Skip to content

מחשבות על חירות לרגל החג (ב) ממשה עד רוסו, מרוסו עד לחופש הבחירה בין המסכים

אפריל 20, 2014

המילים חירות, חופש ודרור אינן להיט גדול בתנ"ך. החירות אינה מופיעה כלל. בקוהלת נאמר "אשריך ארץ שמלכך בן-חורים", אך די ברור שהכוונה היא לבן למשפחה מיוחסת, משפחת אצילים. המילה חופש מופיעה פעם אחת, והמילה חופשי עוד כמה פעמים, כמעט כולן בהקשר של שחרורו של עבד עברי. גם המילה דרור מופיעה קומץ וחצי של פעמים, כמעט כולן במסגרת הביטוי "לקרוא דרור", וגם זה בהקשר של שחרור עבדים.

יציאת מצרים: אלוהים במקום פרעה (ציור של דיוויד רוברטס. כל התמונות בפוסט - מהוויקיפדיה)

יציאת מצרים: אלוהים במקום פרעה (ציור של דיוויד רוברטס. כל התמונות בפוסט – מהוויקיפדיה)

כאשר משה מבקש להסביר לפרעה המצרי מדוע הוא מתבקש לשחרר את עם העבדים, הוא משתמש בנימוק המוכר לשליט המצרי. המלך המצרי מתבקש לשחרר את העם למען יעבדו את אלוהיהם במדבר, הרחק מתחום שלטונו של הפרעון.
וחיש קל מתברר כי זהו גם היחס הנאות שבין המאמין לאלוהים: יחס שבין עבדים לאדונם. כדי להדגיש את היחס הזה, מופיע גם הביטוי "אדוני" (בריבוי, שכן גם אלוהים הוא בריבוי)ככינוי לאל. לצורך זה מסתפח לאמונה שמה של האלוהות הצפון-כנענית (פניקית) אדוניס, שלימים אומצה תחת אותו שם גם על ידי היוונים.
היהדןת ההילכתית והרבנית אף הרחיקה לכת והקנתה לתואר הפניקי-יווני הזה חשיבות החורגת בהרבה מזו שיוחסה לו בתנ"ך. שם הוא מופיע כ"אדוני" כמה מאות פעמים (לעומת יותר מ-2,500 פעמים שמופיע השם "אלוהים", ויותר מ-6,500 פעמים שמופיע השם המפורש יהוה). אך הודות להשפעה הרבנית, עד ימינו משתמשים בכינוי "אדוני" בתפילה ובקריאה כתחליף הווקאלי בכל פעם שמופיע בכתובים השם המפורש.

כך מתקרבת היהדות הרבנית לא רק אל האלילות הכנענית (המעמידה בראש הפנתיאון את הבעל)אלא גם לנצרות. שם, באנגלית, למשל, הכינוי הרווח לאלוהים הוא LORD, שהוא כמובן בעל הבית, בעל הקרקעות ואיל המלחמה, ובקיצור – סוג של אדון ובעל.

אך למאמינים העבריים מוענק בונוס תמורת עבודתם את האלוהים. מלבד זאת שהם משוחררים מעבודה לכל אל אחר, הם גם משוחררים מעבדות לאחיהם בני האדם. העבד העברי משוחרר בשנת השמיטה לאחר שש שנות עבודה לכל היותר, ובכך הופך למין שכיר ארוך-טווח. ואל העבד העברי המבקש להאריך את עבדותו מתייחסים בחומרה ובשלילה, והוא נאלץ לעבור את הטקס המשפיל, כשרוצעים את אוזנו אל משקוף הדלת של בעליו.
ולא רק זה: נכון שהאישה נעשית על ידי הנישואים לרכושו של בעלה, אך אחד האיפיונים של הגאולה שבאחרית הימים הוא שחרורה מיחסי שפחה-אדון אלה:
וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.
(הושע ב', י"ח-י"ט).
בעצם יש כאן חזרה אל המצב הבראשיתי – בלי העוקץ, שכן האישה שוב אינה נאלצת לשלם בחירותה בגלל תשוקתה. שהרי הקללה הבסיסית שבה קוללה חוה, היתה, "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" – ובאחרית הימים יבוא התיקון: הזכר, אדם, ישוב ויהיה אישה (האיש שלה), אך כבר לא ימשול בה. לא יהיה בעליה מכוח שטר הקניה (הכתובה).
ומכיוון שהאישה המשתחררת מאדונה היא גם, בהשאלה, כמתברר מההקשר בהושע, העם הנגאל, מתברר שבבוא הגאולה מתבטלים גם יחסי האדנות-עבדות שבין העם לאלוהיו.

ואילו מספר שמואל מתברר גם שדעתו של האל אינה נוחה מיחסי האדון ונתיניו שבין מלך לעמו, כמקובל בעמים השכנים. וכך אנו מקבלים את הטקסט האנרכיסטי הקדום ביותר, כאשר הנביא מנסה להניא את העם מהרעיון החדש שלהם, להמליך עליהם מלך:

זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.
(שמואל א' ח' יא-ט"ו)

נבואה שכמובן התקיימה במלואה. ומה שגם הביא אחרי כמאה שנים לפילוג בין יהודה וישראל, כאשר השבטים הצפוניים שהונהגו על ידי נציב המס של שלמה, ירבעם בן נבט, מרדו במלך רחבעם שסירב להקל את עומס המיסים.
חלפו עוד כמה אלפי שנים, והמלך האנגלי ג'ורג' השלישי שלא למד את הלקח, נאלץ להיפרד מ-13 המושבות המורדות של אמריקה הצפונית בגלל אותו מחדל בדיוק. עומס המיסים.

הרמב"ם: שיעבוד מלכויות

הרמב"ם: שיעבוד מלכויות

וגם זה אמור להיפתר באחרות הימים, כדברי "הנשר הגדול", הוא רמב"ם, אשר טען כי "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". כל מיני חוכמולוגים אמנם מנסים לפרש את הדברים האלה, כאילו טוען הרמב"ם שהגאולה פרושה רק שחרורם של ישראל מעול מלכויות זרות. אבל נראה שאפשר לסמוך על הרמב"ם ש-א. אילו רצה היה יכול לכתוב בעצמו שמדובר במלכויות זרות, ו-ב. שהכיר את הפסוקים מספר שמואל שהובאו לעיל, ואין לשער שהיה סבור כי בזמן הגאולה עדיין יהיה העם נתון למשיסה של איזה מלך חמסן שהוא, גם אם אותו מלך הוא מזרע יהודה וישראל.

כל זה אינו אמור להשכיח לרגע, שהיהדות הרבנית בת ימינו, ברובה הגדול, היא דת דכאנית, במיוחד כלפי נשים, שטופה בהערצת גורואים בדמות רבנים, ראשי חצרות וצדיקונים בגרוש. דת חשוכה ומרוחקת אלפי שנות אור מהתובנות של משה ושמואל, נתן ואליהו, ישעיהו או הושע, וגם הרמב"ם. דת שכמעט שאין לה קיום ללא שיעבוד מלכויות וללא ה"ממלכתיות" המודרנית השודדת את העם בצורת מיסים ומכסים, אגרות והיטלים, וכמובן מחירים ורווחים מופקעים, ומעבירה הפרשים למוטביה. די לראות את הנהי והבכי של המפלגות החרדיות שנותקו זו הפעם מעטיני השלטון.

*****

לא מזמן נשאלתי, מתי, איך ולמה נעשיתי אנרכיסט. התשובה היתה קלה ומהשרוול. זה היה כשהייתי בן 16, וכשמצאתי בספריית בית הספר את כתביו של ז'אן ז'אק רוסו. זה שכתב "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מה שכמובן קלע בול לתחושותי, כמי שמצוי בכלא של בית הספר ובכלא של בית ההורים. את טעם החופש טעמתי רק כשהייתי נמלט מן השיעורים אל בתי הקולנוע של ההצגות היומיות, או בטיולים של תנועת הנוער, במקום שבו החורש או המדבר, המעיין או השמיים הצלולים הקהו את עוקצן של הסמכויות המכבידות של המורים, ההורים או המדריכים. או, למרבית הפרדוקס, גם ב"מחנות העבודה" בקיבוצים ב"חופש הגדול", במיוחד במחנות העבודה "הפרטיים" שבהם יצאנו לקושש קצת ג'ובות באיסוף חבילות הקש והחציר. הרחק מהחוקים, התקנות והכללים.
וכל בתי הכלא המוקדמים האלה היו כאין וכאפס לעומת מה שהמתין לי בצבא.

רוסו: אזיקים בכל מקום

רוסו: אזיקים בכל מקום

רוסו גם כתב:

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת שלי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים שיאמינו לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה מסכנות וכמה זוועות נוראות היו נחסכות מהגזע האנושי אילו היה נמצא זה שיעקור את יתדות הגדר או ימלא את התעלה בעפר ויקרא לאחיו: הישמרו לכם ואל תאזינו למתחזה. אתם תאבדו אם תשכחו כי פרי האדמה שייך לכולם ואינו קניינו הפרטי של איש."

טעות היא לחשוב, שרוסו התכוון בדברים האלה לאיכר שעיבד את אדמתו. מבחינת האיכר גדר היא בזבוז מקום ומשאבים, ותעלה המפרידה בינו ובין שכנו היא בזבוז גדול שבעתיים. מי שגידר גדרות וחפר תעלות סביב אדמותיו וטירותיו היו השודדים החמושים שלאחר שרכשו קצת ותק נקראו אצילים והכנסיה הכתירה מהם מלכים. אלה ששיעבדו את האיכרים והפכו אותם אריסים או פועלים, כפי שהם עושים עד ימינו. נגדם, ולא נגד האיכר העובד את אדמתו זעק רוסו.

רוסו נחשב בעיר הגדולה פאריס של זמנו, לפני המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18, כבן כפר. הוא הגיע מעיר-המדינה השוויצית הקטנה ז'נבה שבה נהג משטר דימוקרטי יחסית (מאוד יחסית. שוויץ היא המדינה האחרונה בין המדינות המפותחות שבה הוענקה זכות הבחירה לנשים, רק בשנת 1971).
השוויצי המטורלל והחולני הזה נחשב על ידי המורדים הצרפתים של 1789 לאבי המהפכה (אם כי רק אחרי שנפטרו משלטון האימים של רובספייר, וגם אז הם הקהו את עוקצם של רעיונותיו, והגבילו את "הדימוקרטיה" שלהם לבעלי הרכוש בלבד) והיה פילוסוף חשוב ובעל השפעה רבה על זרמים אידיאולוגיים שונים ומגוונים

רוסו, בן ז'נבה, תבע את חירות העם בשם "הרצון הכללי". בימיו היתה זו הפשטה מעורפלת ונתונה לפרשנויות. אך לא כך בימינו, כשכבר יש רשתות חברתיות וסקרי דעת קהל מתמידים ורבים. למשל, המחאה החברתית של קיץ 2011 בישראל היתה רצון העם המובהק. 90% מהנשאלים בסקרים תמכו בה באופן נמשך ומתמיד, וכך עד היום.
90% מהעם – יהודים כערבים, מזרחיים כאשכנזים, חילוניים כדתיים, נשים כגברים, ימניים כאנשי שמאל, יודעים כבר שהם נשדדים ונגזלים. שהם משלמים יותר מדי על ארבע הקירות של מקום מגוריהם ועל המזון שהם אוכלים. הם גם יודעים היטב את זהותם של השודדים: הטייקונים ובעלי התאגידים, והסנג'רים שלהם, עושי דברם ההולכים ומאבדים את אמון הציבור בקצב משביע רצון: השקרנים הרגילים מהפוליטיקה ומבית המשפט, מהתקשורת, מהמשטרה ומהאקדמיה. כולם עושי דבר אדוניהם.

מצחיק אותי מאוד אך גם מכעיס אותי קצת, כשאני קורא ושומע את הקולות המלגלגים של השקרנים האלה, כשהם יורדים על מי שמתלוננים על השוד והביזה, החמס והגזל של העשירון העליון, ומביאים כהוכחה את היציאה ההמונית לחו"ל בפסח הזה: מיליון ורבע ישראלים!

חלקם הגדול של היוצאים נמנה על שני העשירונים העליונים (המונים, כידוע, 1.6 מיליון ישראלים). ויוצאים גם כמה מאות אלפים מהעשירונים שלמטה מהם – פשוט כי זו מבחינתם הדרך הזולה יותר לנפוש! כי בארץ יקר כל כך! כי כרטיסי הטיסה עולים כמה מאות שקלים, שכל אדם עובד יכול לחסוך במשך כמה חודשים, או ללוות מהבנק. כי בחו"ל אין צורך לפשוט רגל בבתי מלון יקרים עד אימה בערים המקומיות או בצימרים הכפריים במחירים של אלף ש"ח לאדם לסופשבוע.
כך שהריבוי הזה של היוצאים לחו"ל אינו הוכחה שהממשלה ובעליה הטייקונים אינה חמסנים.
הריבוי הזה של היוצאים הוא רק הוכחה נוספת לחמסנותם.
אלא אם כן, כמובן, נתייחס ברצינות לדעתם של העבדים הנרצעים של הטייקונים, שחופשה בשביל המון העם, היא מותרות ולוקסוס מיותרים לחלוטין. ושמי שמרשה לעצמו לקחת חופשה – אסור לו להתלונן על מחירי הדיור והמזון.

*****

גם בימינו אלה, כהד אופנתי להטעיות ושקרים מן העבר, יש המספרים כי החירות היא ביסודה "עניין פנימי". עניין של הרגשה. יכול אדם להיות אסיר – ולהרגיש חופשי. יכול אדם להיות עני מרוד, מושפל ומדוכא – להיות בן חורין בנשמתו.
זו הגירסה של ה"ניו אייג'" לזרמיו ולסוגיו, הדתיים והחילוניים, לקשקושי הכנסיות מימים עברו.
אני לא קונה את הזבל הזה, אם תסלחו לי על הביטוי. כל אחד יכול לשגות באשליות ולספר לעצמו סיפורים.
בימינו זה גם קל מאוד. חופש הבחירה המופלא של הקפיטליזם הטכנולוגי המודרני מאפשר לכל אחד ואחת לבחור בין הבדותות הזורמות אליו משלל המסכים – החל במסך הסמרטפון הקטן, עבור במסך הטבלט הגדול קצת יותר, משם למסך המחשב, ועד למסך הטלוויזיה הענק – 50 אינץ אלכסוניים מפינה לפינה!
זה, על רגל אחת, חופש הבחירה המופלא של בעלי החופש הפנימי.אלה השבויים בכלא המסכים הגדול.

כמה מעט השתנה מאז המשל הידוע שלה אפלטון, כאשר שוכני המערה ישבו שורות שורות, כשלפניהם שימש קיר המערה כמסך שעליו מוקרנים מחזות העיוועים.

והיום? היום אנחנו חופשיים הרבה יותר. היום יש מסכים רבים ושונים, בגדלים שונים, פרטיים, משפחתיים וציבוריים. יש המוני ערוצים ותחנות וכל אחד יכול לבחור. חופש ודימוקרטיה במיטבם. אך ההצגה שמקרינים לנו אדוני הארץ בכל המסכים והערוצים והתחנות היא אותה הצגה שהוקרנה עוד בימי אפלטון, לפני 2,500 שנים, במערה החשוכה. הצגה שנועדה להשאיר אותנו יושבים על מקומנו, בוהים כמטומטמים בתמונות הרצות, חיים מדומים ומומחזים לעייפה של אחרים, ריאליטי לעניים, תחליף צבעוני אומנם, אבל תמיד מוקטן, תמיד עגום קצת ותמיד עלוב, לחיי חירות, חופש ודרור של ממש.

ומתי זה ישתנה? ובכן, אחת מהשתיים: או שמספיק אנשים ינתקו מהמסכים, או שהתוכן שיגיע אלינו במסכים יהיה שונה תכלית שינוי מזה שרץ בהם עכשיו.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. עידו לם permalink

    פוסט חשוב מאוד ומעניין אבל חשוב להזכיר: לא רק הטייקונים אשמים במחירים הגבוהים שאנחנו משלמים אלא גם הפרחיאדה שבעוונותינו שולטת על ההסתדרות והנמלים, תרבות הקומבינות שלהם ושמור לי ואני אשמור לך עולה לנו והמון, חברת החשמל למשל בחובות של עשרות מיליארדים בגלל חוסר היעילות שלהם שאנחנו נידרש לשלם עליהם, ואגב אתה תראה את השמאל מבקר נון סטופ את הטייקונים אבל לא אומר מילה רעה על הוועדים הגדולים וזה עוד מאותה דוגמטיות שמאלנית שלא מוסיפה להם כבוד.

    אהבתי

    • עידו, אפשר לדעת מאין הבאת לנו את "הפרחיאדה…(ה)שולטת על ההסתדרות והנמלים"? האם הטייקונים שלנו הם אשכנאצים בעיניך? האם השלב הבא בתגובותיך יכיל "ערבושים", או חו"ס רוסים שיכורים ואלימים, לפי הסגנון המקובל על ג. לוי? פה זה לא "הארץ", עידו. בעל הבלוג פה סבור שניקיון השפה הוא ביחס של אחד-לאחד עם ניקיון הדעת. ומכאן גם העדינות והנימוס בתגובה הזאת לתגובתך.

      אהבתי

      • עידו לם permalink

        פרחיאדה זה לא שם קוד למזרחים אם תהית אלא לעבריינים שמחזיקים בעמדות ציבוריות בכירות ועושים בזה שימושים תועלתניים לחלוטין, אלון חסן הוא דוגמה לאיש כזה. ולא הטייקונים שלנו הם לא אשכנאצים אבל הם חלק מאותה תרבות של שמור לי ואשמור לך שמייצגים בוועדים הגדולים.

        אהבתי

  2. מנתמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    אני מסכים שחופש הבחירה על מסכינו, הוא בסך הכל ברירת מחדל .

    בדיקת רייטינג שנעשת עבור הערכת לעלות הפרסומות. אף פעם לא

    נעשה סקר בו נשאלנו ,מה אנחנו באמת מעוניינים .תרבות ניהול החברות

    הוא חסר מצפון ואנושיות . משכורות מפוצצות הן מטרה לגיטימית .

    פיטורי מנכ'ל משרד הבריאות, פרופסור רוני גמזו רוככו והצנעו "כחילוקי דעות"

    בינו לבין שרת הבריאות, (במאמר גדול בידיעות אחרונות, כלב השמירה של

    הדמוקרטיה) .הסיבה היתה אחרת לגמרי .הוא נתן יד חופשית לחברה

    מונופוליסטית, לרכוש תרופות וציוד לבתי חולים ללא מכרזים ,ללא התמודדות

    עם חברות אחרות וגרם להוצאות מיותרות של מיליארדי שקלים לבתי החולים

    אפשר היה לחסות את החוב של הדסה כמה פעמים. דרך אגב מי שהניע

    את שרת הבריאות ,להעיף אותו, היה מכתב ששלח אליה ח'כ משה פיגלין

    בעיניין .

    אהבתי

    • בן ציון, יש לך מובאות לטענה שלך בדבר הסיבה האמיתית להסתלקותו מהתפקיד של גמזו? לא שאני מפקפק או שזה לא נראה סביר, אני באמת רוצה לדעת.

      אהבתי

  3. מנתמי בן-ציון permalink

    מאפיהו ,

    תרשום בגוגל "רוני גמזו התפטר פייגלין " תמצא שם כתבה "מדוע התפטר

    מנכ'ל משרד הבריאות ?" ,קרא עד הסוף .

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: