Skip to content

אשמת אולמרט

אפריל 1, 2014

אז אהוד אולמרט הורשע. אני חייב להודות שלא עקבתי באדיקות אחרי פרשת השחיתות הזאת. אני מניח שזה חלק מהזדקנות החומר. אחרי עשרות שנים של מעקב אחרי פרשיות שחיתות, העניין פוחת. וגם עכשיו, אחרי ההרשעה אני מתקשה לגייס את הלהט המתאים לשחרור הצהרות רבות משמעות, כמו – הפרשה מוכיחה שהמדינה מושחתת, או, לחילופין, שתוצאות המשפט מוכיחות שאנחנו מדינת חוק למופת.

אהוד אולמרט: היה גזבר

אהוד אולמרט: היה גזבר


אני ממש מקנא באלה שעדיין מצליחים לשמור על הזעם הקדוש המבעבע בתוכם, אבל חושד שהרבה מהדיבורים האלה הם מצוות אנשים מלומדה, בלה-בלה מתורגל לעייפה. בעיקר נובע החשד שלי מזה שאלה תמיד אותן מילים ואותם ביטויים, לא חשובות הנסיבות, ושתמיד מתאים להם סימן קריאה בסופם, לפעמים אחד ולפעמים שלושה. ותמיד אותם אנשים מגיעים לאותן מסקנות.
למרבית הצער יש לא מעט מכווצי מוח, שמבחינתם חייל מכה מפגין וגם פוליטיקאי שנתפס על חם הם הוכחה שיש לחסל את המפגע הזה ששמו מדינת ישראל, וגם כאלה שעונשי המאסר לחייל ולפוליטיקאי מוכיחים שאין כמונו בעליונים ובתחתונים. בעלי קיבעון מהסוג הזה נקראים אצלנו אנשי עקרונות או פטריוטים דגולים, אך אם לדעתי תשאלו מדובר בטיפוסים קצרים מצד השכל וארוכים בקלישאות (וו שרוקה) מוסרית, או סתם נחפזים. למרבית הצער או השמחה, פסק הדין במשפט אולמרט אינו מעיד על פתיחת דף חדש וגם אינו מהווה הוכחה ניצחת לשום תיזה במדע המדינה או בתיאוריה של המשפט.

חוץ מזה, גם הפסקתי מזמן להתפעל מפסיקותיה של מערכת המשפט שלנו ולקבל אותן אוטומטית כאילו היו אמת לאמיתה וצדק בהתהוותו. גם בפעם הזאת אני תוהה אם אין ממש בביקורות שאני שומע זה היום השני, על קביעתו של השופט רוזן כי "לא יעלה על הדעת" שיוסי אולמרט לא סיפר לאחיו אהוד על המתנה הנאה שקיבל מעד המדינה המנוח שמואל דכנר. אולי היה יוסי בטוח שאהוד יודע – אך אהוד לא ידע?
בהעדר עדויות תומכות, אמירה של שופט כשלעצמה, ולא חשוב כמה כתרים עוטרים לראשו הכתבים לענייני משפט – אין בה די עבורי. וטרם שמעתי מכל אותם כתבים וגם מהמשפטנים שהתראיינו שום מענה לתהייה הזאת.
זו גם לא חוכמה להחליט שעד או נאשם מסויים הוא שקרן או דובר אמת, ולהחיל את הקביעה הגורפת הזאת על כל דבר שאמרו העד או הנאשם. גם שקרן אומר לפעמים אמת, וגם מי שאומר אמת בדרך כלל משקר פה ושם. בקיצור: השופט רוזן, אמירותיו קביעותיו ולכן גם פסיקתו, לא מפילים אותי מהכסא.

מכל הכתוב לעיל עוד עלול מישהו להסיק שאני נמנה על אוהדי אולמרט, מה שאינו נכון כלל וכלל. נכון רק שאיני שונא אוטומטי לו, או לכל אחד אחר.

*****

לדעתי ולמיטב הבנתי, לא היה אהוד אולמרט מגיע למקום שאליו הגיע עכשיו – וכנראה גם לא לתפקידים רמים כמו ראש עירית ירושלים וראש ממשלת ישראל – אילו היתה מערכת המשפט שלנו פועלת כהלכה לפני ארבעים ושלושים שנה.
בפרשה הראשונה שבה הסתבך אולמרט, עם ההלוואה הנדיבה שקיבל מבנק צפון אמריקה שהסתבך. הוא לא העלה על דעתו להחזיר את הכסף עד שלא נחשפה הפרשה. והנה, במשפט, איכשהו, יצא אולמרט זכאי.
יותר מוזרה היתה הפרשה שיצא לי לעסוק בה במסגרת עבודתי העיתונאית באמצע שנות השמונים. השנה היתה 1984. היו בחירות, והימין רץ לבחירות לראשונה בלי שמנחם בגין יעמוד בראשו. בגלל האינפלציה המחרידה והתמוטטות הבנקים, איים אפילו המועמד הלא פופולרי של העבודה, שמעון פרס, על מעמדו של ראש הממשלה הטרי דאז יצחק שמיר.

הכסף למערכת הבחירות היה חיוני. אהוד אולמרט היה אז גזבר המפלגה.
וככה זה נעשה:
המפלגה שכרה סוויטה בבית מלון תל אביבי.נדמה לי "דן" שהיה חביב אז על הפוליטיקאים. בחדר הפנימי של הסוויטה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר. בחדר החיצוני נמצאו מזכירה ואהוד אולמרט.
בזה אחר זה הגיעו האורחים: קבלנים וסוחרי קרקעות שעיקר פעילותם או לפחות חלק מפעילותם בשטחי יו"ש. הם התקבלו על ידי אולמרט, שהכניס אותם, אחד אחד, כמובן, לשיחת מוטיבציה עם ראש הממשלה.

שמיר דיבר עם הקבלנים על ציונות, ביטחון, עם ישראל, היסטוריה ועוד.
כשיצאו, רשמו בוחרי הקרקעות והקבלנים המחאה נאה לטובת מערכת הבחירות של הליכוד. הרבה אלפים.
הבחירות עברו, התוצאה היתה תיקו ורוטציה. שמיר תחילה.
עבר קצת זמן ונחשפה משמעותו המדוייקת של הטקס הציוני-פינאנסי בבית המלון התל-אביבי.
כמו דכנר, הרבה שנים אחר כך, אחד הקבלנים ששמעו את שמיר והשאירו צ'ק אצל אולמרט הרגיש מקופח ופתח את הפה. מעדותו התברר שתמורת ההמחאה שהשאירו אצל אולמרט הובטחו לקבלנים אישורי בניה וחוזי בניה (בין השאר בהתנחלויות "נופים" ו"כדים"). השיחה עם שמיר היתה רק מראית עין, וכל העניין היה שחיתות ושוחד.

וראו זה פלא. שמיר יצא חלק. אולמרט יצא נקי. רק הש.ג. סבל. נדמה לי שהיה זה מי שהיה אז סגן שר החקלאות שאכל אותה.
וגם בבחירות שאחרי זה, ב-1988, היה אולמרט גזבר הליכוד. וגם אז נחפשה פרשת שחיתות דומה שנקראה "חשבוניות הליכוד". וגם אז ניקתה מערכת המשפט המפוארת שלנו את אולמרט.

אז עם כל הכבוד לפרשת הולילנד ולשופט המחוזי רוזן – איפה היתה אז מערכת המשפט המפוארת שלנו?

*****

אהוד אולמרט איבד אותי כשהיה ראש ממשלה ב-2005, עת הפקיר את שידור הטורנירים הגדולים בכדורגל, המונדיאל ואליפות אירופה. מה שהיה עד אז חינם להמוני אוהבי הכדורגל בארצנו, הועבר לידי חבריו של ראש הממשלה אולמרט, למען יעשו כסף ממכירת השידורים לצרכן הקטן. ישראל היתה למדינה הראשונה והיחידה בעולם שבה נעשתה הנבלה הזאת.
חטאו של אולמרט בפרשה הזאת כבד במיוחד בעיני, משום שהוא אוהד כדורגל מושבע וידעני. הוא עצמו נסע והמשיך לנסוע למשחקים חשובים ומעניינים בחו"ל, להתארח אצל חבריו העשירים והמקושרים בתאי הכבוד באיצטדיונים ולעשן עימם סיגרים – בעוד שאת עניי עירו וארצו הוא הפקיר, ומנע מרבים מאוד מהם ליהנות מן המשחקים.
והפשע הזה נמשך עד עצם היום הזה. חלק גדול מהמשחקים בטורנירים האלה עדיין בתשלום.

*****

ולבסוף: ראיתי שכל הכתבים והפרשנים מספידים את הקריירה הפוליטית של אולמרט. אני לא בחגיגה. ראשית, איני יודע מה העונש שייגזר עליו. שנית, איני יודע אם יהיה ערעור ומה יהיו תוצאותיו. שלישית, גם אם יגזרו על אולמרט מאסר וקלון, הוא יוכל לחזור לפוליטיקה אחרי שירצה את עונשו ואת קלונו אם ירצה בכך. איזה מזל שעיתונאים ופרשנים לא קובעים מה יקרה, אלא סתם מתנבאים ומתבדים חדשות לבקרים. ככה זה, וטוב שככה זה. במדינה מתוקנת: מי שחטא משלם, ואחרי ששילם הוא חופשי לנפשו. שהצדקנים המקצועיים, אצלם בבית, עם בני משפחתם או חבריהם שסרחו, ינהגו כרצונם.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: