Skip to content

יוזמת השלום של קרי (4): איך זה יתכן שאומבה נגד סנקציות על איראן וקרי בעד סנקציות על ישראל?

פברואר 2, 2014

ראו זה פלא:

בקונגרס האמריקאי יש כידוע יוזמה הזוכה לתמיכה רחבה מאוד, ועניינה הטלת סנקציות כלכליות חמורות נוספות על איראן, במקרה שהמו"מ המתנהל עם מדינה זאת ייכשל, והמשטר של ההייאטוללות לא יסכים לדרישות המועלות בפניו על ידי בני שיחו בכל הנוגע לפיתוח הגרעין למטרות השמדת עמים, פיתוח שבו עוסק המשטר האיראני  מזה שנים רבות.

אך לפני כמה ימים, בשעה שנשא את נאומו לאומה, הודיע הנשיא האמריקאי ברק אובמה כי הוא מתנגד בתכלית ליוזמה הזאת, וכי ינקוט בצעד מרחיק לכת – יטיל וטו – אם יעמוד הקונגרס במריו ויעביר את ההצעה.

נשיא ברק אובמה: וטו על סנקציות
נשיא ברק אובמה: וטו על סנקציות

בכלי תקשורת רבים,סיפקה ההודעה הזאת של הנשיא את הכותרת הראשית של "הנאום לאומה".

והנה מה שאמר אובמה  בדברי ההנמקה לעמדתו, התרגום באדיבות YNET:

"תנו לי להיות ברור: אם הקונגרס יעביר לחתימתי סנקציות חדשות שיאיימו לסכל את השיחות, אני אטיל וטו עליהן. למען הביטחון הלאומי שלנו", הפציר הנשיא, "עלינו לתת לדיפלומטיה סיכוי להצליח".

דברים כדורבנות.

אפשר להסכים או להתנגד לעמדת הנשיא, אבל ההיגיון ברור למדי:

המשא והמתן עדין, מורכב ומסובך, וסיכויי ההצלחה שלו שקולים מול סיכויי כשלונו. אין זה סוד שבתוככי המשטר האיראני מתרוצצות מגמות שונות ונאבקים כוחות שונים, של מתנגדי ההסדר ומצדדיו, ולכן כל יוזמה לא שקולה, בוטה וחד צדדית, עלולה "לסכל את השיחות", כדברי הנשיא.

עד כאן הנשיא אובמה והשיחות עם איראן על אודות הגרעין.

ועכשיו נעבור לסידרת שיחות רגישה לא פחות, ואולי גם חשובות  לא פחות. אלה הן השיחות המתנהלות בין ישראל, הפלשתינים וארה"ב בנוגע לשלום הישראלי-ערבי (שכן שלום ישראלי-פלשתיני עשוי להתרחב מאוד ולכלול מדינות ערביות רבות במזרח התיכון).

אלה השיחות המתנהלות ביוזמת שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי.

וראו זה פלא:

שר החוץ קרי נוקט, לגבי השיחות שהן בבת עינו, בגישה הפוכה לחלוטין לגישת נשיאו אובמה כלפי השיחות מול איראן.

אמנם קרי, "על הנייר" אינו מאיים. הוא רק חוזה ומתנבא, שאם ייכשל המו"מ הישראלי פלשתיני, אם ראש הממשלה הישראלי לא יחתום ולא יסכים לכל התביעות האמריקאיות ממנו, יבולע מאוד לכלכלת ישראל.

אך העניין הרי ברור: הסנקציות שבהן מאיים הקונגרס האמריקאי, הן חלק מחרם כלכלי על איראן. החרמות והנידויים שנוקטות בשבועות האחרונים מדינות אירופאיות כלפי ישראל, הן סנקציות לכל דבר ועניין. סנקציות=חרם, וחרם=סנקציות. כאשר קרי "חוזה" או "מתנבא" בקשר לחרמות בעתיד, הוא בעצם מאיים ועוד איך. ולא רק זה: הוא גם נותן גיבוי לחרמות המוטלים על ישראל כבר עכשיו על ידי תאגידים ומדינות באירופה.

ויתכן שהוא גם נמצא מאשר, בדברים האלה, הערכות של פרשנים שונים, שהחרמות האירופאיים של השבועות האחרונים כלפי ישראל נעשות על דעתו של קרי, ואולי גם על דעתו של נשיאו אומבה, כאמצעי לחץ על ישראל.

*****

איך להסביר את מדיניות האיפה ואיפה מהסוג הזה?

כלפי איראן, אוייבת מרה מזה שנים רבות, אחת שניסתה לבצע פעולות טרור על אדמת ארה"ב, ובה משטר הרואה בארה"ב את "השטן הגדול", מאיים בהשמדתה, מפתח טילים ארוכי טווח העשויים להגיע לניו יורק ולוושינגטון, כלפי אלה נוקט הנשיא אובמה במדיניות של עדינות רבה, כמו שען המרכיב אורלוגין מסובך, ואוסר על הקונגרס שלו להזיז שערה, לא לאיים בחרמות ובסנקציות נוספות, ואף מקל מאוד על אלה הקיימות, שמא יתמוטט כל המו"מ ויכרע תחתיו.

שר חוץ ג'ון קרי: בעד חרמות
שר חוץ ג'ון קרי: בעד חרמות

ואילו כלפי המדינה היהודית, זאת שבנאומו האמור נשבע לה אובמה אמונים בפעם נוספת ועל כך זכה בתשואות רמות, זאת שגם קרי חוזר ומדגיש את ידידותו לה – כלפי מדינה זו, שגם היא מצידה מרבה לספר על ידידותה לארה"ב – נוקט המימשל הזה, בשעת מו"מ רגיש ומסובך – בשיטה הפוכה לחלוטין! שיטה של פיל בחנות חרסינה!

אז מה הולך פה?

האם ארה"ב ונציגה באזור, שר החוץ קרי, רק עושה תנועות של מי שרוצה להביא לשלום, ולמעשה הוא מחרחר מלחמה?

אני איני מאמין באפשרות הזאת. מזה עשרות שנים אני חוזר וטוען, כי על סמך ניסיון העבר, רק בשעה שמתקיים בארה"ב משטר דימוקרטי, יש סיכוי להתקדמות במו"מ בין ישראל לערבים שסביבה.

המפלגה הרפובליקאית בארה"ב היא מקנת כספם המוחלטת של הטייקונים של הנפט והנשק. לאלה אין שום עניין בשלום במזרח התיכון. להיפך. האינטרס הקבוע שלהם הוא סכסוך נמשך השומר על מחירי הנפט בשחקים, ועל הביקוש לנשק מיובא (לכאן) בשיאו.

המפלגה הדימוקרטית, לעומת זאת, משוחררת יחסית מן הלחצים האלה. אין זה מקרה שהשלום הישראלי/מצרי נכרת בתקופתו ובתיווכו של הנשיא ג'ימי קרטר מן המפלגה הדמוקרטית. אין זה מקרה שבתקופת נשיאותו של הנשיא הדמוקרט ביל קלינטון נכרת שלום בין ישראל ובין ממלכת ירדן, שניתנה מטריה אמריקאית לתהליך אוסלו שנראה בשעתו כצעד לקראת השלמה ישראלית/פלשתינית, ושהנשיא קלינטון גם כינס בקמפ-דיוויד את אהוד ברק ואת יאסר ערפאת כדי לנסות להביא להסכם ביניהם.

ואני מאמין גם בכנותו של הנשיא ברק אובמה, ובכנותו של שר החוץ קרי.

הם באמת רוצים להביא לשלום ישראלי-ערבי.

אז איך להסביר את האיומים הנוכחיים של קרי?

אני מסביר אותם כטעות. כשגיאה גסה. קרי מסתובב יותר מדי בחברה רעה. שומע עצות גרועות. נוהג בפזיזות, ועלול להכשיל במו ידיו ובמו פיו את המאמצים הכבירים שלו עצמו.

*****

ללא הרף אפשר למצוא בעיתונות הישראלית פרשנות הקושרת כתרים מפליגים לפוליטיקה ולדיפלומטיה האמריקאית. האמריקאים, מסבירים לנו הפרשנים, הם מקצוענים מכף רגל ועד ראש. הם פועלים "כמו מכונה". בדייקנות, בתכליתיות, אחרי ששקלו את כל השיקולים, אחרי שהביאו בחשבון את כל הגורמים.

אני חולק על כך בתכלית.

פוליטיקאים ודיפלומטים האמריקאים שוגים, והם שוגים הרבה ובגדול.

אני קורא עכשיו במקרה את ספרו של ההיסטוריון בני מוריס על מלחמת השחרור ב-1948. הוא מספר שם על הערכת סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב לקראת פרוץ המלחמה. הסי.איי.אי. העביר לפוליטיקאים את הערכתו – שלה היו שותפים גם גופי המודיעין של צבא היבשה, חיל הים וחיל האוויר – שלמדינת ישראל הצעירה אין שום סיכוי לעמוד במערכה הצבאית מול המדינות הערביות. לפי הערכת המודיעין האמריקאית, נשקף למדינה הצעירה אורך חיים של שנתיים לכל היותר.

קל לשער כמה שגיאות יכול היה לעשות הנשיא האמריקאי באותה תקופה – הארי טרומן – וגם עשה – כשזאת היתה הערכת המודיעין שלו.

האם השתנה משהו מאז?

בכלל לא.

אני מרבה להזכיר את הודאתו של מי שהיה שר ההגנה בממשלים של בוש ואבמה, רוברט גייטס, שבהיותו מנהל הסי.איי.אי טען בכנות שלסוכנות שהוא עומד בראשה "אין מושג על מה שקורה בעולם".

אני מבין שבספרו החדש של גייטס,  יש לא מעט דוגמאות מאלפות לשטויות המחרידות של המדיניות האמריקאית עד לעצם היום הזה.

מלבד "הניו יורק טיימס" ואולי עוד כמה שופרות מובהקים של המפלגה  הדמוקרטית, רק בתקשורת הישראלית תמצאו חסידים שוטים כל כך של "השלמות" האמריקאית.

לא פעם ולא פעמיים עמדתי בבלוג הזה על השגיאות הנוראות של המדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון גם בתקופת הנשיא אובמה. כלפי תהפוכות המשטר במצרים, כלפי עיראק וכלפי סוריה.

והיציאה האחרונה  של קרי היא עוד שגיאה כזאת.

כפי שטענתי, תוצאה של חברה רעה שקרי מסתובב בה.

דיפלומטים אירופאים, וכנראה גם כל מיני סוכנים ישראלים של כסף זר, ומן הסתם  גם יהודים אמריקאים מן השמאל המדומה, המטפטפים את הרעל שלהם באוזניו של שר החוץ.

כבר הסברתי מדוע לשורה של מדינות אירופאיות אין שום עניין בשלום ישראלי-ערבי במזה"ת. שלום כזה נוגד את האינטרסים הכלכליים הבסיסיים ביותר של התאגידים הענקיים של הנפט והנשק, השולטים בפוליטיקה המקומית שם. זו הסיבה לכך שהאירופאים מרבים כל כך "לתרום" לעמותות בישראל העובדות בליבוי שנאה ובחרחור מלחמה בין העמים. החשש של האירופאים משלום במזרח התיכון, הוא גם זה המניע את מדיניות החרמות של בריטניה, של הולנד או נורבגיה, וגם של מדינות מזדנבות כמו דנמרק. המטרה של המדיניות הזאת ברורה ופשוטה: לחזק את סרבנותו של הצד הפלשתיני. להכניס לליבו של הראיס הפלשתיני אבו מאזן ביטחון עצמי שאין לו באמת על מה לסמוך. לגרום לו להתעקש על עמדות שיביאו בהכרח לכישלון המו"מ.

מצער מאוד ששר החוץ האמריקאי נופל בפח הזה.

הייתי שמח לשמוע כיצד הוא מסביר את הסתירה הזאת, בין הצהרותיו שלו המצדדות בעצם בחרמות כלכליות על ישראל, בעוד המו"מ מתנהל – ובין התנגדותו הנחרצת לצעדים מקבילים,   עד כדי וטו, של הנשיא אובמה במו"מ העדין מול איראן.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. לפי מה שקראתי, קרי תמך במשט לעזה, אני לא מאמין באדם כזה שרצונו כן בשלום, ואם כן קשה לי להאמין שאחריות על בטחון ישראל בעתיד בראש מעייניו, עוד זכור לי שקראתי כמה דברים על קרי שגובלים בסוג של אנטישמיות, אבל אינני זוכר אותם כעת

    אהבתי

  2. לענ"ד זהו תמימות לחשוב שאכן מר "קרי, ופרופסור "אובמה" מעוניינים בשלום צודק ואחראי, הם לא ידועים כאוהבי ישראל [אולי כאוהבי הערבים], הם מעוניינים באינטרסים, והאינטרסים עכשיו זה להביא שלום [לאו דווקא צודק], זה יביא הרבה כבוד ושקט. לכן לא נראה לי שהייתה כאן "טעות" אלא הייתה פה אמירה מחושבת היטב, כנראה שהיחידה שאפשר ללחוץ עליה זה "ישראל" אין לה אהדה ציבורית בעולם והיא לחיצה. בעניין איראן, זה די נראה ברור שמיסטר אובמה רוצה שקט בכל מחיר וכל דבר שידם אותו לזה שלא יצטרך להילחם ולהתקיף הוא יעשה, בקיצור כל מקרה לגופו של עניין ואין כאן עניין להשוואות.

    אהבתי

    • חיים,
      בעניין קרי, קראתי כמה דברים בכיוון שאתה מרמז אליו, אך לא השתכנעתי שהוא אנטישמי. לא לגמרי נדיר שפוליטיקאי אמריקאי שלא ממש מכיר את המזרח התיכון נוקט עמדה שאינה מתיישבת עם עמדת ממשלת ישראל (כמו בעניין המרמרה) ןלא די בכך כדי להפוך אותו לאנטישמי בעיני. באשר לכוונות ולאינטרסים של אובמה וקרי: אם כדבריך עניינם (במובן של אינטרס) הוא בהבאת שלום זו כבר התקדמות גדולה, לעומת האינטרס של משטרים קודמים בארה"ב, שלא לדבר על מדינות אירופה, שעניינם הקבוע בהפרד ומשול. אני כלל לא מסכים איתך בעניין הלחיצות של ישראל. בעניין התבטאותו האחרונה של קרי, ממש לא נראה לי שהיה פה משהו מחושב היטב, כדבריך. זו אינה הפעם הראשונה שאמירות נחפזות יוצאות מפיו. כמו אצל פוליטיקאים רבים, אתה שומע כיצד מדבר מפיו, לפעמים, בן שיחו האחרון, למשל איזה פוליטיקאי אירופי מהאיחוד (קראתי היום את אורי אליצור במעריב, שטען כי זוהי ציפי לבני שדיברה מפיו של קרי. אני לא בטוח, אבל לדעתי הוא בכיוון). הדיפלומטיה האמריקאית היא חובבנית להדהים כשהיא נוגעת לאזורים אזוטריים כמו שלנו, מזה שנים רבות מאוד.

      אהבתי

      • מנתמי בן-ציון permalink

        מאפיהו.

        בקשר לעיניין החרמות לא צריך להתרגש ,הדבר רק גורם לחברות

        שרוצות להשקיע, לבוא אלינו ביתר שאת, בנסיון לקבל כאן תנאים

        יותר טובים. ר' מה קורה באירן . ארה'ב של אובמה וקרי יודעים

        שבעידן שוויון כוחות העולמי, לנטוש בעלי ברית מסורתיים, זה איבוד

        כוח נוסף עבורם. הפלשתינאים צריכים בסוף התהליך, לחתום שאין

        להם יותר תביעות נגדנו וזה בדיוק אותו דבר כמו הכרה בנו .הכרה

        שלהם היום ,שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של היהודים, אומרת

        שכל מעשי ההתנכלויות של הערבים עד היום נגדנו ,לא היו מוצדקות

        והם עלולים לעמוד בפני בתביעות מצידנו, על הנזקים שגרמו לנו בנפש

        ובחומר. את זה הם לא יעשו לעולם .לא דרשנו את זה בעבר כשעשינו

        שלום עם המצרים והירדנים וכאן כבר אנחנו נמצאים במדרון חלקלק

        שאי אפשר לצאת ממנו .לכן סוף התביעות שלהם נגדנו, צריך לספק

        את הסחורה .

        אהבתי

  3. בן ציון,
    הבעיה היא שיתכן שיש קשר הדוק בין קץ התביעות ובין ההכרה. נראה שאם אין הכרה, גם אין קץ תביעות.

    אהבתי

  4. מנתמי בן-ציון permalink

    מאפיהו .

    אני לא חושב כך ,הסכם שלום הוא סוף הסיכסוך וסוף התביעות ,אחרת

    על מה הסכם ? הכרה בנו היא הצהרתית ,סוף התביעות היא מעשית .

    השאלה איזה סנקציות יושתו על מי שלא יקיים את ההסכם .ההוכחה

    לקיום ההסכם ,תהיה הרבה יותר קשה לפלשתינאים ,כי הם לא מאוחדים

    והממשל שלהם חלש ומפורד .לכן הזהירות מצידנו צריכה להיות הרבה

    יותר מוקפדת .

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: