דילוג לתוכן

בית החולים הדסה: הכוננות הפיקטיבית של השמאל המזוייף

פברואר 12, 2014

אין קל מלהטיל את האשמה על התמוטטות בית החולים הדסה על שכר הבכירים והבונוסים שלהם. הם אשמים בלי ספק. אבל השכר, הבונוסים והפנסיות שהם סידרו ומסדרים לעצמם הנם רק חלק מהסיפור. אולי חלק קטן יחסית. אשמתם הגדולה יותר היא הכשל הניהולי.

הדברים ידועים. מי שהתייחס לכך לראשונה, ככל שנודע לי, הוא הפרופ' מוטי רביד, מנהל בית חולים בעצמו, במאמר ב"ידיעות אחרונות", שמתפרסם גם בבלוג לרופאים:

בבית החולים רמב"ם בחיפה ובבית החולים הדסה בירושלים, מדווח רביד, יש אותו מספר של מיטות: בערך 970.

ברמב"ם מטפלים ב-970 החולים המאושפזים בכל רגע נתון 3,700 עובדים.

בהדסה: 5,500.

3.8 עובדים לכל מיטה ברמב"ם. 5.7 עובדים לכל מיטה בהדסה (הממוצע בחמישה בתי החולים הגדולים חוץ מהדסה הוא 4 עובדים למיטה).

רביד טוען ששני בתי החולים, בחיפה ובירושלים דומים לא רק במספר המיטות אלא גם בעבודה המחקרית והאוניברסיטאית ובסעיפי הוצאות חשובים אחרים.

זאת אומרת: אין שום הצדקה למספר העובדים המוגזם בהדסה. מדובר בכשל ניהולי. הכשל הניהולי הזה אינו באשמת העובדים המיותרים. הוא באשמת המנהלים. אלה שלקחו לעצמם משכורות מנופחות, קיימו גם סגל עובדים מנופח.

המספרים מדברים ולא משקרים.

רביד טוען שהכשל הניהולי הזה מסביר גרעון 400 מיליון שקל בשנה. לא ברור איך הוא מגיע למספר הזה. הבה נהיה צנועים יותר.  כל עובד מיותר, נניח בשכר ממוצע במשק, עולה לבית החולים  (עלות השכר, הגבוהה מהשכר ברוטו) לפחות  140,000 ש"ח בשנה.

מנכ"ל מור יוסף: כל המדינה כוננויות פיקטיביות

מנכ"ל מור יוסף: כל המדינה כוננויות פיקטיביות

1,800 עובדים ממוצעים מיותרים, הם בערך 250 מיליוני שקלים של גרעון שנתי ידוע מראש.

הוסיפו לזה את השכר והתנאים המנופחים של הבכירים, את השרותים של חברת "שראל" הגזלנית המספקת לבתי החולים את צרכיהם במחירי מונופול, ואין צורך בשום ועדות חקירה.

די במספרים האלה כשלעצמם כדי להסביר איך צמח הגרעון של הדסה מ-300 מיליוני שקלים ב-2003 ל470 מיליוני שקלים ב-2008,  ל-850 מיליוני שקלים ב-2011 ול-1.6 מיליארדי שקלים היום. זה בהנחה שיתברר שהמספרים לא טופלו, ושהגרעון אינו גדול בהרבה (לדעתי יש סבירות שיתגלה כי הוא אכן גדול בהרבה).

מה שקרה וקורה בבית החולים הדסה הוא בבחינת קפסולה מרוכזת המדגימה את מבנה הניצול והשוד במשק הישראלי:

הדיקטטורה הכלכלית של המאיון העליון ועשירון הסנג'רים שסביבו, המגדיל את הפער בינו לבין כל האחרים.

כמובן בעזרתם האדיבה של טייחי התקשורת.

דוגמא טובה לטייחים האלה, הוא הבלוגר אורי משגב, שהפנייה לבלוג שלו מצאתי בפיד הפייסבוק שלי (כן, זה אותו אחד שכתב על "האקלים המשפחתי" של התלמידה ספיר סבח לעומת הייחוס המשפחתי של המורה אדם ורטה).

הכותרת שהוא נותן לפוסט שלו היא "מדינת כל בוזזיה".

ועכשיו, שימו לב היטב-היטב לרשימת הבוזזים שמנפיק משגב, כולל שמות פרטיים ושמות משפחה, כל אחד והמיליונים שלו:

ציון קינן ויאיר סרוסי מבנק הפועלים, רקפת עמינח-רוסק ודוד ברודט מבל"ל, ג'רמי לוי מטבע, יצחק תשובה וגדעון תדמור מדלק וכמובן שלמה מור-יוסף, פעם הדסה והיום הביטוח הלאומי.

ומן הפוליטיקה – אהוד ברק  וחמש הדירות שרכש, וראש הממשלה נתניהו (שלא מוזכר בשמו ומיד נעמוד על הסיבה האפשרית לכך).

אין לי מילה אחת של הסתייגות מהרשימה המפוארת הזאת. אפשר להוסיף עליה עוד כמה בוזזים חשובים מאוד, מסוג בעלי תנובה ושטראוס-עלית, בעלי חברות הסלולר הגזלניות ועוד כמה.

הבעיה עם משגב אינה מה שהוא כותב. הבעיה היא מה שהוא מעלים.

שהרי, לא נראה לכם משהו תמוה ברשימה של משגב? משהו חסר ביותר?

במיוחד לנוכח הכותרת – "מדינת כל בוזזיה"?

בהדגשה על "כל"?

למשל נשיא המדינה, שמעון פרס. הוא מופיע אצל משגב בתוארו בלבד, כמו גם ראש הממשלה, בתור מי שאמורים ליהנות מהמטוס הבזבזני המתוכנן.

אין זה מקרה שמשגב מעדיף שלא להזכיר את הנשיא שלנו בשמו. פרס הוא מהשבט של משגב.

אבל, עם כל הכבוד, פרס לא זכאי לאיזכור בפני עצמו, אם מדברים על רשימת הבוזזים העיקריים של המדינה? זאת אומרת, בתור מי שהוא ותחזוקת ביתו ומפעלותיו עולים לאזרחי המדינה בין 50 ל-80 מיליוני שקלים לשנה? איפה רקפת מבל"ל עם שבעת מיליוני השקלים המצ'וקמקים שלה שמשלמים הלקוחות של בל"ל,  או הבונוסים של מור-יוסף בסך ב1.6 מיליון ש"ח (שלטענתו הוא לא לקח אותם) ואיפה שמעון פרס על עשרות המיליונים של בזבוזיו הגרנדיוזיים שמשלמים תושבי המדינה?

הרי במה שפרס  עולה לנו אפשר לתחזק שבעה-שמונה ראשי ממשלה בזבזניים עד אימה מסוגו של נתניהו ובעודף עוד עשרה שלומואים מור יוספים.

אז פרס לא שייך ל"כל בוזזיה"?

אבל חכו. פרס הוא רק צימוק.

זוכרים את הגרעון המחריד של הדסה? 5,500 עובדים, שהצליחו להעמיס על אזרחי המדינה חור-חוב של 1.6 מיליארד ש"ח? בחשבון לפי עובד, זה יוצא קרוב ל-300,000 ש"ח לפי עובד.

אבל  מה זה הדסה ומי זה הדסה, עם כל הכבוד, לעומת החור-חוב שהשאירה לנו חברת החשמל היקרה שלנו, בסף 73 מיליארדי שקלים (נכון ל-31.12.2013)?

פי 45 מהחוב של הדסה! בחשבון לפי עובד, זה יוצא 6,000,000 ש"ח לנפש.

פי 20 מההספק הדל של עובדי הדסה.

שלא לדבר על אלפי השקלים העודפים שעולים העובדים של חברת החשמל לכל מנוי ומנוי בחשבונות השוטפים?

אלה לא שייכים ל"כל בוזזיה" של המדינה?

החזרת החוב של הדסה, 1.6 מיליארד ש"ח,  תעלה לכל ישראלי וישראלי, שמונה מיליון במספר,  200 ש"ח. 800 ש"ח למשפחה בת 4 נפשות.

החזרת החוב של חברת החשמל תעלה לכל ישראלי קרוב ל-8,900 ש"ח. כ-35,000 ש"ח למשפחה בת 4 נפשות.

אבל רק התחלנו.

מה עם מקורות? ותאגידי המים הגזלניים? כמה אלה בוזזים מאיתנו כל חודש על המים השייכים לכולנו?  ועובדי הנמלים עם משכורות העתק שלהם? כמה הם עולים לנו במחירי המצרכים המיובאים, ובקופון שהם גוזרים על היצוא, עם משכורותיהם המנופחות ועם העסקים המפוקפקים של אדוני הוועדים? כל אלה לא שייכים לכל בוזזיה של המדינה? לבוזזיו של כל אזרח ותושב פה, בלי הבדל דת, צבע או מין?

ולא, אל תחשדו באורי משגב שיש פה שיכחה, הזנחה, אולי חוסר הכרה זמני, נניח כמו שקרה לו בהערה הגזענית כלפי התמידה סבח, כשהאמת יצאה לאור.

לא שיכחה יש פה, אלא  אידיאולוגיה.

אידיאולוגיה המבוססת על שקר. כביכול יש בוזזים טובים ובוזזים רעים.

תמונת המראה המדוייקת של האידיאולוגיה השקרית מהצד השני, הימני, שלפיה העובדים אשמים בכל. גם אצלם יש בוזזים רעים (העובדים)  ובוזזים טובים (בעלי ההון, שאצלם, אם יש בעיה, זו רק "שחיתות" אישית. השיטה תמיד בסדר).

ושני אלה ביחד, השמאל המזוייף והימין האמיתי, בדיוק כמו בתחום המדיני, מבלבלים לנו את המוח. מטרפדים כל אפשרות של מחאה ממשית ומוצלחת.

כמו מה שעשו "צוותי המומחים" משמאל למחאה של  קיץ 2011.

כמו מה שעשו ראשי הערים ואנשי "שינוי שיטת המימשל" מימין למחאה של "מושחתים נמאסתם" מיסודו של אבי קדיש עשרים שנה קודם.

שניהם ביחד, השמאל המזוייף והימין האמיתי,  מנציחים בשקריהם את המשך המצב הקיים: עשירון עליון, שמאל וימין בצוותא-חדא של מליאנים, מנכ"לים, פרופסורים ועורכדינים, פוליטיקאים  ואנשי תקשורת,  ששודדים את תשעה העשירונים האחרים.

*****

בדברי ההגנה שלו הוציא הפרופ' החבוט שלמה מור יוסף אחת מהאמיתות  הגדולות לאור:

מפילים את התיק של החוב של הדסה על  הכוננויות הפיקטיביות של הצוות הרפואי?

גם הכנסת עובדת על כוננויות פיקטיביות, הודיע לנו מור יוסף. גם הביטוח הלאומי, שאותו הוא מנהל היום, עובד על כוננויות פיקטיביות.

וכמובן גם חברת החשמל, מקורות, תאגידי המים, הכל כוננויות פיקטיביות.

כל המדינה, הודיע לנו מור יוסף, בנויה על כוננויות פיקטיביות.

וגם השמאל והימין כך.  כוננויות פיקטיביות, מכף רגל ועד ראש.

6 תגובות
  1. מספר העובדים פר מיטה בהדסה לעומת בתי חולים אחרים, הוא מזל גדול למאושפזים. כך שלא בטוח שיש עובדים מיותרים,אלא שחסר צוות בבתי חולים אחרים. לפני יומיים נמסר שגם בהדסה יש 70 תקנים לאחיות שלא מולאו בכוח אדם. .

    אהבתי

  2. מזל גדול למאושפזים בכמה תנאים: שההצפה בתחום העובדים אינה גורמת לעודף הוצאות בלתי ניתן לכיסוי, המביא למה שאנו עדים לו עכשיו בהדסה, למשל. וכן, שהריבוי הזה מחולק נכון – הסיפור על המחסור באחיות בהדסה למרות ההיצף בעובדים בכלל, שהבאת בעצמך, לא מעיד על כך. וגם – שלא מדובר באבטלה סמויה ברמות (ולפעמים כלל לא סמויה), כנהוג בהרבה מאוד מוסדות ציבוריים אצלנו. ואני אינני מאמין שהשירותים הרפואיים, דווקא הם, הינם אי של יעילות בים הבזבזת. שמעתי היום, אם כי לא בדקתי, שבין 900 עובדי המשק בהדסה, הוגדרו 400 כמנהלים לצורכי השכר.

    אהבתי

  3. אחוז המנהלים לעומת סך כלל העובדים, מנהל כמעט על כל עובד, זה כמעט כמו מכונית לכל פועל. אבל אם להתייחס ברצינות לנתון הזה, השאלה כמה מכוח העבודה גלש לחולים. למרות שאני מאמין כמוך באי יעילות עולה, במקרה של אחיות הן החלק המקופח בהשוואה לשאר. פשוט לבקר בבתי חולים ולראות את עבודתן. ועובדי משק אף פעם לא היו בטופ של הנהנים, אולי רק באמת ברמות של מקבלי החלטות. גם אם נקבל את ההנחה שרק החלק השולי היה לטובת החולים, עדיין הסיכוי שמצבם עדיף בהשוואה לשאר בתי החולים בגלל הנתון היסודי של כוח אדם גדול יותר.

    אהבתי

    • . 900 מנהלים בהדסה ומהם אמנם 400 בענף המשק. אני מניח שבעולם אידיאלי המון עובדים ומנהלים סביב כל חולה זה יופי. אבל בתנאים הידועים, וכפי שזה מתבטא בשטח, תוספת של 50% במספר העובדים לעומת בתי חולים אחרים, מתבטאת בגרעון, חוב, ריבית, ריבית פיגורים, ובזבוז לאורך כל הדרך גם בתחומי ההוצאות, שכר הבכירים, והפקרות כללית. זה מה שהיה בהדסה. מנהל מיותר שווה גם מזכירה מיותרת, חדר מיותר, שולחן מיותר, כסא מסתובב וכן הלאה, וכל אלה לא מגיעים לחולים.

      אהבתי

  4. מסכים לגבי מנהל ושאר הדברים הנלווים, ממש כמו שרים מיותרים. קריסה כזו נראית לי יותר קשורה למשכורות ומענקים של בכירים כמו של מור יוסף, יותר מאשר להוצאות על מנקה או על אחות. וכמובן לניהול לא נכון, מגדלים וכו'. וכמובן אי כיסוי הוצאות ריאליות של בית החולים על כל חולה. זה כמובן נוגע לכוח האדם ולצפיפות לעיתים בלתי אפשרית בחדרי מיון ובמחלקות. התשובה לחלק האחרון תלויה בתקציבים ממשלתיים. לגרעון הזה כמו לסלט פירות יש הרבה מרכיבים. ואני חושב כמוך שגודל הגרעון לא מסתכם בנתונים העשוויים.

    אהבתי

  5. בבניין הדסה ננוחם.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: