Skip to content

מחשבות חופשיות על חירות לרגל החג (א)

אפריל 18, 2014

החורים היו בני עם לא-שמי שהגיח דרומה ממקורות החידקל. הם היו פעילים באזור החל מ-2,500 ועד 1,200 לפסה"נ עד שהחיתים ירשו אותם כשליטי האזור והתחלקו עם המצרים בשליטה על מערב הסהר הפורה. החורים הוזכרו בתנ"ך בעיקר כיושבי הר שעיר, הוא אדום. בהשאלה, גם זה בתנ"ך, שימש שם עמם לתיאור שועים, כוהנים בכירים, לוחמים ואצילים ומכאן אנשים חופשיים, שאינם עבדים. ומפה בא כנראה הביטוי העברי בן-חורין (לשנה הבאה) שמשמעותו המקורית היא בן-אצילים. אדון. יש גם פירוש הקושר את המילה חור למילה חיוור, כלומר, לבן. ומי שלובשים לבן הם כמובן המכובדים, העשירים והכוהנים.

כך שהניגוד ברור – מעבדים לובשי סחבות מרובבות בטיט – יצאו אבותינו ממצרים בתיקווה להיות חופשיים, כאלה שאינם משועבדים לאיש, בדרכם להיות אדונים במולדת אבותיהם.
אך עוד בדרך התברר להם שאלוהים, זה לא מה שחשבו.

*****

הניגוד הזה, אדון-עבד, מופיע כמה אלפי שנים מאוחר יותר בפרק ידוע מספרו של הפילוסוף הגרמני גיאורג וילהלם פרידריך הגל "הפנומנולוגיה של הרוח", פרק הידוע בשם "הדיאלקטיקה של האדון והעבד". מכיוון שעניינו של הגל בספר הוא מיפוי התופעות של ה"רוח", כלומר, התודעה, המאבק בין האדון והעבד אצלו הוא מאבק על הכרה.
האדון זקוק להכרה באדנותו על ידי העבד, ואף תלוי בה, כפי שהוא תלוי בעבד ובעבודתו לצורך קיומו הפיסי. אך ככל שהאדון מפגין יותר את אדנותו(כלומר, מכניע את העבד עד כדי הפיכתו מסובייקט – יצור אנושי במהותו, לאובייקט שכל עניינו סיפוק צרכיו של האדון), קטנה בהתאמה מידת ההכרה שהוא זוכה לה. שהרי הכרה בעלת ערך היא רק זו שרוחש סובייקט אחד למשנהו. ואם מתמעטת מידת הסובייקטיביות של העבד, מתמעט ערכה של ההכרה שזוכה לה האדון. ככל שהוא מוצלח יותר במעשה האדנות, הוא נעשה מסופק פחות מבחינת ההכרה בו ככזה.
ואילו העבד, דווקא הוא מתגלה כמי שגדלה והולכת מידת חרותו, כמי שמייצר גם את קיומו שלו (אגב ייצור קיומו של אדונו).

קרל מארקס, הגלייני במקורו, הפך את הדיאלקטיקה האידיאליסטית של היגל על פניה, "העמיד אותה על רגליה" כהגדרתו, ואצלו הפך המאבק ההכרתי בין האדון והעבד למאבק הכלכלי-פוליטי בין הבורגנות והקפיטל שבידיה (האדון) ובין הפרולטריון שאין לו אלא כוח-העבודה שהוא משכיר מעשה יום ביומו (העבד).
וסופה של הדיאלקטיקה הזו, ההיסטוריה כמלחמת מעמדות, על פי מארקס, הוא בשחרור העבדים הגדול.
ורק צרה אחת קטנה, שבדרך לשחרור עלינו לעבור דרך שלב הביניים הזמני הקרוי "הדיקטטורה של הפרולטריון", דהיינו השלב שבו העבד משחק אותה אדון.
והנה, מעשה שטן התברר מן הפרקטיקה בשטח, שכאשר שהעבד של אתמול נעשה אדון, הוא גרוע לא פחות, אם נתבטא בעדינות, מהאדון הקפיטליסטי הרווח. כך היה בברית-המועצות, כך בסין וכך בצפון קוריאה וכך במדינות נוספות שבהן ניסו ומנסים את המודל הזה של שחרור העבדים.

ואין כעבד הצפון-קוריאני האומלל, שעכשיו אמור גם להסתפר כמו אדונו שבשלטון, כדי לסמן את הנפילה המרסקת של התיאוריה המארקסית. אפילו בעל המטעים החשוך ביותר בג'ורג'יה של תחילת המאה ה-19 לא תבע מהעבד השחור שלו ליישר את שערו המקורזל.

*****

אפשר למצוא הדגמה נאה של התפתחות אופיינית ביחסי אדון ועבד, ביחסי המדינות הקולוניאליות של מערב אירופה – בריטניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, בלגיה, הולנד, דניה ועוד – עם מושבותיהן ואחר כך מושבותיהן לשעבר.
כזכור חילקו ביניהם האירופאים, לפעמים תוך מלחמות דמים, את "המושבות" שמעבר לים, לקחו את שלהם בכוח הזרוע, והתחילו למצוץ את לשד הקולוניות לרוויה הכי יעיל והכי מהיר שיכלו. הם ראו בשללן מכרות זהב ויהלומים, כסף – ועבדים.
עבדים היו המלקוח החשוב ביותר, כי הם לא מהווים רק ערך בר-מימוש בפני עצמם, אלא גם מייצרים רווחים בעבודתם, ואף יולדים עבדים ברבות הימים הוביל מהלך ההיסטוריה להתפתחות מעניינת: בטוב או ברע, התברר לאדונים מאירופה שמוטב להם להניח לעבדים לנפשם בארצותיהם, ולהמשיך את הניצול המהיר של המשאבים בדרך ציווילית יותר: לא בכוח הזרוע של הצבאות הקולוניאליים, אלא על ידי שיחוד מאסיבי של השליטים המקומיים, אלה הנבחרים לתפקיד מכוח איזה תהליך "דימוקרטי", סליחה על המרכאות, או -גם הם, השליטים המקומיים – בכוח הזרוע בדיוק כמו הקולוניאליסטים האירופאים מאתמול.

כך שהעבדים נותרו למעשה בעבדותם, ורק החליפו אדון זר באדון מקומי.

חיש קל הוכיחה ההיסטוריה באירוניה הרגילה שלה, שלא בטוח שכל העבדים מצאו את השינוי הזה מבורך (כמו שהעבדים הרוסים גילו שהחליפו את הצארים מסוג איוון האיום בצארים גרועים לא פחות מסוג איוון האדום).
וכך יצא שמדינות אירופה החלו מתמלאות בעבדים לשעבר, המעדיפים את החיים תחת שלטונם של אדוניהם הלבנים מאירופה ובארצותיהם שביבשת, על פני החיים במולדתם.

תהליך זה נתפס כמובן כמבורך על ידי האליטה השלטת במדינות המערב – הטייקונים בעלי התאגידים והסנג'רים הרגילים שלהם, הפוליטיקאים (קהל שבוי חסר זכות בחירה, או בוחרים חדשים קלים לקניה ולתימרון), הצבא והמשטרה (תקציבים מוגדלים בגלל עלייה בפשיעה), התקשורת (סנסציות יומיומיות בגלל אי שקט חברתי, לקוחות לצהובונים ולזבל טלוויזיוני, חירחור ריב ומדנים), האקדמיה (תיאוריות ואידאולוגיות המתאימות למצב החברתי החדש, זאת אומרת הזבל הליברליסטי הרגיל, סוציאל-קפיטליזם להרגעת המצפון של בני הבורגנות השבעה) ואנשי דת (אלוהים אוהב את ילדי הגן).
עיקר העיקרים, הוא כמובן שפע מחודש של כוח עבודה זול המוריד את כל השכר בכלכלת המדינה (או הגוש האירופי כולו) כלפי מטה, גם מפני שהוא מקשה מאוד על התארגנות יעילה של העובדים מבני המקום.

ואילו עודפי הכספים הנחסכים על ידי העולים החדשים נשלחים לקרובי המשפחה במולדת הישנה מגדילים את כוח הקנייה שם, איפה שאפשר למכור את הסוג ב' והבררה של התעשייה האירופאית במחירים מופקעים.
רשומה ראשונה

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: