Skip to content

הסכם הגרעין בז'נבה: אובמה, חמינאי, רפסנג'אני, מי עובד על מי?

נובמבר 17, 2013

שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב אופטימי. הוא חושב שכבר בסיבוב השיחות שייערך השבוע יש "סיכוי טוב מאוד" שייחתם הסכם בין המעצמות לבין איראן. הוא רואה, הפעם, נכונות לתאם עמדות בין הצדדים, מה שלא היה בעבר.

שר חוץ לברוב: אופטימי

שר חוץ לברוב: אופטימי

לברוב, כידוע, אינו פרשן נייטראלי. הוא מייצג את המעצמה שמנסה לגדל את איראן כמעצמת כיס גרעינית שלה, בערך בתפקיד שבו משמשת צפון קוריאה את המעצמה הסינית. הרוסים מעריכים שמעצמת כיס גרעינית במזרח התיכון תקנה להם יתרונות רבים. הם לא חלמו שמדיניותו החדשה של הנשיא האמריקאי ברק אובמה כלפי מצרים, למשל, תאפשר להם השגת דריסת רגל באזור גם בלי גרעין איראני. ועכשיו, אם אובמה גם ייאפשר להם לתחזק את איראן כשהיא במרחק יריקה מהפצצה – מה רע?

*****

עד כאן הרוסים. ומה באשר לאמריקאים?

הבעיה המרכזית של אובמה וממשלו ידועה היטב: הוא לא מסוגל לקרוא את המפה המזרח תיכונית, אלא מבעד למשקפיו עבי-העדשה של השמאליברל.  התמונה שמצטיירת לעיניו רחוקה מהמציאות, ומכאן קצרה הדרך למשגים פוליטיים קשים, המצטברים והולכים.

השמאליברל האמריקאי המצוי הוא קודם כל גזען מתנשא. הוא בטוח בעליונות המכרעת של מה שהוא מכנה "דמוקרטיה", "חברה אזרחית", "נאורות וקידמה" וכן הלאה. הוא חושב שמה שמתאים לו, בטח מתאים גם לפרימיטיבסקים הכהים, הדתיים והנחותים שממלאים חלקים אחרים של העולם, בדיוק כמו שטובים בשבילם המקדונלד, הקוקה-קולה, הפורד והג'ינס. ערבים, יהודים, פרסים או כורדים או צפון קוריאנים הם מבחינת השמאליברל גזעים מפגרים. פראים אצילים במקרה הטוב, וכמעט תמיד עמים טעוני טיפוח הזקוקים לעזרה סוציאלית. אין צ'אנס  שאובמה או קרי ודומיהם יעלו על דעתם את המחשבה המבעיתה, שטיפוסים ארוכי זקן עם כיסויי ראש מוזרים וגלימות ארוכות יהיו יותר פיקחים ויותר מתוחכמים מהם, ויסובבו אותם על האצבע הקטנה.

וכמה שיפול השמאליברל על האף שוב ושוב, הוא לא ילמד לעולם.

אסור לו.

הכרה במציאות המכאיבה – דהיינו שהוא מבולבל, אטום, לא מבין מה מתרחש סביבו ונתון למניפולציות, תפורר את תחושת עליונותו של השמאליברל, ובלעדיה אנה הוא בא.

*****

המקור העיקרי שלי להבנת האיראנים, משטרם ודעותיהם בתקופה האחרונה הוא אתר נידח למדי ברשת הנושא את השם ממר"י. הוא מתופעל על ידי ותיקי זרועות המודיעין הישראליות. הוא מביא מודיעין גלוי. זאת אומרת, מה שמתפרסם בעיתונות הערבית והאיראנית. התוצאה שאני מקבל היא תרגומים שמהם אני לומד את דעותיהם של בעלי הדבר.

 בחודשים האחרונים מתפרסמת בממר"י סידרת רשומות ארוכה (8 עד כה) המתארת את העימות בצמרת המשטר האיראני, בין שני בעלי זקנים עוטי כיסוי ראש מסורבל וגלימות ארוכות ומאמינים במה שנתפס אצל השמאליברל המצוי כמפלצת הספגטי המעופפת.

AkbarHashemiRafsanjani.jpg

האשמי רפסנג'אני: לשתות את כוס התרעלה

לאחד מבעלי הזקנים קוראים עלי חמינאי. לשני האשמי רפסנג'אני. מבחינת הצרכן הרגיל של התקשורת המערבית, כולל הישראלית, שהיא בחלקה הגדול שמאליברלית, ובחלקה האחר ימנית ולכן מתנשאת וגזענית לא פחות, מדובר בשמות חסרי ממשות. אין צ'אנס שתקבלו בתקשורת הזאת את דעותיהם. אני  לא מצאתי בה  כמעט שום זכר למה שלמדתי בממר"י פשוט מקריאת עמדותיהם המתורגמות של בעלי הדבר.

אך בממר"י מתייחסים אל השניים האלה ברצינות, כפי שצריך. כי כשקוראים בפרוט מה יש לרפסנג'אני לומר, למשל, ברור מיד שמבחינת תבונתו הפוליטית , אין לו הרבה מה ללמוד מפוליטיקאים אמריקאים מסוגו של אובמה.

אני מתרכז פה ברפסנג'אני, משום שהוא האדריכל בפועל של המהלך האיראני הנוכחי, הדיפלומטיה של החיוכים הקרויה על שמו של הנשיא החדש חסן רוחאני, שאינו אלא שליח של רפסנג'אני.

רפסנג'אני, יליד 1934, הוא איש דת שישב בכלא בתקופת השאה, והיה מהקרובים ביותר אל מחולל המהפכה האיסלמית, הייאטוללה רוחאללה חומייני. עם כינון המשטר האיסלאמי הוא כיהן בתפקיד החשוב של שר הפנים (79-80).  עד 1989 הוא היה יו"ר המג'אלס (בית הנבחרים). הוא כיהן פעמיים כנשיא המדינה, בין 1989 ל-1979, וכשל בבחירות נגד אחמדינג'אד ב-2005, כשביקש לעצמו תקופת כהונה שלישית. בבחירות לנשיאות השנה, שבהן  ביקש להתמודד שוב, נפסלה מועמדותו על ידי המנהיג העליון חמינאי ונבחר בן חסותו רוחאני. עד 2011 עמד רפסנג'אני בראש "מועצת המומחים, של המשטר, ומ-2012 הוא מכהן כיו"ר "המועצה להבטחת האינטרסים של המשטר".  רפסנג'אני הוא זה שנבחר על יד חומייני לנהל את המלחמה הארוכה נגד עיראק, והוא מתגאה עד היום בכך שהקים את משמרות המהפכה.

רפסנג'אני ממליץ על המדיניות האיראנית המתבצעת היום במשך שנים ארוכות. מאז ימי חומייני. הוא היה זה שלחץ על חומייני להסכים להפסקת המלחמה נגד עיראק ב-1988. הוא היה זה שהציע לחומייני להפשיר את היחסים עם ארה"ב והמערב, ושב להמליץ על העמדה הזאת והגן עליה בכל השנים מאז.

עכשיו הגיעה איראן אל המדיניות הזאת מתוך חוסר ברירה. המדיניות שהובילו יריביו של רפסנג'אני, המנהיג העליון עלי חמינאי והנשיא הקודם מחמוד אחמדינג'אד הביאה את איראן למבוי סתום – למשבר כלכלי עמוק שמקורו בסנקציות, בלי שיתאפשר למשטר  לממש רווחים (כלומר להרכיב את הפצצה) בגלל הפחד מפני פעולה ישראלית. האיראנים, בניגוד למומחים דה-לה-שמעטא המסבירים שפעולה כזאת אינה אפשרית…לא משמעותית…חסרת תועלת…יודעים  היטב שמכה צבאית ישראלית עלולה לא רק לשים לאל את המפעל הגרעיני שלהם, אלא גם להפיל לקרשים את המשטר.

כמו כל דיקטטורה אלימה המעוררת את חמת העם, ככל שהמשטר נראה חזק יותר, הוא בעצם רופף יותר.

בדיוק משום כך ממליץ רפסנג'אני בכל השנים להשלים עם האמריקאים. לפי השקפתו, מדובר בצורך פוליטי ריאלי של המשטר האיראני "לשתות את כוס התרעלה".

כלומר, לסתום את האף ולעשות מה שהכרחי.

משמע,  למרות ההכרה בכך שארה"ב היא "השטן הגדול", האוייבת המרה מס.1 של המהפכה האיסלאמית של איראן השיעית,  מביאה התובנה הפוליטית, "האיסלאם הריאליסטי", והצרכים והאינטרסים הממשיים של המשטר והמהפכה, להכרה בצורך להשלים – לפחות זמנית – עם ארה"ב.

לפוליטיקה הזאת מוצא רפסנג'אני צידוק בהיסטוריה של האיסלאם. הנה קטע מראיון שנערך עימו, ובו קושר רפסנג'אני בין המצב הנוכחי ובין המצב ששרר בסופה של מלחמת איראן-עיראק:

שאלה: כמו שלום חודיביה?

רפסנג'אני:  זה היה ממש דומה. פה היה בדיוק אותו דבר. השלום של האימאם חסן,  היה גם הוא אותו דבר… האימאם (ח'ומיני) הוא מפקד כל הכוחות ובאחריותו להורות על מלחמה ושלום. אני הייתי ממלא מקומו. גם לאחרים היו דעות והם ייעצו … האמאם ידע מה קורה במלחמה כל דקה…

רפסנג'אני מזכיר את השלום של האימאם חסן כדי לדקור את יריבו חמינאי. היה זה חמינאי שתרגם בעודו צעיר ספר היסטורי על השלום שכרת חסן, בנו של החליף השני עלי, עם יריבו משבט אומייה ששלט בדמשק. השלום נחתם מתוך הכרח פוליטי, וחמינאי תירגם כ"גמישות הרואית" את האילוץ הזה. אלא שעכשיו חמינאי כבר אינו דוגל בשום גמישות מול האמריקאים, מבקש רפסנג'אני לרמוז.

אך בעיקרו של דבר, התימוכין הדתי-ההיסטורי המתיר את ההשלמה הזמנית עם האמריקאים, הוא הסכם חוריביה (וו שרוקה, ד' פתוחה, י' שוואית, ב' דגושה בחיריק, י' שניה קמוצה)  שכרת הנביא מוחמד עם יריביו שליטי מכה משבט קורייש בשנת 628 לספירה. זה היה הסכם להפסקת אש למשך עשר שנים, שהופר על ידי מוחמד אחרי שנתיים, והביא לכיבושה של מכה על ידי כוחותיו של מוחמד ולנצחונו הסופי של האיסלאם בחצי האי הערבי. מן ההסכם הזה מסיק רפסנג'אני את האפשרות לנקוט גם בתקופתנו זו בצעד מקביל: הסכם נכלולי של הפסקת אש מול ארה"ב והמערב, לפי צרכי האיסלאם השיעי,  שאפשר יהיה להפירו ברגע הנוח הראשון.

להסכם חודיביה יש משמעות נוספת שאינה נסתרת מעיני רפסנג'אני ומאזיניו. משמעות שיש לה נגיעה ישירה לישראל.

בתקופה שבה נחתם הסכם חודיביה, כבר גורשו מעירו של מוחמד, מדינה, רוב בני השבטים היהודים שהיו בה. חלקם התיישבו בנווה המדבר ח'ייבר, וחתמו על חוזה הגנה עם בני קורייש ממכה, כנגד כוונות ההתפשטות של מוחמד.

והנה, הסכם חודיביה שחתם מוחמד עם בני קורייש, ביטל בפועל את חוזה ההגנה ההדדי בין בני קורייש ויהודי ח'ייבר, מה שאיפשר למוחמד להכניע מיד את היהודים של ח'ייבר שבעלי בריתם בגדו בהם.

וההשלכה לימינו ברורה: הסכם בין איראן ובין ארה"ב ייבטל למעשה את היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב, ויקל על יורשי מוחמד האמיתיים – השיעה האיראנית – להסיר תא הכתם הישראלי מהמפה.

שכן בכל מה שקשור בישראל, רפסנג'אני אינו מציע שום תרגילי השהייה והסכמים מדומים.

צריך לציין שרפסנג'אני מעולם לא נמנה על תומכי תכנית הגרעין הצבאית של איראן. לדעתו אין בה צורך. אפשר יהיה להכריע את ישראל גם בלעדיה.

אלא שרפסנג'אני אינו שולט באיראן. גם לא הנשיא חסן רוחאני. באיראן שולטת הברית השמרנית-צבאית בין חמינאי והגנרלים של משמרות המהפכה. אלה הם יזמיה של הפצצה הגרעינית האיראנית.

מכיוון שהם קלעו את עצמם למצב קשה שאין ממנו מוצא. הם מוכנים, בינתיים,  להניח לרפסנג'אני ולרוחאני לשחק את הקלף הפשרני שלהם. אך אין שום סימן, בינתיים, שהקואליציה השלטת מוותרת על  המהלך הגרעיני שלה.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: