Skip to content

"עובדה", סרן ר., אילנה דיין, "אמת לשעתה" ותרבות השקר הזולגת אלינו מהאקדמיה ומהתקשורת

ינואר 5, 2014

בבוקר יום שישי האחרון האזנתי בגל"צ, ולא בפעם הראשונה, לתכנית "מחשבות בע"מ" עם איתן ליפשיץ, פעם כתב כלכלי,  ומשה שלונסקי, פעם מפקד גל"צ והיום פרשן מבוקש. ליפשיץ הזכיר את הדיון המתנהל עכשיו, בהשתתפות 9 שופטי בית המשפט העליון, בפרשת תכנית "עובדה" הטלוויזיונית בערוץ 2 ובטיפולה בפרשת סרן ר. והרג הנערה הפלשתינית אימאן אל חמאס. פרשה בת 10 שנים וכתבה בת 9 שנים, שכבר נדונה במערכת המשפטית שלוש פעמים. פעם כשזוכה הסרן ר. בבית הדין הצבאי, פעם כשדיין הורשעה בגין דיבה על-ידי שופט המחוזי נעם סולברג, ופעם כשזוכתה מחלק מסעיפי האישום בידי שלושה משופטי העליון בשבתם כבית משפט לערעורים.  הנושא עלה ב"מחשבות בע"מ" לרגל מאמר שכתב ב"הארץ" באותו יום שישי על-ידי עוזי בנזימן תחת הכותרת "כולנו אילנה דיין" (שנא ידבר בפעם הבאה בשם עצמו).

ליפשיץ ושלונסקי לא עסקו כלל בטיעוניו של בנזימן. הם תפסו את השור בקרניו ועסקו בעיקרו של הדבר, שממנו בחר בנזימן להתעלם, ולא במקרה. ב"מחשבות בע"מ" עסקו בנושא שהוא זה שבו אמורים לעסוק גם תשעה שופטי העליון. נושא חשוב מאין כמוהו במציאות חיינו ובצביונה של התקשורת,והוא אותו  נימוק שמצאו שלושת שופטי העליון בערכאה הקודמת כדי לזכות את דיין:

הנימוק של "אמת לשעתה".

וזה עיקרו של הנימוק: אין דבר כזה אמת מוחלטת, אובייקטיבית. די לנו בכך שבשעת עריכת הכתבה העיתונאית "יחשוב" העיתונאי שהוא מעביר את הסיפור כפי הבנתו לצופיו/קוראיו/שומעיו, כדי שתהיה לו הגנה – גם אם מה שהוא מעביר מתברר בדיעבד כשקר, כעלילה, כהוצאת דיבה, כרצח אופי.

דיין תיארה בכתבתה את סרן ר' כאחד כזה, שחיילי המוצב שתחת פיקודו ירו במקלע בינוני ופגעו במתכוון בילדה פלשתינית זכה  שעברה בתום לב  ליד מוצב של צה"ל ברצועת עזה (בלשונו של בנזימן "נקלעה"למקום). סרן ר. הגיע אליה רגלי כדי "לגמור את העבודה", ולבסוף קיימו חיילי המוצב שבפיקודו של סרן ר' מסיבה לרגל החיסול המוצלח של הילדה הפלשתינית.

במשפטו של סרן ר. התברר שאין מצב שהנערה "נקלעה" למקום בתום לב. המוצב כלל אינו נמצא בדרכה הרגילה בין בית הספר והבית.  הירי וההרג נעשו ממרחק מאות מטרים. האם ידעו החיילים היורים שמדובר בנערה תמימה וסתם כך רצחו אותה? סרן ר. אמנם רצה לוודא הריגה, אבל לא ידע שמדובר בנערה תמה בת 13. לא נערכה במוצב שום מסיבה לרגל ההרג, בניגוד לרושם שביקשה דיין ליצור. כתב התביעה שעליו התבססה דיין בכתבתה נערך על סמך עדויות-שקר של כמה מחיילי המוצב שהיו מסוכסכים עם סרן ר. בקיצור: לא עובדה ולא נעליים, אלא רק "עובדה" ועבודה בעיניים.  סתם עלילה.

ואיך הגן שלונסקי על דיין ועל החלטת שופטי העליון שזיכו אותה, מול ההתקפה של ליפשיץ על המושג "אמת לשעתה"?

"אין דבר כזה אמת, נקודה." אמר שלונסקי באלה המילים. ליתר ביטחון האזנתי שנית להקלטה של התכנית.

ברור שהמשפט של שלונסקי הוא משפט המביס את עצמו על פניו. כי אם אין דבר כזה אמת, מה מעמדו של המשפט הזה עצמו שאומר שלונסקי? אם אין דבר כזה אמת, אז גם המשפט שאומר שלונסקי אינו אמת. ואם המשפט של שלונסקי הוא שקרי, או לפחות אינו אמת, אז אולי בכל זאת יש אמת?

אבל המשפט שאמר המפקד לשעבר של גל"צ אינו מרחף בחלל הריק. גם לא הנימוק של שופטי העליון בדבר "אמת לשעתה", שאת משמעותו עד סופה היטיב שלונסקי להבין ולפרש.

שני המשפטים האלה אמנם מבטלים את אפשרות-קיומה  של כל אמת במשמעות המקובלת של המילה.

והנה, שני המשפטים האלה – כמו גם כתבתה של דיין עצמה – מובנים לדברי על רקע תרבות שלמה, ההולכת ומשתלטת על השיח הציבורי אצלנו.

תרבות השקר.

מה שנקרא בלשון העם, הרגישה כל כך להלכי הרוחות הרווחים בצמרת ומתרגמת אותם לביטויים קליטים –

תרבות ה"כאילו".

מילה שעדיין נשמעת בשפע עצום כמעט בכל שיחה בשכבות רחבות מאוד בישראל, בלי הבדל השכלה, עדה או מין ("אז הלכתי הביתה כאילו? וראיתי בדרך את סרן ר., כאילו? והוא שתה קולה, כאילו?").

מה שנקרא "עובדה" הוא רק כאילו עובדה. מה שנקרא אמת הוא רק כאילו אמת.

ומה שחמור לא פחות מכל אלה: מה שאמור להיות עיתונות חוקרת, והרי "עובדה" אמורה להיות עיתונות חוקרת, הוא רק כאילו עיתונות וכאילו חוקרת.

עיתונות חוקרת, במובן שאני הכרתי פעם, משמעותו היתה  שהעיתונאי החוקר פונה לקוראיו ואומר להם בערך כך:

השלטון, המימסד, בעלי הכוח, בעלי הממון, מנסים לשכנע אתכם בדבר שאינו נכון. מבקשים להציג שקר נוח להם כאילו היה אמת.  ובכן, אני טרחתי ובדקתי, ואני בא לחשוף בפניכם את השקר המימסדי. להסיר את המסכים. לסלק את ההטעיות. להראות לכם את האמת כמות שהיא. כן. אמת. אמת אובייקטיבית.  עובדות.

זו היתה משמעותה של עיתונות חוקרת לפני "עובדה" של דיין ולפני הפסיקה של בית המשפט העליון לערעורים.

כי מה עשתה דיין בכתבתה? היא לקחה את כתב התביעה שהוגש נגד סרן ר. כבסיס לכתבתה. כלומר, לא רק שלא יצאה נגד בעלי השררה והכוח, נגד השלטון. לא רק שלא ביקשה לחשוף את האמת שמאחורי השקר המימסדי. היא עשתה את ההפך הגמור. היא גייסה את עצמה ואת תוכניתה בפריים-טיים הטלוויזיוני לשירות האים-אימא של השלטון, של בעלי השררה והכוח, במלחמתם נגד "האזרח הקטן", או במקרה הזה הקצין הזוטר סרן ר..  ואיפה שכתב התביעה נראה לה חלש, היא סייעה לו בכתבה שלה: היא הציגה ירי כבד במקלעים כאילו היה זה הירי שבו נרצחה באכזריות הנערה התמה. היא הציגה צילומים של מסיבה שנערכה במוצב ושלא היתה שייכת כלל לעניין, כאילו נערכה לרגל חיסולה ההירואי של הנערה הפלשתינית התמה.

וכל זה, יש להזכיר, בעוד המשפט הצבאי נגד סרן ר. נמשך והולך.

ההיפך הגמור מכל עיתונות חוקרת. היפוכה הגמור של כל עובדה שבאפשר.

לכן, כאשר טען עוזי בנזימן "כולנו אילנה דיין", הוא אמר למעשה: כולנו שקרנים. אין לנו שום הערכה לאמת. מותר לנו לכתוב או לשדר כל מה שעולה על דעתנו. אין לנו שום מחוייבות לעובדות כלשהן. הכל הפקר.

תרבות ה"כאילו" מהווה את השיקוף הסמנטי העממי של תרבות השקר, שהיא ההגדרה המדוייקת ביותר לאופנה הפוסט-מודרנית הזולגת בעשורים האחרונים ממעוזי האקדמיה והתקשורת הממוסדת בישראל  אל החברה כולה.

על פי הפוסט מודרניות, האמת היא במקרה הטוב "מחמאה שנותן אדם לאמונה שמוצאת חן בעיניו", כפי שהודיע לנו אחד מנביאי הזרם הרעיוני הזה, ריצ'רד רורטי.

לפי הפוסט מודרניות, אין דבר כזה אמת. יש רק "סיפר" (נראטיב). יש רק "שיח" (דיסקורס).

יש רק כל אחד והאמת שלו.

למשל: יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלשתיני. איפה האמת? שכל אחד ייבחר. יש נראטיב על עם יהודי עתיק? יש גם נראטיב על עם פלשתיני עתיק. יש נראטיב על שואה של היהודים? יש גם נראטיב על שואה פלשתינית. אפילו ישו היה גם ליהודים וגם לפלשתינים. לא מאמינים? תשאלו את הדוקטורים להיסטוריה אבו מאזן ושלמה זנד. אם נחכה מספיק יקום  עוד פרופסור מטעם הקרן החדשה ויפרסם ספר עם הנראטיב האריתריאי-סודאני,  שלפיו הם היו פה עוד לפני היהודים והפלשתינים, וישו היה בכלל משלהם. שמם היה עם-כושים, והגזענים של התנ"ך ושל הברית  החדשה עיוותו את זה לאמגושים.

ועכשיו שאלת תם:

מי, לדעתכם, מעוניין לשכנע אותנו שהכל רק שיח, נראטיבים וסיפורים, שיש רק "אמת לשעתה", או ש"אין דבר כזה אמת, נקודה", כדברי המפקד היוצא של גל"צ?

דוברי האמת – או השקרנים?

התשובה ברורה. מי שדוברים אמת, דבקים בה. לעולם לא יטענו שהיא עורבא-פרח.

אך השקרנים, שאין להם שום אמת להגן עליה, מסתתרים מאחורי ה"נראטיב" השקרי שלהם, כאילו אין אמת, וממילא מתקיים שיוויון נוח מאוד מבחינתם, בינם, השקרנים,  ובין דוברי האמת.

ולהרכב בן 9 השופטים של בית המשפט העליון, הבאים לדון בסוגיה הזאת, כדאי לזכור:

אם "אין דבר כזה אמת, נקודה", אלא רק "אמת לשעתה", כי אז אין משמעות לא רק לעיתונות חוקרת כלשהי. אם אין אמת, אלא לשעתה, כי אז אין משמעות גם לכל בית משפט כלשהו ולפסיקותיו.

שהרי זה עיקר עבודת השופטים: לברור את העיקר מתוך הטפל. לסלק את ההטעיות המכוונות והמקריות של התביעה, ההגנה והעדים של שתיהן. להבחין בין עדות אמת ובין עדות שקר. לפסוק לפי העובדות.

ואם אין אמת ואין עובדה, והכל רק נראטיב ושיח – בשביל מה לנו שופטים? אם לכל אחד יש סיפור, וכל הסיפורים שווים אותו דבר, השופט אינו אלא מבקר ספרותי. למה שיילמד 4 שנים לתואר ועוד שנה התמחות? שלוש שנים בחוג לספרות יספיקו בהחלט.

ואגב, ריצ'רד רורטי, שכבר הוזכר פה, שהיה במקור מורה לפילוסופיה, אמנם הסיק את המסקנה המתבקשת מהמשפט שאמר בדבר האמת בתור מחמאה לאמונתו הפרטית – נטש את הפילוסופיה ועבר ללמד ספרות.

ולבסוף הערה: שוב ושוב אני מזכיר פה בבלוג, שעל עצמי אני מחיל את כללי ה"סוב יודיצה", ואינני מביע דעות על מקרים הנתונים לדיון משפטי. הפעם שחררתי את עצמי מהנוהג הזה, משתי סיבות. האחת:  תכנית "עובדה" זאת שהיא נשוא המשפט, אינה זכאית להגנה הזאת מפני, בגלל טבעה שלה. משום שהיא עצמה נערכה ושודרה מתוך כוונת מכוון להשפיע על תוצאות של משפט בעודו מתנהל. והסיבה השניה: כי לא מדובר בדיני נפשות. סרן ר. כבר יצא זכאי. אילנה דיין כבר הורשעה. השאלה היא רק כמה תשלם החברה המבטחת את ערוץ 2 לקצין הנפגע.

ועוד הערה חשובה: לדעתי אילנה דיין והצוות שלה פישלו בצורה קשה במקרה הזה, וסרן ר. זכאי לכל שקל שיצליח להוציא מחברת הביטוח של ערוץ 2. גם הקשרים של אילנה דיין עם "הקרן החדשה לישראל" מפוקפקים מאוד בעיני. ולמרות הדברים האלה, בדרך כלל היא עיתונאית אמינה ומעניינת  שתענוג לשמוע את דבריה, ותענוג (היה, כבר אין לי טלוויזיה) לצפות בכתבותיה.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    זה מזכיר לי בדיחה ,באוטובוס מלא נוסעים ניגש נוסע לאחר

    ושואל אותו בקול רם ,תגיד לי אשתך זונה ?,הנשאל נעלב

    ועונה לו מה, מה פתאום. השואל משיב לו ,סתם, רק רציתי

    לדעת.

    אילנה דיין בכללי עושה כתבות, כדי לייצר עבודה לעצמה .

    ללא ערך מוסף .הכל מתחיל בבום גדול ונגמר בכלום .

    אהבתי

  2. בן ציון,
    כדאי לזכור שלפעמים גם הכללה היא צורה של שקר.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      כשאני כותב "בכללי", אני מתכוון לרוב ,לא להכל . זה רק משום

      שאני לא בטוח שאני מכיר את כל עבודתה. פשוט מתקשה

      להיזכר בכתבות שלה, שלא איכזבו אותי בסוף. היא מאוד אינטלגנטית

      אבל הבחירות שלה לא נכונות והפואנטות לא לטעמי .זו מן

      הלכאה עצמית, שמתבררת בסוף שלא כצעקתה. אז בשביל מה

      כל המהומה .

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: