאני נתקל באשליות, אני אוהב לנער אותן. כזה טיפוס מלוכלך אני.

עכשיו חנין כבר הזילה דמעות. היא הסירה את המטפחת הפרחונית וניגבה מתחת למשקפיים הענקיים.
ניסיתי לנחם אותה.
יד אחת מקל, יד שניה גזר.
"אולי ניסע לשדרות בירושלים ירושלים ביפו?" הצעתי לה, "אולי לרחוב יהודה הימית? אולי שם המצב יותר סביר?"
"אתה לא מבין. עכשיו אני באה משם," יללה חנין, "זה אותו דבר. הכל אותו דבר. רצח עם בעזה, ולאף אחד פה לא אכפת. אני סתם עובדת. הכל לחינם. כלאם פאדי. "

"לא נורא, חנין, לא נורא, את לא לבד." אמרתי לה. כמעט ליטפתי בצער את ידה של הח"כית, אבל לא ידעתי איך זה יתקבל, אפילו בחלום. "אתמול עשיתי את הסיבוב הזה פה בחיפה עם איתמר בן גביר." גיליתי לה, "בטח שמעת עליו, או אפילו ראית אותו בהפגנות שלכם. או שלהם. הוא אמר לי אותו דבר בסוף הסיור. שכל העבודה שלו זה לחינם. ברכה לבטלה, הוא אמר. אם אחרי כל מה שחיות האדם האלה עושות לעם הנבחר, מוצאים ברחובות של עיר ואם בישראל התנהגויות כאלה של כבשים – אז זה כנראה מה שמגיע לנו, הוא אמר."

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    חלומותיך הספרותיים מעולים .איך לא בא לך להכניס לה בומבה

    בין העינים, באותה הזדמנות ,איפה תגובת הקוף הספונטנית שלך.

    אצלי היא לא מעוררת שום רגש רומנטי .אפילו לא ברמז .כך שאני

    לא מתחבר לזה ,לא במציאות ולא בחלום .האם אני מפסיד משהו ?

    אהבתי

  2. בן ציון, לדעתי אתה מפסיד את כל קשת הרגשות המורכבים, ויחד איתה את היכולת לשכנע (או לפחות לנסות) בדרכי שלום גם יריבים עיקשים.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      אני אעביר לך במייל התכתבות שלי עם ח'כ מכובד, שהצעתי לו

      איך לדעתי אפשר להתחיל מו'מ לשלום . הוא חשב שזה מעניין

      ויזכור את הרעיון כשיגיע לשילטון . תראה מי יותר מעשי משנינו .

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: