Skip to content

הפלשתינים ואנחנו במשחק האמת והשקר (א)

אפריל 27, 2014

פעם-פעם (היו זמנים) הייתי מקנא מאוד בכל הפרשנים שעל המקום הצליחו תמיד להנפיק הסבר לכל אירוע בסדר היום הפוליטי, חשוב או לא, צפוי למדי או מפתיע ביותר.
זה עתה שמענו על הצעד החדש והמפתיע במהדורת החדשות? חולפות רק כמה דקות, וכבר מופיעה ברדיו או בטלוויזיה הפרשנות המנומקת והנשמעת כה הגיונית, מצד העיתונאי או הפוליטיקאי או המומחה מהאקדמיה: כמה משפטים מנוסחים היטב, המכניסים היגיון ברזל במה שנראה לי וכנראה גם לרוב השומעים שכמותי כבוקה ומבולקה. המראיין מרים שאלה להנחתה – והמרואיין משיב כמי שכל רזי המהלך נהירים לו עד הפרט האחרון.

ולא חולפות יותר מכמה שעות מאז הופיעה התפנית הפוליטית החדשה באופק חיינו, וכבר באתר האינטרנט או בעיתון הבוקר – היום כולם כאלה – אנו מקבלים לא רק כמה משפטים, אלא מאמר שלם ובו 400 עד 800 מילה, שנראה בעליל כי הושקעו בו מחשבה וידע ותבונה אין קץ. האירוע החדש שעל סדר היום נחרש עד תום, והריהו מנותח ומפוענח לתלפיות, והכותב המלומד מבקש: הבו לי את העצם הבאה לפיצוח! הכלים כבר פה, הכל ערוך ומוכן, פשוט ונהיר לי הכותב, ולכם הקוראים – אז למה להתעכב על העבר הרחוק כשהעתיד הקרוב ממתין להבהרה.

*****

אבל כבר מזמן נגמלתי מהקנאה הזאת, לאחר שהבנתי את הפרינציפ. דהיינו, שאין פה שום פרשנויות ושום הסברים. יש לפנינו סוללה מקובעת של מוחות סתומים בדעות קדומות של העורכים והשדרנים בתקשורת הממוסדת, המשודרת והכתובה, שפונים באופן קבוע לסוללה קבועה מאוד של מוחות סתומים מהפוליטיקה, מהתקשורת, מהמימסד הבטחוני ומהאקדמיה, ותפקידם של הנפנים הוא לספק לפונים את ההסבר המבוקש, המקובל, ההולך תמיד עם הזרמים המקובלים.
אך מה לעשות, שב-90% מהמקרים – ואת המספר הזה אני נוקב בזהירות רבה ביותר – מתגלים הפרשנויות וההסברים המידיים האלה כבלה-בלה חסר שחר. סתם שקרים במסווה של אמיתות. סתם סברות כרס במסווה של הערכות מעמיקות. קשקושים בקומקום בצורת מילים יפות.
זה בגלל שהעורכים לסוגיהם והפרשנים לסוגיהם הם בסך הכל WISHFUL THINKERS . אנשים שהמוח שלהם פועל על פי סכימות מושתלות.

זה כי בעלי הבית שלהם – מועצות המנהלים והמנכ"לים של רשתות השידור או המו"לים של אתרי האינטרנט העיתונים הכתובה, כלל לא מעוניינים באנשים חושבים בג'ובים האלה. אנשים חושבים עלולים להיות עצמאיים מדי. המנכ"מול"ים מעוניינים רק באנשים ש"יספקו את הסחורה", דהיינו: ישרתו בדרך היעילה ביותר את האינטרסים של בעלי הבית.

שר חוץ ג'ון קרי: יוזמת שלום

שר חוץ ג'ון קרי: יוזמת שלום

ועכשיו, מן הכללי אל הפרטי.
בימים האחרונים, במלאת תשעה חודשים ליוזמת השלום של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, נעשו מאמצים להמשיך את השיחות האלה לפרק זמן נוסף ולא ידוע. המהלכים האחרונים במסכת הזאת ידועים: ראש הממשלה הישראלי נתניהו החליט להשעות את השלב האחרון של שחרור האסירים עד שיתברר לו לאן מועדות פניו של הנשיא הפלשתיני אבו-מאזן – להמשך המו"מ או להפסקתו, מה שיכול להיחשב כהפרה של ההסכם. אבו מאזן מצידו הגיש למוסדות שונים של האו"ם פניות בצורה של בקשות הצטרפות מטעם הרשות הפלשתינית, וגם זה עשוי להיחשב כהפרה של אותו הסכם.

ואחר כך, בעוד הנציגויות של הישראלים והפלשתינים בתיווך האמריקאי מנסות לגבש תנאים להמשך השיחות, הוטלה הפצצה החדשה – "הסכם הפיוס" החדש בין הפת"ח של אבו מאזן לחמאס של משעל-הנייה, האמור להיכנס לתוקף מלא בתוך חמישה שבועות עם הקמתה של "ממשלת מומחים" פלשתינית, מאוחדת וחדשה – ומפוייסת.
שלא לדבר על הבחירות הדימוקרטיות (!!!) מעבר לפינה.

רק יצאו ההודעות האלה – ומלישכת ראש הממשלה הישראלי בירושלים ועד לשופרות השלטון בטהראן נשמעה אנחת הרווחה. ממשרד השיכון והנהגת "הבית היהודי" ועד למשרדי אל ג'זירה בקטאר עלו אותם קולות צהלה. מהנהלת מר"ץ ועד למזכירות ה-BDS, ממערכת "הארץ" וממערכת "מקור ראשון", ממערכת "ידיעות אחרונות" וממערכת "ישראל היום", מהפרשנים של גל"צ ומפרשני ערוץ 7, עלו הפרשנויות סתומות-המוח הרגילות:
נתניהו ובנט, מקור ראשון, "ישראל היום" וערוץ 7 הודיעו לכל התוהים והבוהים: הפלשתינים אשמים בפיצוץ המו"מ, ואבו-מאזן עלה על דרך הטרור. ואילו זהבק'ה ממרצ, רוב הפרשנים של העיתון לאנשים שחושבים בשבילם, ושכירי העט של נוני מוזס מ"ידיעות" ידעו לספר שההפך הוא הנכון: שוב הוכח שנתניהו הוא סרבן שלום מועד, ואיזה מסכנים הפלשתינים.
כלומר, "הפרשנויות" אינן יותר מפלט אוטומטי לגמרי, שמנפיקים האינטרסנטים השונים, כל עיתונאי, כל פוליטיקאי וכל מומחה ביטחוני או אקדמי – לפי מי שמשלם לו. למו"ל שלך קוראים שוקן או מוזס? רוב הסיכויים שתודיע לנו, בתור מראיין, בתור מרואיין או בתור פרשן או מכתיר כותרות, שנתניהו לא יודע מה הוא עושה, שאבו מאזן צודק, שצפוי לנו חרם בינלאומי במיידי ומשבר כלכלי עמוק, ירידה מהארץ וסוגרים את האורות בנתב"ג. כך שנה אחרי שנה, אירוע אחרי אירוע, לא חשוב מה מו ומי.
למו"ל שלך קוראים שלדון אדלסון או המיליונר התורן שמתחזק את "מקור ראשון" או את ערוץ 7? רוב הסיכויים שלא חשוב מה קרה, נתניהו או בנט או ליברמן או כל שלושתם יצאו גדולים, אבו מאזן אנטישמי, מישהו צריך ללמד את אובמה וקרי מה זה המזרח התיכון, ואין כמונו בעולם, לא היה ולא יהיה.

קרן פורד או הסנג'רית שלה הקרן החדשה לישראל או איזו כנסיה קתולית או פרוטסטנטית משלמת לך השלמת הכנסה או אם אתה ממש טוב גם משכורת שלמה? מיד תמצא את עצמך חתום על מודעה של "אנשי רוח" (פחחחח) המזהירה את מדינת ישראל וממשלתה מפני זחיחות הדעת, מפני גזענות וסכנת אפרטהייד, הנהגה בלתי אחראית ודביקות מיותרת בשטחים.
מי שמתחזק אותך הוא איזה מיליארדר חב"דניק או איזו כנסייה אוונגליסטית מהדרום העמוק בארצות הברית? העצומה שאתה תהיה חתום עליה תזהיר מפני הבוגדים מתוכינו, תאשים את הממשל הנרפה בארה"ב ותמליץ על יד קשה כלפי ערבים.

ולכל הזבל המוחלט הזה אנחנו אמורים להתייחס כאל פרשנות מוסמכת, ביטויים אותנטיים של דעת הקהל וכיוצא באלה. עיתונות אחראית.

בשעה שמדובר בעלבון לאינטליגנציה. בושה לכל מקצוע. הבל ורעות רוח.

איך הודיענו בזמנו הנסיך מהנובר?
זונות, פרופסורים ופוליטיקאים אפשר לקנות מאה בדולר.
ולאור מצבה הנוכחי של התקשורת, ומחמת הנימוס, לא ננקוב פה במחירו המעודכן של העיתונאי המצוי.

ועכשיו, כדי שלא אעשה שקר גם אני, עלי לומר שאסור להכליל. כמעט בכל כלי תקשורת, ובאופן נדיר קצת יותר במפלגות הפוליטיות או באקדמיה, ניתן למצוא, אחד מאלף, שניים מרבבה, כאלה שבזכותם בכל זאת שווה לקרוא, שווה לשמוע ושווה להאזין. כאלה שלא עומדים למכירה. לא תמיד הם חושבים כמוני. או, אם לדייק, כמעט אף פעם לא. אבל ניכרים דברי אמת. ניכרים אנשים שמדברים את אשר עם ליבם.
הבה ואתן לכם רשימה מקוצרת ובלתי מחייבת, רשימה שלי: לונדון וקירשנבאום, נדב אייל וצבי יחזקאלי מערוץ 10. ארי שביט מ"הארץ" ושלמה אבינרי מהאוניברסיטה שכותב שם לפעמים. סמדר פרי ואיתן הבר מ"ידיעות אחרונות", דן מרגלית מ"ישראל היום" ויוסי ביילין שכותב שם. בן דרור ימיני מ"מעריב", אורי אליצור מ"מקור ראשון", מתי גולן מ"גלובס", אלדד יניב מ"וואלה", ופרופסורים כמו איתמר רבינוביץ או עוזי רבי, האלוף (מיל.) עמוס ידלין. ואני נשבע שלא ניסיתי להיות "מאוזן", וגם אם ניסיתי, יתכן שלא הצלחתי.

ויש עוד כמה גם בכלי תקשורת אחרים ובמוסדות אקדמאים שונים, שאני מעדיף שלא לנקוב בשמותיהם שמא יימצאו ניזוקים. שהרי אין אצלנו מחסור בז'דאנוביזם ובמקארתיזם. אבל הם בטח יודעים שאליהם הכוונה.

אנשים שגם אם הם טועים מדי פעם (ומי לא), עד כמה שאני קולט אותם, האמת היא נר לרגליהם, ולא כל מיני חשבונות מפוקפקים. לא הכל משעמם כצפוי, והרשות תמיד נתונה וגם נלקחת.

*****

אבל כמעט תמיד אפשר להבחין בדרך פשוטה ביותר בין השקרנים ובין דוברי האמת:
השקרנים, במבחן הזמן, תמיד מתבדים (ההתנתקות מעזה לעולם לא תצא לפועל! מיליון פלשתינים יעלו על הגדרות בספטמבר! האביב הערבי! חרם אירופאי על ישראל! רק עם מנהיג דגול כערפאת אפשר לעשות שלום! רק עם מנהיג דגול כאבו-מאזן אפשר לעשות שלום!ההתנחלות היהודית קובעת מצב חדש בשטחים ותמנע לנצח מדינה פלשתינית!)
דוברי האמת, טועים הרבה-הרבה פחות.

*****

וכל זה לא היה אלא הקדמה לעניין הבא, שהוא – מקומם של האמת והשקר בפוליטיקה.
וכדי שלא תחשבו שמדובר באיזה נושא אזוטרי תמוה, שמה בכלל הקשר בינו ובין עניינו המרכזי פה – לעמוד על טיבה המדוייק של התפנית האחרונה במו"ם שביננו ובין הפלשתינים – הנה תזכורת הקשורה בקשר הדוק לגמרי ביום הזיכרון הזה:

מולוטוב חותם על ההסכם, מאחוריו ריבנטרופ וסטאלין

מולוטוב חותם על ההסכם, מאחוריו ריבנטרופ וסטאלין, תמונה מהוויקיפדיה

גם בימים שלפני מלחמת העולם השנייה היתה התקשורת נתונה בידי המו"לים בעלי האינטרסים והעיתונאים והפרופסורים המכורים להם, והפוליטיקאים הרגילים, מאה בדולר כולם.
וגם הם וגם אז, במזרח הקומוניסטי כמו במערב הקפיטליסטי ניגנו באותן תזמורות והבינו באותה צורה את אדולף היטלר ואת המשטר החדש שלו בגרמניה הנאצית.
אילי הנשק האמריקאים והבריטים חימשו את צבאו למען הרווח. הפוליטיקאים והמו"לים מהמערב ראו בו מחסום מפני הקומוניזם הנורא מהמזרח. שר החוץ מהמזרח הקומוניסטי הודיע לפתע ש"פאשיזם זה עניין של הגדרה" וחתם על הסכם שהבטיח לדיקטטורה הרוסית של הפרולטריון את פולין ואת פינלנד ועוד כמה אחוזות פיאודליות בשטח ההפקר.

והשמאליברלים הנאורים והמתקדמים מהמערב יישרו קו עם מוסקבה כהרגלם עד היום, פאנטומים אלה של הקומאינטרן.

ורק פה ושם, אחד מאלף, שניים מרבבה, היו כאלה שדיברו אמת. שהזהירו מפני הסכנה: וינסטון צ'רצ'יל, למשל, או זאב ז'בוטינסקי שקרא ליהודים לברוח בזמן. ואפילו כמה קומוניסטים יהודיים ממש פה, מה-פקפ המקומי, שנאלצו להיפרד מהקמארדים הערבים שלהם וגם מכמה משת"פים יהודיים, כשלא הסכימו לאמץ לחיקם, מעשה שקרנים-אוטומטים, את הסכם מולוטב-ריבנטרופ.

דוגמא מרוחקת קצת לחשיבותה העצומה של דבקות באמת לעומת אפסותה וזוועתה של התבוססות בשקרים בשדה הפוליטי.
ומי שמסיק מן ההקדמה הזאת שבהמשך תימצא לו פה האשמה של הצד הפלשתיני בנאציזם ושיר הלל לנתניהו הרואה לבדו את האמת, כדאי שימתין בסבלנות.

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: