Skip to content

המקרה המוזר של "הארץ" (2): למה אני אוהב לקרוא את העיתון שאיני מוכן לשלם עליו

יוני 26, 2014

בגלל ההשתלחויות התכופות שלי ב"הארץ" יש מי שתוהים באוזני או לעיני, מה יש לי עם העיתון הזה. זאת אומרת, אם אני חושב שמדובר בעיתון אנטישמי (מה שנכון) שאיני מוכן לשלם אגורה אחת כדי לצרוך אותו (מה שנכון מאוד), ומה שכתוב שם כ"כ מרגיז אותי (מה שלא נכון, תתפלאו) – אז בשביל מה כל הטורח?
מה, אני מזוכיסט?
אי אפשר פשוט להתעלם?
ובכן, הנה התשובה, ויש לה שתי רגליים.
האחת:
"הארץ" הוא אמנם עיתון אנטישמי בעיני, בגלל הקו המערכתי שלו. אבל הוא גם עיתון מעולה ומעניין, שאין לו בארצנו שום מתחרה המגיע לקרסוליו. היו לי תקוות באשר ל"מעריב", שפה ושם ניסה להתחרות ברצינות, אבל בבעלות החדשה יש ל"מעריב" בעייה בסיסית ביותר, של עריכה*.
"ידיעות" הוא עיתון מעולה בסוגו, והבעייה שלי היא עם הסוג. הוא מאוד שטחי. מכיוון שאת המידע החדשותי אני מקבל בעיקר מהאזנה לרדיו, נותר לי רק לרפרף תוך כמה דקות על פני החלק החדשותי של "ידיעות" כדי לבדוק – אולי ברדיו פיספסו משהו? ובאשר לתחום המאמרים, נראה שב"ידיעות" לא מייחסים לו חשיבות, מה שלדעתי מצביע על אי הבנה מסויימת בנוגע ליתרונות היחסיים של העיתונות הכתובה על פני זו המשודרת, אבל מי שואל אותי.
ואילו "ישראל היום" הוא פשוט העיתון שמוציא איל הימורים למען ראש הממשלה. בתחום החדשות הוא שטחי כ"ידיעות", בתחום המאמרים אפשר ללמוד ממנו מה חושבת האינטליגנציה הבורגנית מצד ימין, זאת אומרת שביבי צודק והשמאל טועה. לקרוא את זה יום אחרי יום, זה קצת מייגע.

כך ששורה תחתונה, טוב שיש "הארץ". עדיף עיתון אנטישמי מעניין על פני עיתון פטריוטי שטחי או מייגע.

התייחסתי פעמים רבות גם לעיתון הכלכלי "דה-מרקר" היוצא לצידו של "הארץ", שלדעתי אין לו מתחרים בתחום הכלכלי-חברתי, בעיקר בגלל הקו המערכתי שלו: ברור לגמרי ש"דה מרקר" ניצב לצידם של תשעה העשירונים המהווים את רובה הגדול של האוכלוסייה**. וחשוב לא פחות בעיני – ברור גם ש"דה מרקר" השאיר מאחוריו את המאבק האידיאולוגי המטופש (ובעיני גם המדומה) בין ימין ושמאל, המשחק לידי הטייקונים, התאגידים והכוחות הפוליטיים המשרתים אותם, שמלחמת השמאל בימין חשובה להם ביותר במסגרת המדיניות השלטונית הרגילה של "הפרד ומשול".

מו"ל עמוס שוקן: מחפש "שותפים למאמץ" בחו"ל

מו"ל עמוס שוקן: מחפש "שותפים למאמץ" בחו"ל

ככה שחבל לי מאוד ש"הארץ", בגלל הקו המערכתי שלו, מצוי בנתיב של התאבדות הכרחית: אין מצב שעיתון יחזיק מעמד לאורך זמן כשהוא פועל בעקביות נגד הבסיס החברתי של הקוראים שלו. די לראות מה קרה וקורה לשמאל הישראלי המזוייף שהקו המערכתי של "הארץ" מקביל לתפיסתו הפוליטית. בינתיים גם "הארץ" וגם השמאל המזוייף מחזיקים מעמד בזכות הזרקות מאסיביות של כסף המגיע מחו"ל, לעתים ממקורות מפוקפקים ביותר. אבל ככל שהאמת נחשפת מתקרבת ההתמוטטות.
ואם חושב המו"ל של "הארץ" שתחינות אל הקוראים האנטי-ציונים והאנטישמים של הגירסה האנגלית של העיתון, שנא יואילו לרכוש מנוי, תועיל לו, הוא לגמרי טועה: הם שונאים את "הארץ" כי הוא עיתון ישראלי. הם נהנים מאוד לקרוא חלקים מסויימים בעיתון, אבל תמיכה בו כמוה, בעיניהם, כתמיכה בישראל. אנטישמים ואנטיציונים אינם אוהבים ישראלים ויהודים, אפילו לא כשהם כותבים ב"הארץ". ספק אם הם מבקשים להיות "שותפים במאמץ המתמשך לעצב את ישראל כדמוקרטיה ליברלית וחוקתית המוקירה את ערכי הפלורליזם, זכויות אזרח וזכויות אדם." כפי שכתב להם המו"ל במכתבו האחרון.

*****

והנה הרגל השניה של תשובתי:

ובכן, לא. המאמרים האנטישמים ב"הארץ" כלל לא מרגיזים אותי. ההפך הוא הנכון. הם משעשעים אותי.
אותו סוג של שעשוע שמוצאים כשפותרים תוך כדי קריאה את תעלומת הרצח בספר מתח. כשמנפים את הרמזים המטעים ונשארים עם העובדות, המצביעות על זהותו של הפושע. אותו סוג של כיף שניתן להפיק מהסרת המסיכות והאיצטלות הנוצצות מכל צבוע מתחסד.
לעתים קרובות זהו גם אותו סוג של כיף נחות, אבל מה זה מצחיק, שאפשר להפיק ממראה הרשע הטיפש, החכם בעיני עצמו, שמחליק על קליפת הבננה ונופל בחבטה עזה על עכוזו.

כבר הסברתי לא פעם, שהטיעונים הבסיסיים של השמאל המזוייף, וחלק ניכר מכותבי המאמרים של "הארץ" בתוכו, נשענים בהכרח על שקרים. זה לא משום שהם שקרנים מטבעם, או אוהבים שקרים, אלא משום שאין להם ברירה: אין להם עובדות ואמיתות שניתן לבסס עליהן את עמדותיהם ותפיסותיהם.
השקר, לפיכך, הוא ברירת המחדל של השמאל המזוייף.
מובן שלשימוש בשקרים יש גם אידיאולוגיה המתאימה לו.

לשמאל המזוייף, הפוליטי, האידיאולוגי והעיתונאי, יש שתי רגליים עיקריות: המרקסיסטי (כולל הניאו-מרקסיסטי) והפוסט-מודרני.
והנה, בשתי האסכולות האלה של כנסיית הסכל לא מייחסים לאמת חשיבות רבה, וממילא יש לשימוש בשקרים צידוק אידיאולוגי "מדאורייתא".

במרקסיזם וממזרו הניאו, זה מתחיל במונח הנקרא "דיאלקטיקה". במקור היווני מדובר באמנות הוויכוח, הנערך ומתפתח בין המתדיינים. הפילוסוף הגרמני היגל אימץ את הגישה ההתפתחותית לתחום ההיסטוריה, שלפי תפיסתו היא בעיקרו תנועה תכליתית (לקראת חירות) בזמן ובמרחב של רעיונות – "רוח".
מרקס, ש"העמיד את ההיסטוריה (של היגל) על רגליה", כלומר על החומר, הכלכלה, העתיק את הגישה ההתפתחותית, הדיאלקטית, אל התיאור של היחסים הבינמעמדיים, כשגם אצלו ההתפתחות ההיסטורית היא לקראת חירות – שחרור העבד הפרולטרי משלטון האדון הקפיטליסטי.

ומכאן היתה קצרה הדרך אל השקר כדרך מחשבה וכדרך חיים. למשל: דיקטטורה היא בטח דבר רע ביותר, כשהמהלך ההיסטורי שאנו חפצים בו וצופים אותו הוא לקראת חופש. אבל אם יש "דיאלקטיקה", לא בעיה שבדרך אל החופש נצטרך לעבור דרך "הדיקטטורה של הפרולטריון" כשלב הכרחי.
ומי שרוצה להבין איך התעלול הזה מתיישב עם אמת עובדתית כלשהי, נא שיציץ במשטר הנוכחי של צפון קוריאה. דיקטטורה משוכללת ביותר של הפרולטריון, דגם מוקטן ותמציתי של הגירסאות הקודמות, הרוסיות והסיניות לאותו משטר מתקדם וסוציאליסטי לתפארת.
או למשל, באותה שיטה דיאלקטית, יכול פאשיזם להיות "עניין של הגדרה", כפי שאמר שר החוץ הסובייטי מולוטוב כדי להצדיק את ההסכם שחתם עם שר החוץ הנאצי ריבנטרופ וכך איפשר את פריצת מלחמת העולם השניה.
בדיוק באותה שיטה מצדיק הניאו מרקסיזם את מעשי התועבה והדיכוי המחרידים ביותר, מכתיר תנועות לאומניות או דתיות קנאיות ורצחניות מסוג החיזבאללה או החמאס כ"תנועות של שחרור לאומי", וכן הלאה.
כל שקר מותר – שהרי "המטרה מקדשת את האמצעים".

ואילו ברגל השניה, ה"פוסטית" של השמאל המזוייף מתוצרת כנסיית הסכל, שיש בה גם השפעה מרובה של הניאו-מרקסיזם, שם טוענים בלי הרבה הסוואות והתחכמויות, ש"האמת היא מחמאה שאתה נותן לאמונותיך", ושהכל – ההיסטוריה, העובדות, האמיתות, הם בחזקת "נראטיב". סיפור, מעשה מרכבה תעמולתי, מעשייה לילדים מפגרים, יחסי עד אין קץ.
מול כל "נראטיב" שאינו נוח לך, מותר לפברק – אפילו חובה לפברק – "נראטיב" אחר ומתחרה, ואז ברור שהאמת הולכת לאיבוד.
האמת, מבחינת ה"פוסטים" היא מעשייה, בלוף.
כך שמבחינת שני האגפים האידאולוגיים של האדונים שכותבים ומכתיבים את הקוו האנטישמי של "הארץ", האמת היא שקר.
בדיוק כמו שהשקר הוא אמת. ***

אז איך אני יכול לסבול מקריאת "הארץ", כשאני נהנה כל כך שחשיפה שיטתית של השקרנים שכותבים שם?

———————————————————————–

* אין לבלבל בין הנחה של ידיעות, כתבות, תצלומים ומאמרים בצורה גרפית נאה על פני הנייר, ובין עריכה. בשביל עריכה של עיתון צריך הרבה יותר מחוש אסטתי מפותח, חוש סדר, כישרונות אדמיניסטרטיביים מסויימים, יחסי אנוש סבירים, ידע בניהול ואוזן קשבת כלפי המו"ל. וזה גם אם עומדת לרשותך "נבחרת" ובה מיטב הכותבים. עריכה היא הרבה יותר מזה. אל תצפו ממני ליותר תובנות בתחום, כי לעצמי איני מייחס כישרונות של עורך ולכן לא אבלבל לאיש את המוח עם עצותי. אבל לקרוא אני יודע, וצר לי לומר, אך "מעריב" בדמותו החדשה פשוט אינו ערוך. נקווה שזה רק עניין של זמן, ושלמו"ל יש די כסף כדי להעביר את הזמן הזה.

**בניגוד גמור לקו הפוליטי-מדיני של "הארץ" הניצב נגד האינטרסים של אותם תשעה עשירונים, שלפי דעתי כוללים גם את האוכלוסיה הערבית שיש לה אינטרס מובנה בקיום יחסי שכנות טובה עם היהודים – ובכך מחבל "הארץ" בשיטתיות. בדיוק באותה אדיקות שהוא נאבק בעמדות הלאומניות בצד היהודי, הוא תומך בעמדות הלאומניות בצד הערבי. מה שבוודאי אינו מקדם שכנות טובה. כפי שתמצאו ברשומה הבאה, דווקא הכותבים הערבים ב"הארץ" מבינים זאת לפעמים הרבה יותר מהקוליגות היהודים.

*** ונא שקוראי מהימין הקיצוני לא יצהלו. גם הטיעונים שלהם נשענים על הר של שקרים, וגם להם יש הצדקות מצחיקות "מדאורייתא". בהם אני מטפל בסידרת רשומות אחרת.


רשומה שניה. ברשומה הבאה: כל אחד יכול. הטיעונים הכוזבים של הגיגני "הארץ" ואיך תזהו אותם בקלות

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: