דילוג לתוכן

מותחנים/ "דברי מתיקה, של יאן מקיואן

מרץ 9, 2014

יאן מקיואן/ דברי מתיקה/ תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון/ הוצאת עם עובד 2014/ 395 עמודים

קצת היססתי בטרם החלטתי לכתוב כאן כמה מילים על הספר הזה של מקיואן, כי בתור מותחן-פרופר, אין כאן חומר ליותר מסיפור קצר, או לכל היותר מין "נובלה" – והנה לפנינו ספר המחזיק קרוב ל-400 עמודים (ובאנגלית זה כמובן 30% יותר). אבל מכיוון שאיני אדוק, וכבר כתבתי כאן גם על ספרים שאין להם שום זיקה לז'אנר החביב עלי, וגם מכיוון שאני מקדם בברכה סופרים קאנוניים (במיוחד אם הם מוצלחים) המוכנים להקדיש מכשרונם לענף המותחנים, החלטתי לקולא.

איאן מקיואן / דברי מתיקה

סיפור המסגרת  כולו של מותחן: סרינה פרום היא יפויופה אנגליה מהפריפריה, בת למעמד הבינוני-בירוקרטי (במקרה שלה מדובר בבירוקרטיה הדתית – אביה הוא איש כמורה אנגליקני). היא חובבת קריאה ויש לה כישרון מסויים למתמטיקה, ומכיוון שיש לה אם שתלטנית ותכליתית מוצאת סרינה את עצמה, שלא בטובתה, לומדת מתמטיקה באחת המכללות המכובדות של קיימברידג' המיוחסת – ולא ספרות אנגלית,  כפי שבעצם רצתה.

אך מה שקובע את המשך דרכה אינו חוק לימודיה וגם לא אהבת הקריאה שלה, אלא הרומנים שלה במציאות,  קודם עם סטודנט ואחד כך עם מרצה, שאחד מהם מוליך לשני, והשני מקנה לה מקום של טירונית בשרות הביטחון הבריטי (MI-5) של שנות השבעים המוקדמות, בערך בתפר שבין שלטונו השמרני של אדוארד הית ושלטון הלייבור של הרולד וילסון, חרם הנפט הערבי בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הטירור האירי של ה"פרובוס", שביתות הכורים והמיתון באנגליה, והמלחמה הקרה נגד הגוש הסובייטי.

והנה, במסגרת המאבק בקומוניזם, מחליט השירות החשאי הבריטי לנסות את כוחו באחד מהתעלולים העתיקים ביותר בהיסטוריה ביחסים שבין עלית הכוח, הפוליטי או הכלכלי ובין העלית התרבותית:   השלטון רוכש בכסף אנשי רוח שישרתו אותו בחזית התעמולה וההשפעה. המבצע הזה, המתנהל תחת שם הקוד "דברי מתיקה", מקנה לספר את שמו.

מקיואן אמנם מזכיר שאת ההשראה לתחבולה מקבל השירות החשאי הבריטי מ"ארגוני החזית"  של המפלגות הקומוניסטיות במערב, שטיפחו המוני סופרים ומשוררים ועשו בהם שימוש תעמולתי נרחב. בעקבותיהם – ונגדם – פעלו גם השלטונות במדינות המערב הקפיטליסטי, למשל בתמיכה בסופרים אנטי-קומוניסטים כמו ג'ורג' אורוול או ארתור קסטלר שאת שמותיהם מציין מקיואן.

אבל זהו צמצום מסויים של הטווחים ההיסטוריים של התופעה. סופר החצר הוא מונח עתיק שהשתרש בעקבות היסטוריה ארוכה לא פחות מזו של ליצן החצר. אחד הידועים ביותר היה הצרפתי וולטר, איש המאה ה-18, שאומנם הסתבך עם המלך בארצו שלו, אבל שימש כסופר חצר בארמונו של פרידריך "הגדול" מפרוסיה.

ברור שהתופעה נפוצה ביותר בימינו אלה, כאשר  קרנות בעלות אוריינטציה פוליטית רוכשות לעצמן סופרים ואנשי רוח – צחוק הגורל הוא שאחד מטובי חבריו בישראל של מקיואן, הסופר דוד גרוסמן, נרכש כ"נשיא" של עמותה הממומנת על ידי ממשלות ובעלי הון זרים, ואילו "הקרן החדשה לישראל" האמריקאית  שמחה להתפאר, מאותן סיבות, בשמות של סופרים ידועים כעמוס עוז וסמי מיכאל .

*****

ובחזרה לספר של מקיואן: במסגרת פעילות ההשפעה על ידי שימוש באנשי רוח, מוקצה לסרינה פרום הטיפול ברכישתו של סופר צעיר ומבטיח שאינו הולך בתלם שמתווה האגף השמאליברלי, ואינו תומך בקומוניזם של ברית המועצות – אלא תוקף, דווקא, את דיכוי זכויות האדם והאזרח המאפיינים את הגוש הקומוניסטי, ומוכיח את עצמו בכך כמי שראוי לטיפוח ולעידוד על ידי השלטון השמרני בארצו.

הרכישה נעשית במקרה הזה  בדרכי רמייה: זה לא שסרינה מציגה את עצמה כנציגת השירות החשאי ומציעה לסופר 2,000 ליש"ט בשנה (המון כסף לפני ארבעה עשורים). היא מעמידה פנים כנציגה של איזו קרן רצופת כוונות טובות שמקבלת כסף מאיזה תורם אלמוני למחצה, ורואה כבוד לעצמה לטפח אנשי רוח במילגות נדיבות.

ומה שקורה להלן, כלומר, הרומן הנרקם בין הסוכנת החשאית ובין הסופר שאינו יודע לאיזה פח נפל, וגם נפתולי ההתרחשויות בתוככי הבניין האפל והקר (בגלל חרם הנפט) של השירות החשאי, הוא עיקר תוכנו של הספר, וספוילרים, גם של סיפור קלוש כמו פה, לא אצלנו.

מקיואן יודע לכתוב. הוא לא טרחן, לא מאריך בתיאורים מייגעים, לא מעמיס אידיאולוגיה, יודע לאפיין דמות, יודע לכתוב דיאלוג, אף פעם לא רציני מדי, וגם אם ההומור שלו לא יסחט מהקורא רעמי צחוק, אין סכנה שהספר הקליל הזה יגרור מישהו למחשבות נוגות על העולם וגם לא ישעמם לרגע.

ומי צריך יותר.

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: