Skip to content

גיוס חרום ב"הארץ": טובי המוחות להצלת המו"ל

מרץ 26, 2014

טובי המוחות של "הארץ" (אל תעצרו את נשימתכם) מתגייסים בהמוניהם כדי לגונן בחירוף נפש על עמדתו של המו"ל שלהם, עמוס שוקן,  בדבר "המדינה היהודית" במו"מ עם הפלשתינים –  עמדה שאינה ניתנת להגנה.

אינה ניתנת להגנה, כי אין שום דרך להסביר מדוע זה הגיוני לדרוש מנתניהו לתבוע הכרה בזכותם של הפלשתינים למדינה (שהרי ללא הכרה כזאת כלל לא היה מתקיים מו"מ), בעוד שדרישה להכרה מקבילה מצידו של אבו מאזן היא מיותרת עד בלתי מתקבלת על הדעת.

כלומר –   מה מותר הפלשתינים על היהודים?

שוקן ניסה, כזכור, להתגבר על הפירכה הזאת על ידי עקיפתה: לצורך זה הוא האשים את הפרשן שלו ארי שביט (שצידד בדרישתו של נתניהו להכרה פלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי)  ב"המצאת" עם פלשתיני. כי אם אין באמת עם פלשתיני אין צורך להכיר בזכויותיו, ולכן מיותרת גם ההכרה בזכויותיו של עם יהודי, שגם הוא, כמובן, מומצא.

אלא שאפילו הניסיון הזה כשל, כי חיש קל התברר שלהבנתו של שוקן, לכל הלאומים המומצאים בעולם – כמה מאות, סך הכל, יש זכות להגדרה עצמית, חוץ מאשר לעם היהודי המומצא.  שוב האנטישמיות הזאת, שמבוססת על ההנחה  שיהודים נדרשים לספק סחורה שאף אחד אחר לא נדרש לספקה, וגם  להיפך – שמותר למנוע מהם את הסחורה שכל האחרים זכאים לה.

אז היום הוקדשו שניים מתוך ארבעת המאמרים בעמוד המוקדש לסוג ההתבטאות הזה, לניסיונות נואשים לרבע את המעגל של שוקן, והנקודה הוזכרה גם במאמר שלישי.

*****

קבלו את הניסיון האומלל של צבי בראל, המומחה לענייני ערבים  שתחת הכותרת "הרפובליקה היהודית של ישראל" ביקש לפרדן את כוונותיו המטושטשות של מו"לו שוקן:

"לכאורה כמו הפלשתינים רשאית גם ישראל לדרוש הכרה בלאומיות הדתית שלה. אולם תהום מפרידה בין הדרישה הפלשתינית להכרה לבין זו היהודית. בעוד שלאומיותה וזהותה של 'המדינה היהודית' (להבדיל ממדינת ישראל) נגזרות מן הדת, מהבטחה אלוהית ומהיסטוריה אנטישמית טראגית, הנרטיב והזהות הפלשתיניים נשענים בכבדות על ההיסטוריה המשותפת של העם הפלשתיני והתנועה הציונית."

נו, ונניח שנקבל את ההגדרות של בראל, אז מה? איך נובע מהשוני בהגדרות גם שוני בצורך של שני צדדים למו"מ להכיר זה בזכויותיו של זה?  כשבעליהם של בית קולנוע ושל סופרמרקט נכנסים למו"מ עסקי, יש לאחד מהם זכויות יתר בגלל שלכל אחד מהם יש תחום עיסוק שונה?

נכון, ההגדרה של הלאומיות היהודית אינה זהה להגדרה של הלאומיות הפלשתינית, וגם לא לזו הצרפתית או הגרמנית. וגם ההגדרה הצרפתית אינה זהה לזו הגרמנית. אבל, היעלה על הדעת, שכאשר הצרפתים והגרמנים ידונו על הסכם בינם ובין עצמם, הם יימנעו מהכרה זה בלאומיותו של זה? מדוע מותר ליהודים להכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם, לדעתו של בראל, אך הפלשתינים אינם אמורים להכיר בזכות דומה של היהודים? מאיפה נובעת ה"לכאורתיות" של הטיעון הישראלי?

בראל, פשוט לא מסביר.

כי אין הסבר.

הלאה:

"לעומת הדרישה היהודית להכרה ב'רפובליקה היהודית של ישראל" הגדרה הזהה לזו של פקיסטן ואיראן, הפלשתינים דורשים הכרה בנאכבה, בטרגדיה שהולידה את בעיית הפליטים, בנרטיב ההיסטורי שמתאר את האובדן הטריטוריאלי הפלשתיני."  

מישהו יכול להסביר מה הקשקוש הזה?  הרי פעמיים הוא הזכיר בקטע המצוטט הקודם את "לאומיותה" של "המדינה היהודית", אז מה שייך לזה הריפובליקה האיסלמית של איראן? הרי בעצמו כבר כתב שהמדינה היהודית מוגדרת (גם) על ידי לאומיותם של רוב תושביה.  רוב עצום יהודי-חילוני הקים אותה וקבע את דמותה. גם היום רבים מאוד בין היהודים מגדירים את עצמם כחילונים.

אז מה הקשר בין זה ובין רפובליקה איסלמית כלשהי?

וגם המשפט השני אינו מובן יותר. וכי הנאכבה, הנרטיב ההיסטורי הפלשתיני או האובדן הטריטוריאלי, הם העומדים להיות אזרחיה או תושביה של המדינה הפלשתינית? וכי הם הזקוקים להכרה ישראלית   – או שזקוקים לכך הפלשתינים בשר ודם, בדיוק כמו היהודים בשר-ודם מעברו השני של הגבול (שהלוואי שיותווה כבר למרות מאמציהם של השמאל המזוייף והימין הקיצוני).

האם זה לא ברור שכדי להגיע להסדר, צריך אבו מאזן להתדיין עם יהודים בשר ודם, ואין לו שום אפשרות לקיים משא ומתן כזה, אפילו לרגע, עם "מדינת ישראל", שהיא ישות מנהלית-טכנית שאינה מסוגלת להוציא מפיה אפילו הברה אחת?

ולשיא הקשקשת והרמייה  מגיע בראל בקטע האחרון של הגיגיו כשהוא מסביר כי התעקשותו של נתניהו על הכרה פלשתינית ביהדותה של המדינה היא בכלל תוצר של "חרדת הזהות הפנימית. היא נועדה להגדיר בעבור אזרחי ישראל – דווקא דרך הפלשתינים – את יהדותה של מדינתם".

אני מפנה את בראל לסקר המפורט האחרון של המכון הישראלי לדימוקרטיה וקרן אבי חי, שפורסם בהרחבה גם ב"הארץ", ולפיו אין שום בעיות של זהות יהודית, שלהם או של מדינתם,  ל-95% ויותר מאזרחיה היהודיים של ישראל, חרדים, דתיים ומסורתיים כמו גם חילונים גמורים. על פי  הסקר הזה יש רק כת אתיאיסטית זעירה ומצ'וקמקת של 3% בערך מהאוכלוסיה היהודית, שוקן, בראל וקומץ דומיהם, שיש להם בעיות כאלה. אז נא שלא ישליכו על כל האחרים את חרדותיהם הקשות, וחליק דאווין.

*****

לזכותו של עודה בשראת (בעל מאמר הסנגוריה השני על שוקן באותו עמוד), ייאמר שהוא מוותר מראש על כל ניסיון שהוא  לנמק, להסביר או לתקף את ההגנה האמיצה שלו על שוקן מפני שאגותיו של הארי מעיתונו. כבר הכותרת מסבירה שבשראת מדבר מהבטן ולא מהראש: "הבטן כבר מתהפכת מבחילה".

גאוותו של בשארה כנראה אינה מתירה לו להסתבך בטיעונים שאינם מחזיקים מים, והוא יודע היטב שעמדתו של שוקן אינה ניתנת להגנה ברמת הטיעונים.

המאמר מתחיל, כהרגלו של בשראת, עם פתגם ערבי מתוק, ממשיך בתזכורת של אמרתו החבוטה של קרל מרקס – פרפרזה על אמירה קודמת של הפילוסוף היגל – בדבר ההיסטוריה החוזרת פעם ראשונה כטרגדיה, ופעם שנייה כפארסה (למשל, הקומוניזם של ברית המועצות כטרגדיה, והסוציאליזם של ונצואלה כפארסה?).

ואיפה פה אצלנו הפארסה, לדעת בשראת?

"אם ימשיכו הפלשתינים במשא ומתן מן הסוג הזה (שבו "החבר'ה  הולכים להשיג זכויות שנגזלו ושם מגלים שהכיוון בכלל הפוך") הם עוד יתבקשו לעזוב בעצמם את הגדה".  

זו רמת הטיעונים, ולמרבית הצער גם רמת הבדיחות לאורך כל המאמר. קבלו את הניסיון האומלל של בשארה להתמודד עם הטענה של ארי שביט, בכינון ישיר:

"אבל בוא נניח לרגע, ארי שביט, שהדרישה המופרכת הזאת, להכיר ביהדותה של המדינה – היא לגיטימית בכל זאת.  כאדם, כבן לעם כובש, היית צריך לקרוא על כל במה, לסיום הכיבוש הארור שנעשה בשמך". 

בגלל הכיבוש מופרכת הדרישה שאבו מאזן יכיר בכך שגם לעם השני בארץ הזאת יש זכויות עליה.

מישהו יכול להבין את זה?

זה הרי אפילו לא מתחזה לטיעון.

כיבוש, שכלל לא היה מתרחש, אגב,  אילו הכירו החג' אמין אל חוסייני והפלשתינים בהחלטת החלוקה ב-1947. כיבוש שלא היה מתרחב אלמלא חירחרו הסובייטים את המלחמה ב-1967 והסיתו  מדינות ערביות גדולות לנסות ולחסל את מדינת ישראל הקטנה. כיבוש שהיה מסתיים כבר מזמן אלמלא התייחס יאסר ערפאת ל"שלום של האמיצים" שחתם באוסלו כאל הודנה איסלמית נכלולית שמצווה להפר אותה בהזדמנות הראשונה.

ואילו עכשיו תומך בשראת בעמדתו הסרבנית של אבו מאזן, שכוונתה האמיתית היא להמנע מהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, כדי שהכיבוש יימשך (ועימו השחיתות המחרידה ב"רשות הפלשתינית", קראו את דו-קרב עבאס-דחלאן).

אבל מה לעשות? ככה זה כשכותבים מהבטן וכשמקבלים החלטות פוליטיות בתור מענה הולם לעוויתות במעיים.

ולסיום אתרום גם אני פתגם ערבי מתוק לבשראת:

סנסולה ג'אריה ולא נהר מקטוע. כלומר, טוב הפלג הניגר מהנהר החסום. כלומר, טוב המעט המצוי  מהריבוי הנעדר.

*****

ואפילו רחל נאמן, שכותבת מאמר שלישי מתוך ארבעה באותו עמוד בנושא אחר, לא יכולה להתאפק ומשרבבת את האמירה "אם יכרעו (הפלשתינים) ברך ויאמרו 'יהודית, יהודית' אולי נתרצה". מן הסתם כדי להבהיר למו"ל שלה, שלצד החמאה שהוא מורח על פרוסותיה יש הכרת תודה מתאימה מצידה. שהרי היא יודעת ששוקן קורא כל מילה בעמוד המאמרים.

נו כן, זאת הרמה בעיתון לאנשים שחושבים בשבילם.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: