טיפ/ זמן המוסקט

גם בזמן מלחמה צריך לאכול, ואם לאכול, אז לאכול טוב. מרוב צוק העתים שכחתי לבשר שסוף סוף הגיעו ענבים לשוק.
ברור לי שחלק מהקוראים חושבים שהשתבשה עלי דעתי, כי מה שנקרא ענבים יש לכאורה בשוק בערך מאז אדר/אפריל. אבל זה העניין, שמדובר ב"מה שנקרא" ומדובר ב"לכאורה". בפועל חוזות עינינו במין ג'ולות/בלורות ירוקות בערך בצבע של קליפת תפוח גראנד אלכסנדר, מבריקה ומצוחצחת (17 ב' בקטלוג הצבעים של טמבור), בלי שום פגמים, כולם באותו גודל, מחוברים כבכבלי ברזל אל האשכול הענק, הנראה כמו צעצוע מפלסטיק.
עד כאן המראה. כשבאים לאכול מהדבר הזה, נתקלות תחילה השיניים בקליפה נוקשה ואז בציפה עצית, לא עסיסית כלל ובקושי מתוקה, מין מתיקות כללית כזאת, אבל – בלי גרעינים! בלי גרעינים!
ויש גם גירסאות-משנה של המוצר הזה בצורת ענבים סגולים גדולים ומאורכים, או סגולים/שחורים עגולים וגדולים.

ברור למה זה המצב: ההנדסה הגנטית פיתחה מוצר שנראה טוב עם חיי מדף ארוכים, שזה אומר קליפה עבה, אחידת-צבע ומבריקה. מה שכמובן בא על חשבון העסיסיות, המתיקות והטעם, שבלעדיהם פרי אינו פרי.
מי שרוצה לקרוא לדברים האלה ענבים שיעשה זאת על חשבונו. אני לא נוגע בדברים האלה.

אבל, ביום חמישי שעבר הבחנתי במוסקט!
בשוק מצמידים לפרי הזה שלט קטן עם השם והמחיר כי יודעים מה הוא שווה. למוסקט יש כמובן המון חסרונות לעומת המוצר המהונדס: כל ענב בצבע אחר, כל ענב בגודל אחר, הם לא מרותקים לאשכול בכבלי ברזל ואף נוטים להיפרד ממנו בעקבות טלטולים. פה ושם תיתקלו בענב מצ'וקמק או אפילו בכמה. והכי גרוע – יש גרעינים! גרעינים! כמה נורא!
אלא מה – מדובר בפרי. אין בעייה לחלוף בשיניים על פני הקליפה הדקיקה, ואז מגיעים לתוכן: עסיס ומיצי, ומתוק-מתוק, והטעם, הוי טעם המוסקט החלומי, שביסודו המרירות האופיינית, שאותו אני אוהב גם ביין ובעוגות.
ביום חמישי שעבר כשקניתי את המנה הראשונה המחיר היה 7.80 ש"ח לקילו, אבל בתחילת השבוע כשהגעתי לשוק לקראת סוף המסחר עליתי על מציאה ב-4 ש"ח לקילו. מוסקט. עונתו קצרה. תלכו על זה. תשכחו מהפלסטיק הירוק.