השקר מס. 1 של השמאל המזוייף: רק על עצמי לספר ידעתי

בשלוש השנים וקצת שבהם אני מתחזק את הבלוג הזה, יצא לי לנהל אי-אילו ויכוחים ודיונים עם אנשי שמאל וגם עם אנשי ימין שהיו להם השגות שונות על דברים שכתבתי כאן.
עלי לציין שהוויכוחים עם אנשי הימין קלים יותר, וזה מסיבה פשוטה: הם ישרים יחסית. יש להם עמדות לאומניות בדרך כלל, הם גאים בהן, לא עושים חשבון לאיש, ולכן קל למדי לחשוף את הסתירות והפירכות בטיעוניהם.
עם אנשי השמאל זה לפעמים קצת קשה יותר, בגלל חמקמקותם. הם הרי מחוייבים לכל מיני ערכים נעלים כמו "הומניזם" או "ליברליזם", יש להם את הקוד המגוחך של ה"פוליטיקלי קורקטנס" ורבים מהם נוהגים להתפתל לפני שהם נעלמים מהדיון מובסים, כשזנבם בין רגליהם.
*****

הפעם אעסוק באחד הטיעונים הנפוצים ביותר של אנשי השמאל המזוייף, זה שהם משתמשים בו בהרחבה בכל פעם שהם מוצאים את עצמם עם גבם אל הקיר בסופה של שלשלת טיעונים ידועה ורווחת מאוד, הלובשת את הצורה הסכמטית הבאה:

איש שמאל: ישראל היא מדינה גזענית, שבויה בקנאותה הדתית, טואליטרית ורצחנית!
מתווכח: אתה לא חושב שאתה מגזים? תסתכל מה קורה בסוריה, באיראן, בצפון קוריאה. איך בכלל אפשר להשוות? קצת פרופורציות בבקשה. ראה את התמונה הרחבה. אם ישראל היא כה נוראה, מה תגיד על…ועל…ועל…
איש שמאל: לא מעניין אותי מה קורה בסוריה! מה אכפת לי מרוסיה?! מה אתה מביא לי את אמריקה? אני ישראלי – ואני מתרכז במה שקורה בישראל! העוול שאנחנו עושים – הוא זה שמעניין אותי, ואותו אני רוצה להפסיק.

טבח נמשך בסוריה: ומי לא מתעניין? השמאל המזוייף

אני בטוח שכבר נתקלתם בטיעון הזה. בין כמי שמעלים אותו, ובין כמי שמבקשים להפריך אותו.

טיעון מופרך ביותר ואף מביך מאוד, במיוחד כשהוא בא מאנשי שמאל. אלה האמורים להיות, בין השאר "אינטרנציונליסטים". כאלה המבינים, למשל, את המשמעויות של "הגלובליזציה", את השפעות גומלין בין פוליטיקה וכלכלה רב-לאומית, רעיונות שאין להם גבולות לאומיים, חוסר הגבולות המדיניים של המאבק לכדור ארץ ירוק וכו' –
אלה מתווים גבול מדיני בלתי עביר שבו נעצרת התעניינותם הפוליטית?
הייתכן?

*****

אז מאוד מעניין שההסתגרות המוחלטת הזאת, ההתבודדות המוחלטת בתוככי ה"רק על עצמי לספר ידעתי/ צר עולמי כעולם נמלה" – מאפיינת אך ורק את השמאל המזוייף הישראלי.
בכל הסניפים האחרים של השמאל בעולם, אנו מגלים משום מה התעניינות נרחבת ביותר במתרחש מעבר לגבולות ארצם, אם כי ממוקדת למדי בתחום צר אחד, כפי שנראה.
ראו למשל את השמאל האנגלי:
כמה מקדישים שם לכיבוש הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי המתמשך של איי המאלווינס – פוקלנד באנגלית – או לאימפריאליזם וההגמוניה הנמשכים כלפי סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד – לעומת תשומת הלב המוקדשת לכיבוש הישראלי של הגדה המערבית היא יו"ש?

או השמאל הספרדי הנאור והמתקדם:
עד כמה הוא מתעניין בעוול הנורא, שעדיין לא תוקן, שנגרם על ידי הספרדים לתושבים המרוקאים המקוריים של טנריף – או מה שעוללו במרוקו הספרדית – לעומת תשומת הלב המוקדשת באותו שמאל ספרדי לסבל הפלשתיני?

ומה באשר לשמאל האמריקאי ירום הודו, ולשאלת האינדיאנים המנושלים, או מחנות הריכוז העצומים של המסתננים ממדינות מרכז אמריקה – לעומת תשומת הלב המוקדשת גם שם למה שנמצא בחציו האחר של הכדור – ממש כאן בחברון ובעזה?

ואני יכול להמשיך כך, לפי אותה שיטה, שמאל אחרי שמאל בכל מדינה בשלוש-ארבע יבשות, שכו-לם-כו-לם לא מקבלים כלל את הדוקטרינה המעניינת והמקורית של השמאל הישראלי השקרן, המתרכז לכאורה אך ורק במה שקורה פה.
למרבה הנוחות.
למרבית הפלא, טרם שמעתי שום איש שמאל ישראלי נוזף בכל הקוליגות האלה שלו מהשמאל בארצות הים, וקורא להם להפסיק לתחוב את אפם האנין בעניינים לא להם – כלומר המזרח התיכון – ולהתרכז בבקשה בעוולות ובזוועות המתרחשות בארצם שלהם. שהרי העניין הפלשתיני ושאלת הכיבוש מצויים בידיו הנאמנות של השמאל הרלוונטי לעניין – זה שפועל כאן! הישראלי! היהודי-ערבי!

טוב, אני מקווה שברור לכם איך יכול השמאל המזוייף המקומי לצאת גם מהסימטא האפלה הזאת:
לא רק שכל מה שקורה עולם לא אמור לעניין אותנו, יכול השמאל המזוייף הישראלי לומר – גם כל מה שעושה השמאל בעולם לא מעניין אותנו! כל שמאל והאמת שלו! כל השמאל בעולם יכול לנהוג בדרך אחת – ולשמאל הישראלי מותר לנהוג הפוך!
בעולמנו הפוסט מודרני הכל הולך!

הרומנטיקה ההירואית של כיכר תחריר: ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים

במילים אחרות: ברור שמדובר בטיעון-לא-טיעון, בקשקוש בקומקום.

השמאל האנגלי והספרדי, האמריקאי והגרמני, וכל שאר יפי הנפש מהסוג הזה, מתעניינים מאוד-מאוד ובאופן כמעט בלעדי ב"כיבוש" הישראלי, הרבה מעבר למה שקורה בארצותיהם שלהם, ובטח מעבר לזוועות עצומות ונוראות בהרבה ממה שקורה בישראל – כגון עיראק או סוריה או דארפור, התליינות של ההייאטוללות באיראן או הטוטליטריזם הדכאני של צפון קוריאה.
ועימם במערכה הזאת גם השמאל הישראלי הצבוע במיוחד, עם התירוץ העלוב שלו, כאילו מה שקורה מעבר לגבולות "הכיבוש" אינו מעניינו.

כל החיילים צועדים ברגל שמאל/רק חיימקה שלי צועד לו בימין.

והאמת באשר לחלוקת הקשב המוזרה הזאת הרי ידועה היטב.

*****

לשיא של גיחוך ותועבה, כשל לוגי וסתירה פנימית, מגיעים הדברים בעתות חירום ומלחמה כמו עכשיו, למשל, כשיש מלחמה בין ישראל לחמאס.

לפתע מתברר לנו שלצורך העניין הפוליטי המרכזי שלו, שהוא הדה-לגיטימציה של ישראל והוקעתה בדעת הקהל הבינלאומית – אין לשמאל המזוייף הישראלי שום עניין אפילו במעשיו של האוייב ברגע זה – החמאס!

הו כן, יודו הצבועים והשקרנים האלה קצת באי רצון, נכון שבמקרה של החמאס מדובר בקנאים דתיים, לא בדיוק דימוקרטים למרות הבחירות שבעקבותיהן הם עלו לשלטון (כאילו. למעשה הגיע החמאס לשלטון בעקבות הפיכה אלימה מלווה בשפע של מעשי רצח נגד הפת"ח והפרה שיטתית של הסכמים מאז, וכמובן שום בחירות נוספות).
ומובן שאין להצדיק (אם כי יש להבין) ירי מכוון על אוכלוסיה אזרחית, אפילו שמדובר בסך הכל בישראלים השנואים, הגזענים והאפרטהיידיסטים.
וגם היחס של החמאס לנשים או להומוסקסואלים לא משהו.
אבל כל זה לא מענייננו!
אותנו, בתור שמאל עיקבי, רדיקלי, נאמן לעצמו – מעניין רק מה שעושה ישראל!

*****

כל השומע יצחק לנוכח הצביעות התהומית הזאת, המתחפשת לאיזו משנה אידיאולוגית סדורה ועקבית, של ראשי השקרנים והנוכלים המתחפשים לאנשי מוסר ורוח.

הסיבה ל"חוסר ההתעניינות" של השמאל הישראלי המזוייף במתרחש בסוריה או בעיראק, באיראן או ברצועת עזה (חוץ מאשר המקרים שבהם ישראל מפציצה שם) ידועה.
אין בכך שום דבר עקרוני.

פשוט מאוד: העימות עם העובדות הפוליטיות הנוכחיות במזרח התיכון עלולה למוטט לחלוטין את העמדה האידיאולוגית של השמאל המזוייף, שבמרכזה, כאמור, ההוקעה של ישראל. שהרי כל מבט כולל יחשוף מיד את העובדה שלעומת השחקנים האחרים באזור, ישראל משולה בעצם לשה תמים למדי.

*****

ויש לי הוכחה מצויינת לכך שאין שום דבר עקרוני ב"הסתגרות" של השמאל הישראלי המזוייף בדלת האמות של ההתרחשות המקומית.

זוכרים את הפטה-מורגנה של "האביב הערבי"?

לפני שלוש שנים וקצת?

הו, איזו רוח של אינטרנציונליזם נשבה אז במפרשיו של השמאל המזוייף הישראלי! איזו התעניינות פתאומית ומעמיקה באזור כולו, במרחב, בעולם הערבי!
איך הועלה על נס אחד התיאורטיקנים המקומיים ש"חזה" על פי פרמטרים כלכליים מושכלים, בניתוח מרקסיסטי מ-עו-לה את עליית הפרולטריון המצרי המנצח!
האביב הערבי כהגשמה בשטח של התיאוריה המרקסיסטית המנצחת!

איך היה נדמה שהכל מסתדר יפה כל כך עם השטויות המטומטמות של הפוסט-קולוניאליזם מתוצרת הפוסט-מרקסיסטים, עם האוריינטליזם מתוצרת הלאומנות המתקרבנת, עם חזון התעתועים של "החברה האזרחית" –

אך הכל קרס.

התמוטט כמגדל קלפים.

והסיבה לשינוי המוזר בדוקטרינה האוטרקית הרגילה במקרה של אותו "אביב" אינה סוד:
השמאל הישראלי המזוייף, עויין את עמו, עויין לדת של עמו, עויין למדינתו, נקלע לעוד אחד ממצבי ה-WISHFUL THINKING האופיינים לו.
לכוהניו הגדולים היה נדמה לרגע שרוח גדולה באה למזרח התיכון, רוח של רדיקליזם ואחדות, רוח של קידמה ונאורות, שעיקר עניינה בעיני השמאל המזוייף היה –

גורי לך ישראל הקולוניאליסטית הכובשת! הנה בא עליך "האביב הערבי" לכלותך!

מ"הארץ" עד ל"ארץ האמורי", מ"החברים של ג'ורג'" (סורוס) ועד ל"גדה השמאלית" עלו קולות הצהלה המטופשים של הטמבלים הרגילים, מאלה המתבדים אחת ליום או אחת לשבוע במקרה הטוב, אודות האביב הגדול, הנפלא, הנאדר הזה, הערבי כל כך, ש"מעבר לטוב ולרע"!
הרומנטיקה ההרואית של כיכר תחריר.

ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

כך ששוב, מובס ושפל רוח, לא היתה ברירה לשמאל הישראלי המזוייף, והוא נסוג חזרה אל האוטרקיות הכפייתית שלו.
הנמשכת גם עכשיו.

רשומה ראשונה. בהמשך: הדברים שהשמאל לא רוצה לדעת על החמאס ועל הספונסרים שלו