דילוג לתוכן

סיפור / אהבה ממבט ראשון

אוקטובר 13, 2013

פטר ואני עבדנו פעם במטבח של מסעדה אחת בצפון העיר, כשרה-חלבית, דוסים עשירים מהשכונה וגם מרמת-גן-בני-ברק שקיבלו אוכל לא מפונפן מדי במחיר לא מפונפן מדי והיו מרוצים. לא מזמן עברתי באבן-גבירול. לא רחוק מהעיריה.פתאום  אני שומע   מישהו קורא בשמי. והנה, זה  פטר, עם המכנסיים המשובצים האלה של  הטבחים. הוא קורא לי להיכנס. המקום  ריק מלקוחות – חמש אחרי הצהריים, לא בדיוק זמן לארוחות. פטר מושיב אותי, נעלם לרגע במטבח וחוזר עם צלחת נישנושים. ירקות אנטי-פסטי, ביצה קשה, גבינות. הבארמנית מביאה לנו בינתים שני לימונענע עם שוט של וודקה בפנים. ליד הקופה, על כסא גבוה, יושבת אשה שחורה יפה וקוראת עיתון. אני מצביע עליה ומבצע סימן שאלה – ניענוע מהיר של הראש מצד לצד מלווה בהרמת גבות.

"זה סיפור." אומר פטר.

"אני אוהב סיפורים".

"אתה זוכר את מנדל? מנדל השמן?"

"זה ש…"

"כן. בדיוק. המסעדה הזאת היתה שלו. הייתי שף אצלו. זה היה בערך שנתיים אחרי שפתח. יום אחד אנחנו יושבים פה – הנה, בשולחן הזה, בפינה – כל הצוות, וגם מנדל השמן. מדברים על איזה ריאליטי. בערך בשעה הזאת זה היה. בלי קליינטים בעסק. פתאום הדלת נפתחת, ונכנסים שניים. זוג. שחורים. האישה הכי יפה שראיתי בחיים, וגבר רזה, מתחיל להקריח, לבוש כמו פקיד. מכנסיים גברדין. חולצה עם צווארון ענק מהסיקסטיז. בגדים שמוציאים מהזבל, אחרי כביסה. הגבר מדבר אנגלית.

אנחנו יכולים לקבל משהו לאכול? אנחנו מאוד רעבים. הוא אומר.

מנדל לא אומר כלום, אז אני קם מהמקום, ואומר:

בטח, שבו בבקשה. מיד תקבלו תפריט.

האישה מסנוורת אותי ביופי שלה.

אתה לא מבין. אומר הגבר. יש לנו רק 13 שקל.

הוא מראה לי את המטבעות בכף ידו.

13 שקל, אתה מבין? אין לנו פה שום מנה ב-13 שקל. ב-13 שקל אתה יכול לקבל שלוש עוגיות קטנות לקפה ונשארת עם שקל ביד.

אני מסתכל על מנדל. מנדל מסתכל עלי. אני מושך בכתפי, חושב מה להגיד. אבל הגבר לא ממתין. לוקח את החוק בידיים. בכמה צעדים מהירים הוא מגיע אל הדלפק של הבאר. על הדלפק יש סלסלה עם כמה פרוסות לחם, שחזרה מאחד השולחנות של הצהריים. הגבר לוקח משם ארבע פרוסות. עוד שני צעדים, והוא מגיע לטוסטר שבפינת הבאר. ליד הטוסטר יש חבילה של פרוסות גבינה צהובה. הוא לוקח משם שתי פרוסות, מכניס פרוסת גבינה בין כל שתי פרוסות לחם. משאיר על הדלפק את הכסף. שתי מטבעות של חמישה שקלים, שלוש מטבעות של שקל. חוזר אל האישה ונותן לה סנדביץ אחד.

טוב, הסיפור ברור, לא? מסתנני עבודה בלי עבודה, מתים מרעב.

שישבו, אומר לי פתאום מנדל בשקט ופונה לבארמנית: תביאי להם מים.

אני מתרגם והם מתיישבים. אוכלים בתיאבון עצום את הסנדביצ'ים המסכנים שלהם. הבארמנית מביאה להם מים.

תגיד להם שאני מזמין אותם לקפה. אומר מנדל. אחרי שיגמרו לאכול. אצלי במשרד."

זה הסיפור של פטר. הוא ממשיך:

על מה שקרה במשרד של מנדל יש שתי גירסאות. מנדל יושב מאחורי השולחן שלו. השניים נכנסים ומתיישבים מולו בכסאות. הבארמנית מביאה להם שני קפה הפוך, למנדל סודה, ויוצאת.

"אתם רוצים עבודה?" שואל אותם מנדל עם האנגלית הדפוקה שלו.

השניים מהנהנים במרץ.

"אתם יכולים לעבוד פה. לעשות כלים." אומר מנדל. "זה בסדר?"

השניים מהנהנים במרץ.

"רק דבר אחד." אומר מנדל. "הליידי שוכבת איתי פעמיים בשבוע."

אני חושב שמנדל השמן קלט את המשפט הזה באנגלית באיזה סרט גנגסטרים בטלוויזיה, אומר לי פטר הטבח.

וכאן מופיעות שתי הגרסאות. לפי הגרסה של מנדל השמן, כפי שסופרה לפטר אחרי כמה חודשים, הגבר קם על רגליו בזעם, והאישה מושכת בידו ומושיבה אותו. לפי הגרסה של האישה, כפי שסופרה לפטר מאוחר יותר, זאת היא שקמה ממקומה בזעם והגבר תופס בידה ומושיב אותה.

ברשומון הזה יש הסכמה רק על המילה שנשמעת מכיוון הזוג אחרי התנאי של מנדל השמן. המילה היא:

"אוקיי".

וככה זה מתחיל. השניים עובדים בשטיפת כלים. פעם משמרת בוקר, פעם משמרת ערב. אבל יומיים בשבוע, האישה עובדת בוקר, והגבר עובד ערב. ביומיים האלה מנדל השמן מזיין את האשה אחרי הצהריים. לא רחוק מפה, בדירה שלו בבלוך. זה הסידור.

אחרי חודשיים, מנדל השמן מפעיל את הקשרים שלו. אתה מכיר את מנדל. בכל מקום יש לו מישהו. פה ישלו חבר, שם יש לו אח. הוא מזיז דברים.   האישה מקבלת רישיון עבודה. הגבר לא. הפקחים באים, תופסים את הגבר ומנפנפים אותו מפה. אני לא יודע לאיפה. אולי למחנה ההוא בנגב. אולי בחזרה לסודן. כן, הם סודנים, לא אמרתי לך?

עוד חודשיים עוברים, ומנדל מתחתן עם האישה. היא עוברת גיור. שנה אחרי שהיא נכנסה לאכול פה סנדביץ, היא יולדת למנדל תאומים. שני היצורים הכי מתוקים והכי יפים שראית בחיים שלך.

האישה – ברבנות נתנו לה את השם הגר – היא לא רק יפה. היא גם חכמה. פלפלית וממזרה.  לא עובר הרבה זמן, ומנדל השמן פותח עוד מסעדה. אוכל בריאות אפריקאי. בנמל. פתאום מתברר שיש המון ישראלים שאוהבים אוכל בריאות אפריקאי.  האישה מנהלת את המסעדה בנמל. המקום מפוצץ.  לא בגלל האוכל כמו בגלל האישה. יפה-אש. כבר אמרתי לך. אין מצב שאתה מוריד ממנה את העיניים.

פטר הטבח ממשיך: מנדל השמן כל הזמן אומר לי שזאת היתה אהבה ממבט ראשון. שהוא כל החיים חלם על האישה הזאת, ונדלק איך שראה אותה. הוא גם סיפר לי שכשהם ישבו אצלו במשרד לשתות את הקפה, הוא ראה במבט שלה שזה הדדי. שכמו שהוא דלוק עליה, היא דלוקה עליו.

היה מת.

התאומים גדלים קצת, ואז זה מגיע, ממשיך פטר את הסיפור.

"מנדל השמן נרצח." אני  נזכר. "ולאף אחד אין מושג מי עשה עליו את העבודה."

הסיפור היה בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה.רץ כמה ימים, עד שהיה סיבוב בעזה.

"בדיוק כך." אומר פטר. "לאשה היה אליבי. היא היתה במסעדה בנמל, כשמנדל נרצח פה מאחורה, בחצר, ליד הפחים. נשחט בצוואר כמו תרנגולת. האישה עם התאומים יורשת את הדירה של מנדל השמן בבלוך, ואת שתי המסעדות שלו. זאת פה וזאת בנמל. והמון כסף בחשבון שלו בבנק."

"וזאת היא שיושבת פה ליד הקופה?"

"לא. זאת הגיסה שלה.  שנה אחרי הרצח הם הגיעו מסודן. אתה זוכר את הגבר הרזה והמקריח? מתברר שהוא בכלל היה אח של הגר. לא בעלה. זאת שליד הקופה פה היא אשתו. הגר סידרה להם הכל עם ההוא ממשרד הפנים."

"ואף אחד לא יודע מי רצח את מנדל השמן." אני אומר ותוחב לפי פרוסת חציל אחרי שמזגתי עליה קצת שמן זית והנחתי עליה פרוסת גבינה.

"ואתה יודע מה?" אומר פטר הטבח, "לאף אחד גם לא אכפת. טיפוס מגעיל הוא היה. איך הוא אמר? הליידי שוכבת איתי פעמיים בשבוע. אהבה ממבט ראשון, יעני. היה יכול לקבל את שניהם לעבודה. לברר שהם בכלל אח ואחות, להתחיל עם האישה, לסדר גם לאח שלה רישיון עבודה על הדרך. מה רע? אבל מנדל השמן חשב שהוא הכי חכם בעולם."

"ומה עם הליידי-האלמנה-הגר?" אני שואל. "היא לא התחתנה?"

"מעניין שאתה שואל, כי בשבוע הבא החתונה." משיב פטר הטבח. "היא מתחתנת עם האח התאום של מנדל השמן. צביקי הרזה."

זאת אומרת, האח מבצע יבום כהלכה,

לא צריכה לחלוץ לו נעל ולא להביא  לו יריקה," גם פטר, גוי קרואטי במקור,   מפגין ידע בהלכה יהודית.

"צביקי הרזה?" אני מנסה להיזכר ולקשר,"רגע, רגע, זה לא הגנגסטר שקשור עם האלה מנתניה? נו, איך קוראים ל…"

"אתה נסחף," אומר לי פטר הטבח. "צביקי הרזה, התאום של מנדל, הוא פקיד במשרד הפנים. מומחה בסידור אזרחויות. היי, לאן אתה הולך?"

"חשבתי להגיע לנמל." אני אומר. "פתחת לי פה את התאבון, ופתאום בא לי על אוכל בריאות אפריקאי."

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: