Skip to content

זהירות, האח הגדול אובמה מאזין, או: איך הופך הנשיא האמריקאי כוח לחולשה

דצמבר 22, 2013

הנשיא האמריקאי ברק אובמה עושה צחוק גדול, ביותר מדרך אחת, מהמוסכמה הידועה "ידע הוא כוח".

אובמה מגלה לנו שידע יכול להיות גם מתכון  לחולשה גדולה.

הגילוי האחרון של האיש הרע של השנה, ויליאם סנאודן, בדבר ההאזנה  האמריקאית לבכירים הישראלים, מהווה עוד הדגמה לדרך שבה פועלת האלכימיה הנשיאותית האמריקאית, המצליחה להפוך ידע לחולשה, במקום לכוח.

ההדגמה הקודמת הכואבת, היתה, כזכור, כאשר התבררה לקנצלרית של גרמניה, אנג'לה מרקל,  שידידה הטוב, הנשיא האמריקאי, מאזין לסלולרי שלה.

כאשר הנשיא האמריקאי מאזין לכל מי שמוציא מפיו הגה בכפר הגלובלי, ואיש אינו יודע על כך, הידע המגיע לאזני הנשיא  בדרך הזאת  עשוי להפוך לכוח.

כאשר המאזין בסתר  נחשף, הידע הופך לחולשה.

הנשיא, שבעזרת ידע שהושג בסתר, יכול להזיז מהלכים בעולם כולו, נחשף כפיפינג-טום פוליטי, מציצן שערוותו נחשפה, פוליטיקאי שעבר על הדיברה ה-11 והחשובה מכולן: לעולם על תיתפס.

אובמה נתפס, והכוח הפך לחולשה.

אובמה אינו אשם בכך שסנאודן החליט להסגיר את סודותיה של ארצו לידיעת העולם כולו. אולי רק מבחינת "רוח המפקד": הוא התיר את המשך התהליך. הוא לא בדק ולא תהה על התבונה שבהפרטת מנגנון ההאזנה המודיעיני של ארצו, שאיפשר את העסקתו של סנאודן.  רק טמבלים יאמינו להכחשותיו של הנשיא, כאילו בוצעה ההאזנה שלא בידיעתו ולא בהסכמתו.

אך אם במקרה  הזה אין להטיל על הנשיא האמריקאי את מלוא האחריות על התהליך שבו הידע הופך לחולשה, לא כך הדבר במקרים רבים אחרים הנוגעים לניהול המדיניות בנוסח אובמה.

כבר הסברתי כאן יותר מפעם אחת שאני מוקיר מאוד את הנשיא האמריקאי ברק אובמה על שום כוונותיו הטהורות והראויות.

ובדיוק באותה מידה אני מפקפק מאוד ביכולתו להגשים אותן.

וזה לא רק בגלל חולשתו האישית – אבל גם.

נשיא אמריקאי, שהוא במידה מסויימת  "האיש החזק" של העולם, הוא גם אחד  שמתוקף מעמדו ותפקידו הוא נתון למערכת אילוצים ענפה ביותר ואדירת כוח  (ואני לא מתייחס רק למערכת "האיזונים והבלמים" הרשמית של הדמוקרטיה האמריקאית) , החוסמת במידה רבה של הצלחה כל ניסיון שלו לשנות תהליכים משמעותיים.

הצלחתו של נשיא אמריקאי לשנות תהליכים בנסיבות האלה, תלוייה בשני גורמים, שבהיעדרם אין לו סיכוי.

הראשון – ניתוח נכון של המציאות והתוויית דרכי הפעולה הנובעות ממנו.

השני – העסקת אנשים מיומנים המכירים את המערכת השלטונית  והעולמית ויודעים כיצד להזיז בה דברים.

הנשיא ברק אובמה וראש הסגל רם עמנואל בבית הלבן

אך הנשיא ברק אובמה – ואלה שתי חולשותיו – כשל בשני אלה. תפיסת העולם שלו – שמאליברליזם הומני, כלל אינה מאפשרת ניתוח נבון ועקבי של המציאות הפוליטית בעולם, ואף לא בארצו שלו.

ובהעדר תפיסה מפוכחת של המציאות, ברור שאין לצפות להתוויית דרכי פעולה שיש להן סיכויי הצלחה כלשהם.

וזו בדיוק אחת משתי הסיבות העיקריות לכך שהנשיא אובמה אינו מסוגל לבצע כמעט דבר מתכניותיו. הידע שלו, במובן של ידענות אקדמית, פרופסוראלית, מכשיל אותו שוב ושוב. הידע הזה, שצבר במהלך לימודיו הארוכים בקולג' ואחר כך בשתי אוניברסיטאות (קולומביה והארווארד), ובמהלך התקופה שלימד באוניברסיטה שלישית (שיקגו) הוא  כולו מעור אחד.

אובמה עבר במוסדות האקדמיים של ארצו שטיפת מוח לכל דבר ועניין, שעיצבה את השקפת העולם שלו בדרך מסויימת מאוד.

דרך שאינה משקפת כלל את הצורה שבה מתפקד בפועל העולם הפוליטי – לא בארצו שלו ולא בעולם הרחב.

ואילו חלק מההשפעות החוץ-אקדמיות שספג – כגון מהמנטורים שלו בעבודתו כמארגן חברתי בשיקגו, או ממדריכיו הדתיים, לא רק שלא איזנו את הבולשיט האקדמי שניטע במוחו, אלא אף החריפו את הבעייה.

על השמאליברליזם המתון למדי, בדרך כלל, נוספו שמץ מרקסיזם מבולבל ועוד טיפה אוריינטליזם דבילי.

והנה, התפיסות  הבלתי מציאותית של הפוליטיקה, המקומית והעולמית, הן שאיפשרו לו, למשל, להבטיח כי יסגור את כלא גוואנטנמו. אך המציאות עמדה על דרכו.

התפיסות הבלתי מציאותיות הללו הביאו אותו לנאום קאהיר. והתוצאה: להבות על פני כל המזרח התיכון.

ידע השמור לרעת בעליו.

כשהתחוללה המהפכה מס. 1 במצרים, שלח אובמה לקאהיר דיפלומט מוכשר וידען, פרנק ויסנר, כדי שינתח את המאורעות במקום ויעוץ לו עצה. אך בשעת המבחן, העדיף אובמה לקבל את דעתו של ידידו ואיש סודו מה"ניו יורק טיימס", העיתונאי תומס ל. פרידמן, שגם הוא היה אז בקאהיר, אך טעה מכל וכל בהבנת המתרחש מתחת לאפו. ויסנר הוא איש מעשה בעל ניסיון. אבל השקפותיו של פרידמן דומות הרבה יותר לאלה של אובמה. הנשיא העדיף טרחן חולמני על פני ידען מעשי.

והתוצאה לפנינו: הצבא שוב שולט במצרים, בדיוק כמו אז, רק שבדרך עבר העם המצרי טלטלה עזה. העוני, הרעב והסבל החריפו. היה לא מעט שפך דם ברחובות, ומצרים הולכת וחומקת מידיו של אובמה לעבר זרועותיו המחבקות של הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין.

ידע השמור לרעת בעליו.

לגמרי בפוקס, הצליח לאובמה ולשר החוץ שלו המהלך שהתחייב מהפעלת הנשק הכימי על ידי המשטר הסורי הרצחני. אובמה איים בפעולה צבאית. הסורים ואדוניהם הרוסים התקפלו והושג הסכם שלא היה אפשרי לפני האיום הזה. תחילה הודה אובמה בתרומתו של האיום הצבאי להשגת ההסכם. אחר כך ביצע נסיגה לעבר הזיות "המהלך הדפלומטי" במוצלח שלו.

והתוצאה: הקצב מדמשק כבר אינו זקוק לנשק כימי כדי להטיל את אימתו על עמו. האידיאולוגיה השמאליברלית של הנשיא האמריקאי מאפשרת לרוצח ההמונים הסורי  לטבוח בעמו ככל חפצו – בנשק קונבנציונלי.

שוב מקרה של ידע השמור לבעליו לרעתו.

עדיין לא ברורות התוצאות של המהלך האיראני של הנשיא, בכל מה שכרוך לפירוק הגרעין שם. אבל כבר ידוע היטב שבעלות בריתה הוותיקות של ארה"ב במזרח התיכון איבדו את האמון בנשיא. גם זו תוצאה של אותה פוליטיקה שמאליברלית הנשענת על חולות נודדים.

ידע שהופך לחולשה, במקום לכוח.

יותר מזה: הנשיא עצמו, וגם העיתונאים המפיצים את בשורתו בארצו ובעולם כולו, מה"ניו יורק טיימס" ועד ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות",  מסבירים לנו השכם והערב, כבר יותר משנה, שאובמה עומד לנטוש את המזרח התיכון בתור מוקד התעניינות עיקרי במדיניות החוץ האמריקאית, ולהעביר את תשומת ליבו בתחום הזה למזרח אסיה.

התוצאה: בעלות ברית וותיקות של ארה"ב במזרח היבשת, כמו דרום קוריאה, טיוואן ויפאן, העומדות נדהמות מול הפגנת החולשה של הנשיא במזרח התיכון, שואלות את עצמן אם אין הוא עומד להפקיר גם אותן, כדי שהוא מפקיר את ישראל, סעודיה ומצרים, בגלל איזו תפיסה בלתי-מציאותית של הפוליטיקה הגלובלית.

עוד הדגמה אפשרית (זה עדיין לא קרה) של ידע השמור לבעליו לרעתו.

וטועה מאוד מי שחושב, שלנוכח הפגנות אלה של חולשה, וטעויות הזועקות לשמיים, משתפרים סיכויי ההצלחה של התיווך האמריקאי במו"מ הישראלי פלשתיני. רבים מצביעים על כשלון השיחות בקמפ-דיוויד 2 (ברק-ערפאת) כתוצאה של חולשתו הפוליטית-קואליציונית של ראש הממשלה אהוד ברק. אך חשובה לא פחות היתה חולשתו הרבה באותה תקופה של הנשיא הדימוקרט ביל קלינטון, שהתובע הריפובליקאי קנת סטאר ניהל נגדו מלחמת-שמד פוליטית בפרשת מוניקה לווינסקי והצליח להפוך אותו לברווז צולע לקראת סוף כהונתו.

נשיא אמריקאי חלש אינו יכול לסייע להצלחת השיחות הישראליות-פלשתיניות.

כל זה באשר לסעיף א' – הניתוח הנכון של המציאות והתוויית דרכי הפעולה הנובעות ממנו, והבעיות החמורות של אובמה בתחום הזה.

*****

בדיון בגורם השני – הפעלת האנשים המבצעים את המדיניות הנשיאותית, אקצר:

עד היום, לאחר חמש שנות כהונה, יכול ממשלו של אובמה להצביע על הישג אחד ויחיד בתחום מדיניות הפנים: העברת חוק הביטוח הממלכתי הידוע כ"אובמה-קר".  גם זה מצטייר עכשיו כהישג מפוקפק למדי, שאין לדעת אם ישרוד במקרה שהנשיאות תיפול בידי הרפובליקאים, או במקרה שיהיה ב-2017 נשיא דימוקרט שלא יהיה חשוב לו לשמר את מורשת אובמה.

אך הכל יודעים וכל משקיף פוליטי ראוי לשמו יצביע מיד על מי שאחראי באמת להישג היחיד הזה של ממשל אובמה.

קוראים לו רם עמנואל.

היום ראש עירית שיקגו.

מסיבות לא לגמרי ברורות עד היום נטש רם עימנואל את  עבודתו למען ידידו הנשיא, בסמוך להעברת חוק הבריאות בקונגרס, ופחות משנתיים אחרי שהתמנה לתפקידו כראש סגל הבית הלבן. עמנואל טען שהוא פרגמטיסט, ניסה למשוך את אובמה למרכז, ומחה נגד השפעת היועצים עתירי האידיאולוגיות על הנשיא. אלה, מצידם, האשימו את עמנואל שלא הצליח בתפקידו.

אבל אחרי התהומות הפוליטיים שאליהן נקלע המימשל של אובמה אחרי עזיבתו של עמנואל, די ברור עד כמה רבה היתה תרומתו של האיש.

בתקופה הקצרה שבא מילא את התפקיד, עדיין היה מימשל אובמה בבחינת "עסק חי".

מאז ועד היום, מדיניות הפנים של הנשיא היא שרשרת ארוכה, מתישה  ומביכה ל כשלונות מוחלטים או יחסיים.

רם עמנואל הוא דוגמא אופיינית של "מאכר" פוליטי מוצלח ביותר.  אובמה נתן לו ללכת בלי להבין מה הוא עושה, וגרוע מזה: כאשר אולי כבר השכיל להבין את גודל האבדה, הוא לא הצליח  למצוא לעמנואל מחליף.

אין להכחיש שמינויו של אובמה בתחום מדיניות החוץ והביטחון היו סבירים והגיוניים. שלושת שרי ההגנה למשל: רוברט גייטס, ליאון פאנטה וצ'ק הייגל. גם שרי החוץ שלו: הילארי קלינטון וג'ון קרי, נראה שסיפקו את הסחורה. גם המינויים שלו בתחום הכלכלה והפנים לא פישלו בגדול. אבל אף אחד מכל אלה לא היה יכול למלא את מקומו של מוציא-ומביא פוליטי ראוי לשמו.

מישהו שיעז לקרוא לסדר את הפרופסור המפוזר אובמה כשהוא מפליג בהזיותיו. מישהו שמכיר את המערכות, יודע איך להפעיל אנשים, לאיים ולהבטיח, ואינו שוגה באשליות שמאליברליות בדבר צורתו, תכניו ותהליכיו של העולם שבו אנו חיים.

תפיסה לא מציאותית של העולם הפוליטי, וחוסר יכולת פוליטית, זה מה שאנו מקבלים, למרבית הצער, מהבית הלבן בוושינגטון.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: