Skip to content

שידור חוזר/ סמים: טמטום, דיכוי וגזענות

אוקטובר 16, 2013

לרגל הגל המשמח של היציאה של סליבריטאים מארון העישונים, נראה לי סביר להעלות שוב את המחקר הקטן שפרסמתי כאן ביוני 2011 על הנסיבות המצערות שהובילו לאיסור החוקי שהוטל על צריכת הירוק הירוק הזה. באותו אביב המליצה  ועדה בינלאומית מטעם האו"ם על ליגליזציה

קופי ענאן

כל הכבוד לחברי הוועדה הבינלאומית לבדיקת מדיניות הסמים, שבעצם אמרו: בוקר טוב עולם, תתעורר. זה שכמעט בכל המדינות עושים מצרכני הסמים פושעים, לא עוזר בכלל, הם הודיעו, וזה אפילו הרסני.  והכי טוב לשלוח למי שצריך רופאים, תרופות או עובדים סוציאליים, ואת השאר לעזוב במנוחה. ובקיצור ליגליזציה, דבר הוועדה.
 ואל יקל הדבר בעינינו. כי יש פה עניין עם חבורה שרובה הגדול מורכב מסחים מוחלטים, שמכסימום לקחו  ואליום או פרוזאק בשעת הדחק. אנשים כמו קופי ענאן מהאו"ם או ג'ורג' שולץ  שפעם היה חתום  על משרד החוץ האמריקאי, הסוציאליסט היווני ג'ורג' פפנדריאו והמיליארדר  האנגלי ריצ'רד ברנסון. סופרים כמו יוסה ובנקאי בכיר כמו וולקר – לא בדיוק גיל קופטש ושות', בלי לפגוע בזכויות (להיפך).
אם אנשים כאלה, המחוברים כל כך חזק למימסדים הפוליטיים, הכלכליים והאמנותיים כבר הגיעו למסקנה המתחייבת – אולי, אולי, אולי, מאה פעמים אולי,  מתקרב הרגע הגדול.
 ברור שמכל עבר תשמעו את הזמירות הרגילות של בעלי האינטרסים, הנושאים עיניים חששניות אל חשבון הבנק שלהם ויציבות משרותיהם: מהפרזיטים הממשלתיים ראשי הרשויות למלחמה בסמים  ועד הרופאים המדבררים את  חברות התרופות, הצבועים אדוני המוסר והכיפה ושאר ירקות.

רק שהכפר כבר נעשה גלובלי, יש רשת ויש פייסבוק וכמה מאות מיליוני אנשים שלא פוחדים מהצל של עצמם – אחרת היו חוששים לתפוס ראש – והם עשויים לקום ולסלק מעליהם את חבורות החצופים המתנשאת עלינו, אלה המעיזים להציב את עצמם כמחסום בין האדם לבין עצמו.

הנפגעים מס.1 של ליגליזציה אפשרית, הם כמובן הבוסים של הפשע המאורגן והחצי מאורגן.  המבריחים, הסוחרים הגדולים וכל הפושר למינהו.  המבנה שמחזיק אותם בצמרת עם כיסים תפוחים, יתמוטט כמגדל קלפים כשתהיה ליגליזציה.

הנפגעים מס. 2 יהיו הבוסים של התעשיות הגדולות המרוויחות מן האיסור: חברות התרופות והתעשיות הכימיות והפלסטיות.

אבל הבוסים האלה של העולם התחתון והעליון לא ידברו וגם לא יעשו הרבה. צדיקים שכמותם זוכים ומלאכתם נעשית בידי אחרים. הבוסים של העולם התחתון והעליון ימשיכו כרגיל שלהם: ישמנו  בשלמוניהם את הפוליטיקאים, יפטמו  במודעות את העיתונים, ויסמכו על  אדוני המשטרה ורבי העורכדינים מן התביעה ומן ההגנה שיזכרו באיזה צד מרוחה הפרוסה שלהם, מה מרוח עליה ומי המורח. ובקיצור: הבוסים ישלמו והסנג'רים יסתנג'רו.

*****

כדי לבדוק איך הגענו לכאן ולמה, כדאי לערוך חיטוט קצר בהיסטוריה.

בכל אשמה ארצות הברית. משם התפשטה המחלה הליגליסטית לכל העולם.

במדינת הענק הזאת, אנטי-בבל של העולם החדש (מבבל התפזרו האנשים לכל עבר. לאמריקה הם הגיעו מכל עבר) מתחרים באופן קבוע ראש בראש החופש מול הדיכוי,  הגאונות מול הטימטום, האחווה מול הגזענות.

ובתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ניצחו הדיכוי והטימטום.

ההתחלה לא היתה קשורה לסמים. ההתחלה היתה באלכוהול. מאיסור האלכוהול צמח הרעיון המטורף, הטוטליטרי והפאשיסטי,  שהמדינה יכולה  למנוע מאזרחיה הבגירים לצרוך מוצר כלשהו וגרוע מזה –  שיש לה זכות לעשות זאת.

את המאבק למען האיסור של האלכוהול  (ה"פרוהיבישן", שנקרא גם היובש) הובילה, לא הפתעה גדולה, להקת הצבועים האוונגליסטים שהצביעו על האלכוהול כשליחו העיקרי של השטן הלוחם בישו ובמאמיניו. מהם חלחלה האמונה הטפלה הזאת לפוליטיקה וכך חוקק חוק היובש. זה קרה בימיו של הנשיא הרפובליקאי החדש וורן הרדינג.

הרדינג נבחר ב-1920 מטעם המפלגה הרפובליקנית כמועמד פשרה. שני המועמדים המובילים תקעו את הוועידה הארצית עם תיקו של 300 נגד 300, ובחום  של 43 מעלות צלזיוס בצל, כל מה שרצו הצירים הרפובליקאים היה להגיע מה שיותר מהר הביתה  – ובחרו בהרדינג כמועמד פשרה. הרדינג עצמו, גם כשנבחר כמועמד לנשיאות וגם אחרי שנבחר כנשיא, הודיע שוב ושוב שלא רצה בתפקיד ושאינו סבור שהוא ראוי לו. בשנות היובש שכפה משטרו על הציבור האמריקאי, החזיק הרדינג בבית הלבן מלאי  מכובד של אלכוהול שבו נעשה שימוש נרחב לפחות במשך שלושה ערבים בכל שבוע, כשהרדינג אירח את חבריו למשחק פוקר. הרדינג גם תיחזק פילגשים על פני אשתו וגם בהן לא הסתפק. הנשיא שילם על סוויטה במלון וושינגטוני, שם אירח באופן קבוע נערות עובדות.

אך על עמו אסר את שתיית האלכוהול.

ברור שהעם האמריקאי צפצף על החוק הבלתי אפשרי הזה. האמריקאים המשיכו לשתות, אבל בגלל החוק הם שתו אלכוהול גרוע מאוד או יקר מאוד או גם זה וגם זה.

עיתונאי שנון אחד כתב אז על הדרך שבה התקבל חוק היובש:

"הדרום הוא יבש והוא יצביע בעד חוק היובש. זאת אומרת – כל דרומי שיהיה מיובש דיו עד כדי כך שיצליח להתנודד ולהגיע איכשהו אל הקלפי – יצביע בעד היובש".

אך צחוק בצד, לחוק היובש היו תוצאות הרסניות.

חוק היובש הביא להקמת הפשע המאורגן.

הענפים הרגילים של הפשע – פרוטקשן, זנות, עבירות רכוש  או הימורים בלתי חוקיים, הם בעלי אופי מקומי מוגבל. הם אינם מצריכים ארגון ואין שום יתרון לגודל. אבל איסור האלכוהול הציב אתגר בפני עולם הפשע האמריקאי. היה צורך ביצירת מנגנונים גדולים ומחוכמים של הברחה בין-מדינתית ואף בין ארצית (ויסקי מקנדה, טקילה ממכסיקו, רום מקובה ואלכוהול רעיל ממזקקות פירטיות בכל רחבי המדינה), הפצה, שיווק סיטונאי ומכירה קמעונאית.

 התוצאה של הגידול החד והפתאומי בהיקף ובעוצמה של העולם התחתון, היתה ניפוח אדיר של מוסדות "אכיפת החוק": נוסף על המשטרות המקומיות שגדלו ותפחו במאות אחוזים, נוספו גם המנגנונים החדשים, הפדראליים, ובראשם האפ.בי.איי (היום יש בארה"ב" לא פחות מ-75 רשויות פדראליות לאכיפת חוק). ברור שבמקביל גדלו מאוד גם המימסדים המשפטיים, התובעים, פרקליטי ההגנה והשופטים.

כל זה לא עשה רושם רב על הפשע המאורגן. תזרים המזומנים שגרם לו חוק היובש אפשר לסינדיקט המאפיה לקנות בקלות יחסית  שוטרים, שופטים ותובעים לפי הקילו וחשוב לא פחות מאלה – פוליטיקאים. ובאותה עת הצטיידו במיטב הפרקליטים כאשר כשלו  מנגנוני השוחד והשחיתות והפושעים הובלו  למשפט.

במקביל לחוק היובש, הוליכו הנשיאים הרפובליקאים את ארצם למיתון מעמיק ולשפל כלכלי עמוק בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30. עשרות מיליוני אמריקאים היו למשיסה תחת ידה של קואליציה חמדנית ומרושעת, שכללה את הברונים השודדים של הבנקאות והתעשיה, את ברוני הפשע של העולם התחתון, את המימסדים המושחתים של הפוליטיקה, המשטרה והמשפט, וכמובן את המטיפים הדתיים ששיגשגו ככל שהדולרים נעלמו מכיסי המאמינים.

התפנית הגיעה כשנבחר לנשיאות  הדימוקרט פרנקלין דילאנו רוזוולט. ב-1933, עם תחילת כהונתו, בוטל חוק היובש.

אבל הרעיון הטוטליטרי המטורף,  שלמנגנון המדינה מותר לעמוד בין אזרח בגיר ובין רצונו לא נעלם כלל.

והמטיפים הדתיים כבר רכבו על הסוס החדש: הסמים החליפו את האלכוהול כאויב העם מספר 1.

כרזה אמריקאית נגד מריחואנה: השטן הגדול

בעלי תיאוריות הקונספירציה אוהבים להצביע על תעשיות הכימיה, הנייר והפלסטיק ובראשם התאגיד האדיר של דו פונט והבנק המממן שלו מיסודו של בית מאלון וכן על תאגיד העיתונות של הרסט כעל הדוחפים העיקריים לחקיקתו של חוק  היובש החדש נגד הסמים. תפקיד ראשי למדי בתסריט שלהם מילא הפקיד הארי אנסלינגר, שעמד בראש האפ.בי.אן (FBN). – מוסד מקביל לרשות למלחמה בסמים אצלנו. אנסלינגר, ששימש בתפקידו במשך 31 שנים,   מונה ב-1930 ופתח מיד במלחמה בסמים. "מריחואנה היא המניע הנפוץ ביותר לאלימות בדברי ימי האנושות", הודיע אנסלינגר. וגם :"מחצית מכל הפשעים האלימים מבוצעים בידי ספרדים, מכסיקאים, דרום אמריקאים, פיליפינים, שחורים ויוונים בעקבות צריכת מריחואנה." הקו הגיזעני הזה הובל על ידי עיתוניו של איל העיתונות הרסט, שראה הישג גדול בכך שהחדיר את המושג "מריחואנה" שעודד את הקשר בין הסם ובין המהגרים ההיספאניים השנואים ובניהם המשוחררים של  העבדים השחורים.

בעיתונות הצהובה הוזכר הקשר בין מריחואנה ומוסיקת הג'ז השחורה, והקשר בין ג'ז לשחיתות מוסרית איומה: הג'ז, שכונה מוסיקת רפאים אלילית,  מנוגן בקצב הגורם לנשים לבנות לנענע במרץ את ירכיהן. בני הגזעים הצבעוניים מעיזים לדרוך על צילו של אדם לבן, מעיזים להביט בעיניו של אדם לבן במשך זמן העולה על שלוש שניות, מביטים פעמיים בנשים לבנות ועוברים לחלק האחורי  של הרכבות (שם מקומם) שלא בדרך הקצרה ביותר. הכל בגלל המריחואנה.

אנסלינגר, מוסרים בעלי תיאוריות הקונספירציה,  היה נשוי ליורשת עשירה של בית מאלון, שהיה הבנקאי של בית דו-פונט, שהחזיק מצידו פטנטים לייצור הפלסטיק ומוצריו, וליצור הנייר מעץ. המוצרים האלה הביאו לקונצרן רווחים אדירים, שהיו מאויימים על ידי צמח הקנאביס, ששימש עד אז מקור זמין, זול ואמין לייצור נייר ואריזות.

ואיך לחם אנסלינגר בעד החוק?  למשל, הרופאים, שתחילה התנגדו מאוד באמצעות  איגודיהם הארציים לאיסור על הסמים, ודובריהם הופיעו בפני ועדות הקונגרס והביעו את דעתם המלומדת נגד החוק החדש, התקפלו לבסוף. זה קרה אחרי שאנסלינגר התנכל להם בשיטתיות. ב-1939 לבדה עצר משרדו 3,000 רופאים בעוון זה שרשמו למטופליהם סמים כתרופה. אחרי שהרופאים נכנעו, נרגע גם אנסלינגר: בין 1939 ל-1949 נעצרו על אותה עבירה רק שלושה רופאים.

בלי לזלזל בתיאוריות הקונספירציה האלה ובתפקידים שמילאו בית דו-פונט, בית מלון, בית הרסט והפקיד הנחוש הארי אנסלינגר, אין ספק שמקורו של האיסור החדש על הסמים הוא בבעלי האינטרסים הוותיקים והמובהקים ביותר.

*****

בגלל ביטולו של חוק היובש מצא את עצמו הפשע המאורגן מנוער ממקור הכנסה עיקרי. מנגנוני המשטרה (במיוחד הפדראליים) והמערכת המשפטים לא רק שהפסידו את התזרימים האדירים של כספי השוחד, אלא גם עמדו בפני שאלות הנוגעות לגודלם העצום, והמנופח מאוד לאור הנסיבות המשתנות. בהיעדר חוק היובש, עמדו הבלונים המנופחים האלה בפני סכנת התכווצות מהירה. ואילו הפוליטיקאים בוודאי התגעגעו מאוד לכספים הקלים שמימנו להם את מסעי הבחירות היקרים.

ואמנם, חלפו רק 4 שנים עד שמצאה הקואליציה של הפשע המאורגן ומערכות השלטון המושחתות  את התחליף לחוק היובש, והממשל האמריקאי יצא למאבק נגד הסמים. החוק המתאים, שהכריז על ייצור, שיווק וצריכה של סמים כפשע חוקק בשנת 1937. אנקת הרווחה נשמעה מיד מפיותיהם של לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי, אדגר הובר והמנגנונים הפוליטיים המושחתים.

שוב ניצחו הטימטום את הגאונות, הגזענות את האחווה והדיכוי את החופש.

מארצות הברית התפשט האיסור לעולם כולו. האו"ם, שמזכירו היוצא מתריע עכשיו נגד האיסור, מילא תפקיד מפתח בגלובליזציה של איסור הסמים. ארצות הברית היתה התורמת העיקרית לתחזוקת הארגון הזה, ובעל המאה היה גם בעל הדיעה. ב-1961 נחתמה האמנה הבינלאומית לאיסור הסמים, ומדינות האו"ם אולצו למעשה להצטרף אליה.

וביחד עם האיסור, התפשטו המחלות האמריקאיות המתלוות אליו לכל העולם. הפשע המאורגן הופיע בכל מדינה שבה  אסור על פי החוק לקחת שאכטה. ועם הפשע, כתאומים סיאמיים, הופיעו גם המשטרות המנופחות והמושחתות, מערכות משפטיות מנופחות ומושחתות, רפואה המשווקת תרופות סינטתיות יקרות ולקינוח טבח המוני של אזרחים חפים מפשע כמו זה המתחולל עכשיו במכסיקו.

הטענות שמשמיעים סנגורי האיסור הן שיקריות ומגוחכות. הרשות הישראלית למלחמה בסמים, מעבר לטענות הרגילות, גייסה הפעם גם את הפטריוטיזם, מפלטם העיקרי של הנבלים: "על רקע המצב הגיאופוליטי של ישראל ובעיות הביטחון שלה, הסכנות הגלומות בנזקי הסמים לתושביה אינן דומות לאלה שבאירופה ובארצות הברית, כך שהחברה הישראלית אינה יכולה לאפשר ניסיונות שעל דעת רוב המומחים נחלו כישלון חרוץ", הודיעו לנו אדוני הרשות.

שקר על גבי שקר. רוב המומחים, לא רק אלה שבחנה הוועדה הבינלאומית אלא גם אצלנו, מתנגדים לאיסור ורואים בו שטות. ואילו המצב "הגיאופוליטי" ו"בעיות הביטחון" רק סובלים מן האיסור.  האיסור אינו מונע שום צרכן סמים את הגישה אל הסם שהוא צורך. האיסור רק מביא לכך שהסם יהיה יקר ופעמים רבות גם דפוק.  האיסור לא רק בונה את הפשע המאורגן שבוודאי אינו תורם לביטחונה של החברה ולחוסנה, וכן הופך למסננת את הגבולות, הנפרצים בקלות ובתכיפות על ידי המבריחים המביאים לתוך המדינה חשיש מרוקאי נחות וגראס מלא זרעים וחול מסיני, והרואין מלבנון, כשיחד עם הסמים מוברחים גם נשק, זונות ומסתנני-עבודה.

*****

והגרוע מכל: העבריינות.

הנתונים ידועים: סעיף עבירות הרכוש בישראל הוא הגדול ביותר: יותר ממחצית העבירות והתיקים הן בתחום עבירות הרכוש.  אך מאות אלפי העבירות המדווחות והמטופלות הן רק חלק מאלה המתבצעות בפועל. על פי הסקרים, 29% מהישראלים  כלל אינם מדווחים  על עבירות רכוש, ולפי ההערכות עבירות הרכוש המדווחות מהוות רק מחצית מעבירות הרכוש המבוצעות בפועל.

המספרים האלה חשובים כי לפי ההערכות, רוב עבירות הרכוש מתבצעות על ידי עברייני סמים, הנאלצים לממן בדרך זו את ההתמכרות היקרה שלהם. נוסף על אלו  קיימות עבירות הסמים הישירות. אך על מספרן של אלה איננו יכולים ללמוד מפי המשטרה. מסיבות השמורות עימה, שאותן אפשר לשער בקלות רבה, בוחרת המשטרה לשדך את עבירות הסמים לעבירות המוסר, ולכן אי אפשר ללמוד מן הסטטיסטיקות הרישמיות כמה עבירות סמים יש. אפשר רק לנחש, על פי הנתון הבא: עבירות "המוסר והסמים" נמצאות במקום השני  אחרי עבירות הרכוש מבחינת שכיחותן.

מכך יוצא שרוב העבירות המטופלות על ידי מערכת אכיפת החוק הישראלית – המשטרה, התביעה ומערכת המשפט – קשורות קשר ישיר לחוק האיסור על סמים, והוא המהווה את הסיבה העיקרית לביצוען.  לא מדובר בחוק המונע עבריינות, אלא בחוק הגורם לעבריינות, ובמימדים עצומים. החוק הזה מביא למשטרה שאינה ממלאה את תפקידה, לפרקליטות מנופחת ולעומס העצום ולפיגור בטיפול בתיקים במערכת בתי המשפט. חוק האיסור על הסמים הוא הסיבה העיקרית לכך שבישראל החוק הוא צחוק, ומערכות אכיפת החוק מזולזלות – בצדק גמור – על ידי הרוב הגדול של האזרחים.

ביטול האיסור על סמים יפנה את המשטרה לעבודה רצינית ומעמיקה בתחומים הראויים לטיפול, במיוחד בטחון הפנים. הוא יחסל לחלוטין את הסחבת במערכת המשפטית. מכת ההסתננויות תצומצם למינימום. ביטול האיסור יהווה תרומה גדולה למצבה "הגיאופוליטי" של המדינה ולפתרון "בעיות הביטחון".

רק מה? לא יהיה צורך ברשות למלחמה בסמים ובאוכלי החינם שם.

אך עם כל הכבוד למערכת הישראלית, המפתח לביטול האיסור על הסמים מצוי במדינה שהיא-היא מקור הצרה: ארצות הברית. הרשויות האמריקאיות, כמו הישראלית, הודיעו גם הן על התנגדותן הנחרצת למסקנותיה של הוועדה הבינלאומית. היא פירסמה את השקרים הרגילים.

אבל, רגע, האם אין לארצות הברית נשיא חדש, צעיר ומבטיח, נאור, אמיץ, נחוש ונועז?  מדוע לא נשמע קולו נגד החוק הזה, שלידתו בגזענות חשוכה, בטמטום ובדיכוי שהפיצה ארצו בעולם?

מודעות פרסומת
11 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    מה טוב בנרקומנים ,רובם נתמכים ע"י ביטוח לאומי .סמים קלים הם גשר

    לקשים. אני כליברל, לא יכול להתעלם מקלושרים זרוקים ברחובות. לגבי

    עבודת המשטרה ,כבר נוכחתי לא פעם ,שהם בטלנים עצלנים לא מחפשים

    עבודה, המשכורת הדלה שלהם מגיעה בלאו הכי בסוף החודש .זאת גם

    אחת הסיבות לבטלנותם .הנוהל שאם אין תלונה אין חקירה,משאירה אותם

    ברוב המקרים חסרי יוזמה .תוספת כוח אדם וכלי רכב חדשים, לא שינו

    דבר. אולי גם הפחיתו את הסיכויים שלהם, לקבל תוספות שכר .

    אהבתי

  2. בן ציון,
    ב. אתה בעצמך מבחין בנרקומנים, אז מה עוזר החוק? אין אף אחד בארץ או בעולם שנמנע מהשגת הסם שהוא רוצה בגלל שיש חוק. ב. אין שחר לקביעה שלך שהקלים מובילים לקשים. ג. הקלושרים שזרוקים ברחובות הם בדרך כלל אלכוהוליסטים. רוב מעשני הסמים הקלים הם אנשים נורמטיביים לגמרי מכל בחינה. ד. החוק הקיים מעמיד את המשטרה במצב בלתי אפשרי והוא ראוי למחיקה מהספר גם מהבחינה הזאת.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפוהו,

      האם דבר שהציבור אינו יכול לעמוד בו ,יש לאפשרו ? גם שהאדם פוגע

      רק בעצמו. עישון סיגריות הוא אחד הנוהגים הפוגעים ביותר בבריאות ,

      והוא מותר ונורמטיבי .אז מה עם הערבות ההדדית . הטיפול בהם עולה

      הון למשלם המיסים ומקצר את חייהם .מה נורמטיבי בכך, שאדם לא יכול

      לתפקד, בלי עזרת הסמים. (לא מדבר על רפואיים) .כל עיניין ההתעסקות

      שמסביב צריכת הסמים ,הופכת את האדם לפרודוקטיבי יותר עבור עצמו ?

      אדם עבד ליצריו זה נורמטיבי .הטרדות מיניות היו נורמטיביות, מה איתן ?

      למדתי מהחיים עיקרון מעניין, כאשר שיטה פועלת ,היא פועלת לכל הכיוונים.

      בסופו של דבר כולם נפגעים ממנה. אני יודע שקלושרים הם הלומי אלכוהול,

      הייתי בפריז .זו רק דוגמה לאנשים מנוטרלים .

      אהבתי

      • בן ציון,
        התשובה לשאלתך היא כמובן כן. גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, יש לבטלה, וסופה להתבטל, כמו שקורה עכשיו במדינות דרום אמריקה ובחלק ממדינות ארה"ב, וכבר קרה בלא מעט מדינות אירופאיות, ובמוקדם (עדיף) או במאוחר יקרה גם פה. המחשבה שאפשר להפריד בין אדם ובין צמח שחביב עליו, או משקה שחביב עליו, היא איוולת פשיסטית,חירות שנוטלים לעצמם טיפוסים מעצבנים ומתנשאים שחושבים שהם יודעים טוב מאחרים מה טוב בשבילם. ראה כיצד הם מתאכזרים עכשיו לאנשים שמתפתלים מכאבים ומאיימים לגזול מהם סם קל העוזר להם, ושאינו ממכר כלל, ומבקשים להרגילם לתחליפים ממכרים של אופיום והרואין. כולל רופאים המתכחשים לשבועתם, שלא להזיק. ובאשר לפרודוקטיביות: א. תשאל רבים מהמוסיקאים, למשל, מה עושה אותם פרודוקטיביים. וב. הכל בחיים פרודוקטיביות? מה עם קצת כיף אחרי העבודה? אולי אתה רוצה לאסור בחוק גם את הטלוויזיה, בגלל שהיא לא פרודוקטיבית? או את ריקוד הבלט? ומה עם מסיבות? וסקס שאינו מיועד להולדת ילדים? אתה רוצה שאתחיל למנות לך את כמות הנזקים, הסכנות והאיומים הטמונים בשימוש בטלוויזיה, ריקודי בלט או מסיבות וסקס?

        אהבתי

  3. כבר למעלה מעשרים שנה אני כותב על ליגליזציה של סמים. לא רק קלים. לאחר הכל, כל פשיטה מוצלחת של המשטרה, עלתה בדמעות של אזרחים. מחיר הסם עלה כתוצאה מהמחסור וימשהו צריך לשלם את ההפרש בין היצע וביקוש. והפריצות לבתים מתרבות כל מי שחי בארץ יודע שכל בוגר בן 4 יכול להשיג בגנון השכונתי את הסם החביב עליו. מי שמתעניין בנושא ברצינות, מגלה שהחוקים נגד סמים עשו בארץ את מה שחוק היובש בארה"ב עשה לפשע, עליית המאפיה. מעבר לכך. בזמן שהמריחואנה הייתה חוקית, עוצמת הסם הייתה קטנה במאות אחוזים מהיום. כלומר כתוצאה מהחוק גדל הנזק למשתמש. כמו בלבנון הראשונה שהיה ברור שצריך לצאת ולקח כ-18 שנה עד שלמישהו היה אומץ לעשות את זה, כך הסיפור של הסמים. קנייה ופיקוח על מכירת סמים בבתי מרקחת מיוחדים תוריד את הפשיעה, אבל כמו תמיד בוחרים את כל האפשרויות עד מגיעים לאפשרות הנכונה, ובקצב הזה אולי נגיע גם לאחרית הימים.

    אהבתי

    • עמירם, אני יכול רק להסכים לכל מילה.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        מאפיהו,

        יש הבדל בין יצירה מוסיקלית מחול או ספרות שהן יצירת תרבות, לבין התגוללות

        האדם ברפש הבהמיות של יצריו .הפרודוקטיביות החשובה היא, מה שהאדם

        נותן לחברה בה הוא חי .כי אחרת לא היינו מגיעים לכלום ,אם היינו חושבים

        רק על עצמנו . לאן היתה מתקדמת האנושות ? יש היום מכוני גמילה גם לסקס.

        כל אחד בסופו של דבר, עושה את חשבון הנפש שלו על פי הבנתו .אני הייתי

        רוצה להשאיר לנכדי, עולם מתקדם ושמכבד את עצמו .מה שאתם מסכימים עליו

        זה פירוק החברה האנושית מערכים .

        אהבתי

  4. בן ציון,
    אני חושש שאין לך צל של מושג (ירוק) על מה אתה מדבר, וניזון מכל מיני דיעות קדומות ושום עובדות בכלל. ומכאן נובעים כל מיני ביטויים כמו "רפש הבהמיות" וכל מיני הבחנות חסרות שחר.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      כל אחד מעביר את קו הגבול שלו, המפריד בין חופש להפקרות .אתה

      יכול לאמר מה שאתה רוצה, זה לא ישנה דבר .לא נולדתי אתמול .

      וכך אני חי ,לא שופט אף אחד, כל אחד אוכל, בסופו של דבר, מה

      שהוא בישל. בתאבון .תקרא שוב מה שכתבתי לעיל ,עם מחשבה

      נוספת. האינדיווידואל לא יכול להתקיים, בלי קשרים עם זולתו ,שהם

      הדדיים וכדי לתחזק אותם צריך קודם כל לתת .בלי זה לא תקבל .

      יש לי מושג ירוק כהה, המתאים לי .

      אהבתי

      • בן ציון,
        לדעתי הקשרים עם הזולת צריכים לכלול מה שפחות כפיה, איסורים, שלילת חרות, דיכוי, גזענות, התנשאות וכו'. את כל אלה מייצג ומבטא האיסור המדינתי, שמאחוריו עומדים אינטרסים פרטיקולריים של מעטים, המתחזים להיות כלליים, מוסרים וכו'.

        אהבתי

  5. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    אני רואה שלא הבנת אותי . אני מדבר על קשרים בין אישיים

    פרטיים ולא קשר לשילטון ולחוקים המושתים עלינו .כי מכאן

    לדעתי הכל מתחיל .לדוגמה כאשר אתה הולך רגלי ברחוב

    ובמעבר חציה עוצר לך נהג את רכבו ונותן לך סימן לעבור.

    כאשר תהיה אתה הנהג ,הסיכוי שתנהג כמוהו גדול .אז מי

    צריך את החוק .הכל מתחיל מהפרט. איסורים מדינתיים באים

    כאשר הפרט גורם נזק בהתנהגותו לאחרים .איסור עישון

    במקום ציבורי, אילו המעשנים היו מתחשבים באחרים לא

    היה צורך בחוק .האם גם כאן אתה קובע שהחוק, הוא שלילת

    חירות ? אני רואה בחוק ,סדר חברתי המונע אנרכיה . הנזק

    הבריאותי, בסופו של דבר נופל גם על כתפי הציבור.אז

    למה לאפשר זאת .איסור קטיפת פרחי בר ראוי ?

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: