Skip to content

מותחן/ בילינגהם, ישנונית

יוני 2, 2014

מארק בילינגהם/ ישנונית/ מאנגלית: קטיה בנוביץ'/ הוצאת כנרת זמורה ביתן 2013/ 368 עמודים

בדקתי ומצאתי שכבר יותר מחודש לא המלצתי פה על שום מותחן. ומוטב שתאמינו לי שאין הדבר נובע מחוסר רצון או מכך שהפסקתי לקרוא. הספרניות והספרן בספריה הציבורית שאני מנוי עליה, סוחר הספרים שלי ג. מבוקספר, והחברים א. ו-ב. שניסיתי להתעלק עליהם יעידו שמאמצי לא חדלו לרגע. אבל כלום. המוני ספרים עברו תחת ידי, משלל כותבים בני עמים ויבשות שונים.
המצב החמיר על כדי כך שהתפתיתי אפילו לנסות ולקרוא מותחן ישראלי.
זה המקום להסביר שברוב המקרים אני נמנע מאלה משתי סיבות, שאולי הן קשורות. האחת, חלק נכבד מכותבי המותחנים שלנו מבקשים לנפק סחורה שתיחשב, עם קצת השתדלות, לספרות "רצינית". אתם יודעים, לספק לנו, באותה הזדמנות שהם כותבים מותחן, גם את דעותיהם החשובות, השקפותיהם הרדיקליות ותפיסת העולם הביקורתית שלהם בשלל עניינים שעל הפרק. מה שבא באופן מצער על חשבון העלילה, הדמויות, וכמובן המתח. ובאשר לדעות "החשובות", הן מתגלות כרדודות משלולית, ההשקפות ה"רדיקליות" מתבררות כילדותיות ונדושות עד כדי שיעמום המחץ, והתפיסה "הביקורתית" היא סוג של פוסט-משהו מייגע.
968269
הסיבה השניה לכך שאני מעדיף מותחנים מתוצרת חו"ל היא, שאת המציאות במדינות אחרות איני מכיר לפרטי פרטיה, ולכן סביר שאיני חש בשפע של זיופים קטנים ואף גדולים כשאני קורא מותחנים שעניינם בסטוקהולם, בלונדון או בניו-יורק ובדמויות מתוצרת הארצות והערים האלה. אבל כשאני קורא מותחן ישראלי, כל הזיופים הקטנים והגדולים בולטים מאוד בשטח ומחרבשים לי תיק-תק ולגמרי את תחושת המציאותיות שהיא חשובה מאוד למותחן. נכון שיש יוצאים מן הכלל וכבר הזכרתי כאן את "חיי מדף" של נועה ידלין, וגם אהבתי את ספריה של שולמית לפיד אודות ליזי בדיחי, את אשר קרביץ ופה ושם גם את אורי אדלמן המנוח.

אבל די לחרטוטים. סוף סוף יצא לי לקרוא מותחן שאני יכול להמליץ עליו. "ישנונית" של מארק בילינגהם. אמנם לא יצאתי מעורי, אבל לעומת כמויות הגבבה שעברו תחת ידי בשבועות האחרונים הוא בולט מאוד לטובה.
המפקח טום ת'ורן מהמחלק לפשעים חמורים של משטרת לונדון מתמנה לעמוד בראש צוות החוקר את פרשת הרצח הסידרתית של כמה נשים לונדוניות שאין למצוא בינהן שום מכנה משותף. עד מהרה מתברר שמטרתו האמיתית של האיש הרע המבוקש על ידי המשטרה אינה לרצוח את הנשים – אלא להותירן במצב של צמח, תוך הפגנת כשרונותיו הרפואיים.
ת'ורן, גרוש בן 40, הרדוף על ידי פרשת רצח ישנה בעברו הרחוק, מוצא את עצמו מעורב מאוד בחקירה ובמרדף אחרי הרוצח, במיוחד אחרי שהוא מתאהב ברופאה המבוגרת ממנו בכמה שנים, זו המטפלת באחת מקורבנותיו של הרוצח הסדרתי, אותה אחת שהוא הצליח להשאיר בחיים במצב של צמח לפי תכניתו.
האובססיביות הרגילה של ת'ורן מריצה אותו אך גם מעוורת את עיניו. כרגיל במותחנים אירופאים הוא מתמודד עם בעיות של אלכוהוליזם. כרגיל במותחני משטרה הוא מצוי בעימותים עם קציני המשטרה הממונים עליו. כמו רוב הבלשים יש לו מוזרות: הוא אוהב מוסיקה של צעירים. וכמו במותחנים סבירים יש הפתעה בסוף.

ההסתייגות העיקרית שלי מהספר נובעת ממשהו בקצב. זה לא שבילינגהם מאריך או מסרבל את העלילה. גם הדיאלוגים טובים. ובכל זאת לפעמים מצאתי שהוא חופר באגף הפסיכולוגיזם בגרוש המייגע אותי תמיד. אך מכיוון שידוע לי שרבים מהקוראים דווקא מוקסמים מהבולשיט הפסיכולוגי, הם בוודאי לא יראו בכך חיסרון, אז קריאה נעימה. 7.5 בסולם "מאפיהו", שזה המון לעומת הרביעיות והחמישיות שידעתי בחודש האחרון, וגם למטה מזה. ציון חמש זה כשאיני מצליח לסיים את המותחן. ארבע זה כשאיני מגיע לאמצע. ויש גם כאלה ששלושה-ארבעה עמודים מספיקים לי כדי להבין את הפרינציפ. 7.5 זה כשההנאה לוקחת בסיבוב את הטורח.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: