Skip to content

ענתיקות/ סופה במדבר, פרק שני: מלכודת לסאדאם

אוקטובר 3, 2013

גירסת רשת מקוצרת לספר "סופה במדבר – הסיפור האמיתי", בהוצאת  ציטרין, 1991

סאדאם חוסיין פלש לכווית ב-2 באוגוסט של שנת 1990 אחרי שהפסיד במלחמת המחירים שניהל נגד מדינות המפרץ, ומשום שהאמין כי ארצות הברית תעמוד מן הצד.

חוסיין היה זקוק למחירי נפט גבוהים, משום שביקש לחדש את צבאו.

הצבא העיראקי גדל והתעצם מאוד במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בינו ובין האיראנים, בין השנים 1980 ו-1988. כשהסתיימה המלחמה עמד לרשותו צבא אדיר. אך כאשר הוא התבונן בשכנותיו מכל עבר, חטף סאדאם את "הלם העתיד".

הסעודים מקימים  חילות יבשה גדולים וחיל אוויר מתקדם, שבמרכזו החבילה הבריטית – אספקת מטוסי טורנדו בעשרות מיליארדי דולרים.

סוריה  וטורקיה הצטיידו אף הן בנשק רב וחדיש.

לסאדאם הסתבר כי הצבא שהספיק לו לצורכי החזית המזרחית נגד איראן, אינו מספיק להתמודדות עם האתגרים שגילה מצפון, דרום וממערב, שם נמצאת ישראל. זו שמרגל האטום מרדכי ואנונו, גילה בינתיים מה שידע על יכולתה הגרעינית.

אם לא די בכך, סאדאם היה  שקוע בחובות בסך 70 מיליארד דולר, חציים לשכנתו הסעודית ולנסיכויות המפרץ שתמכו במלחמתו נגד איראן, וחציים לבנקים במערב.

כדי להחזיר את חובותיו ובאותה עת לשוב ולחמש וגם לחדש ולהגדיל את צבאו, היה סאדאם זקוק למיליארדים רבים של דולרים. שהייתה לו רק דרך אחת להשיגם: להעלות את מחירי הנפט.

שם המשחק: מחירים

הקפיצה הגדולה ביותר במחירי הנפט, עד אז, הייתה בשנים 1973 ו-1974 בעת "חרם הנפט" הידוע, שהוכרז על ידי יצואניות הנפט הערביות אחרי מלחמת יום הכיפורים. אז עלו המחירים תוך זמן קצר מרמה של 4.5 דולרים לחבית, לגובה של 10.45 דולרים לחבית – עליה של פי 2.32 במחירים, תוך שנה.

אך קפיצה גדולה יותר במחירים ארעה כחמש שנים לאחר מכן. המחירים קפצו פי 2.78, מ-13.8 דולרים לחבית ב-1978, ל-38.85 דולרים לחבית ב-1979. לקפיצה הזו הביאו המהומות וחילופי השלטון באיראן, אחת מספקיות הנפט העיקריות של המערב.

לשתי הקפיצות הגדולות האלה לא הייתה הצדקה כלשהי מבחינת כלכלית. לא חל כל שינוי ביחסי "ההיצע והביקוש", ולא היה בשום רגע מחסור בנפט, או אף סכנה של מחסור. זה היה פשוט ניצול הזדמנות רגיל מצד חברות הנפט הגדולות ושליטי מדינות הנפט, כמו גם תעשייני הנשק, המנסים להגדיל את רווחיהם ללא הרף.

כאשר יש העלאות מחירים חדות, מגדילות  חברות הנפט את רווחיהן במאות ואף אלפי אחוזים, ותעשייני הנשק ממהרים למכור לשליטי מדינות הנפט מערכות נשק רבות נוספות בתמורה למצבורים החדשים של הפטרו-דולרים, כשהעמלות צונחות בדרך לכיסים הנכונים.

התהליך הזה זוכה לשיתוף פעולה מלא מצד המדענים מן האקדמיה וראשי תקשורת ההמונים. דעת הקהל מולעטת בהמוני מספרים וספרים, מחקרים וכתבות מפחידים ושקריים בעיקרם, אודות המחסור המדומה בנפט וסכנת המלחמות שבדרך.

אחד המרוויחים הגדולים של עליית המחירים ב-78/9 היה סאדאם חוסיין העיראקי. הוא פוטם בהמון נשק ותחמושת על ידי מעצמות המערב והמזרח כאחד, ופתח במלחמה נגד משטר ההייאטוללות החדש שכונן בשכנתו איראן על ידי האייטוללה רוחאללה חומייני.

בעקבות המלחמה הגיעו מחירי הנפט כבר ב-1981 לשיא של שנות ה-80 וה-90: חבית של נפט מ"תמהיל סואץ" נמכרה ביותר מ-40 דולר לחבית.

אבל מאז, לצערו של חוסיין, הלכו המחירים והידרדרו. התברר (שוב) כי המלחמה לבדה אינה מביאה לשום בעיות באספקת הנפט, ולקראת סיומה של המלחמה האיראנו-עיראקית, ב-1988, הגיעו המחירים לשפל. הם חזרו לרמה של תחילת שנות ה-70. מ-40 דולר ירד המחיר של חבית מתמהיל סואץ ל-12.75 דולרים לחבית.

ושנה לאחר מכן התייצבו המחירים סביב 16 דולר.

הכוויתים המרגיזים

סאדאם חוסיין  היה זקוק להרבה יותר מ-16 דולרים לחבית כדי למלא את קופתו הריקה אחרי המלחמה. הוא התגעגע מאוד למחירים של 30 דולרים ויותר.

אך בדיוק בגלל הסיבות האלה, ביקשו שכניו של סאדאם מדרום להוריד את המחירים. למלך הסעודי ולאמירים של כווית ונסיכויות המפרץ האחרות לא היו חובות, והם חששו מאוד מהשליט העיראקי שהתפנה זה עתה מהמלחמה האיראנית שלו.

לכן העדיפו השכנים מדרום לממן את רכישות הנשק המוגברות שלהם באמצעות גידול בכמויות הנפט שמכרו, ולא על ידי העלאות מחירים.

כדי להרגיע במקצת את הנמר מבגדד, ניאותו השליטים הדרומיים להסכים לדחייה בפירעון חובותיו של סאדאם. המלך הסעודי מחק לחוסיין את חובותיו.

אך סאדאם לא היה מוכן להסתפק בפרוטות.

הוא עשה את המהלך שלו באמצעות אופ"ק, ארגון המדינות מייצאות הנפט, שבו יש למדינות הערביות השפעה מכרעת. בסוף 1989 הודיעה אופ"ק, במענה ללחציו של חוסיין, על הגבלה במכסות הייצוא של המדינות השונות, במגמה להגיע ל"מחיר הרפרנס" (הבסיס להתייחסות) המומלץ של הנפט מתוצרת אופ"ק: 18 עד 20 דולר לחבית. בוועידת שרי הנפט של אופ"ק שנערכה בחודש מרץ 90 בווינה, לחץ סאדאם לכך ש"מחיר הרפרנס" יעלה ל-20 עד 22 דולר החבית,  אך לא הושגה הסכמה על כך.

ובכל אותה העת טירפדו שכנותיו מדרום של חוסיין את מאמציו. הם ציפצפו על ההחלטות של אופ"ק. הגדילו את התפוקה והמחירים ירדו בהתאם. 

 בינואר 1990 נמכרה חבית של נפט מתוצרת אופ"ק במחיר ממוצע של 19.69 דולר. עד לתחילת יוני של אותה שנה הדרדר המחיר ל-13.84 דולר לחבית.  הכל בגלל ההפקה המוגברת של נסיכויות המפרץ, ובראשן כוויית,  וסעודיה.

 סאדאם חוסיין רתח.

 

אזהרות מבגדד

 האיומים לא איחרו להגיע.  טארק עזיז, שר החוץ העיראקי, אמר ב-3 במאי, 1990:

"המדינות המשחקות במחיר הנפט באופן בלתי אחראי במטרה להשיג רווחים מוגבלים חייבות לדעת כי הן עושות משגה חמור… ומחובתנו להזהירן שלא ימשיכו בכך."

ואילו בטאונה של מפלגת הבעת' השלטת הודיע באותו יום:

"בשעה שחוגים ציונים ואימפריאליסטים מנהלים מסע השמצות נגד עיראק, הצפת השוק בנפט על ידי מדינות מסוימות משרתת למעשה את מטרותיהם. על המדינות האלה להיטיב את דרכן ללא דיחוי ולכבד את מכסות ההפקה המוסכמות."

אך מדינות המפרץ לא היטיבו את דרכן.

המחירים הידרדרו והלכו.

לסאדאם היה נראה שהאמיר ג'אבר אל סבאח, שליטה של כווית,  מתגרה בו. 

באביב 1990 החל סאדאם  להזיז כוחות צבאיים דרומה, לעבר כווית, והזכיר כי לעיראק יש "תביעות טריטוריאליות" כלפי האמירות.

מה אמרה השגרירה

במהלך חודש יולי 1990 הזהירו האמריקאים כמה פעמים את האמיר אל סבאח מכוויית באשר לכוונותיו ההתקפיות של השכן  מצפון. שליטה של כווית טען כי סאדאם סתם מאיים, כדי שכווית תתאים את עצמה למדיניות המחירים שלו.

התנהגותו של האמיר הייתה  מפתיעה ביותר. האמריקאים ציפו שהוא יבקש מהם הגנה. אך מה יכלו האמריקאים לעשות לנוכח אדישותו?

לא רק את האמיר הזהירו האמריקאים. ב-25 ביולי 1990, בוועידה בינלאומית שבה השתתפו שרי החוץ של ארצות הברית ושל ברית המועצות, אמר שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר לעמיתו הסובייטי אדוארד שוורנדזה, כי ארצו חוששת מהתקפה עיראקית על כווית. שר החוץ הסובייטי ניסה להרגיע את עמיתו. האמריקאים הופתעו שוב: הסובייטים אדישים גם הם, כמו האמיר מכוויית.

מה יעשו האמריקאים, לנוכח הידיעות הבדוקות שבידיהם, על כוונותיו של חוסיין?

והנה, באותו יום עצמו, שבו נפגשו בייקר ושוורנדזה באירופה,  25 ביולי 1990, נערכה בבגדד פגישה בין השגרירה האמריקאית בבגדד, המזרחנית אפריל גילספי ובין סאדאם חוסיין.

רודן סאדאם חוסיין ושגרירה אפריל גילספי: "אין כל עמדה"

בפגישה הועלו כמה נושאים.  באשר ל"תביעות הטריטוריאליות" של עיראק מכווית, אמרה השגרירה כך:

"לארצות הברית אין כל עמדה בעניין סכסוכי הגבול הפנים-ערביים, כמו הסכסוך בין עיראק וכווית. אך ארצות הברית מודאגת מריכוזי הכוחות העיראקיים ליד הגבול הכוויתי."

ההערה הזאת הופיעה בפרוטוקול השיחה, כפי שהתקבל במשרד החוץ האמריקאי.

ברור לגמרי כיצד פירש סאדאם חוסיין את דברי השגרירה גילספי. מבחינתו, היה זה אור ירוק. האמריקאים אמנם "מודאגים", אך הם יעמדו מהצד אם יפלוש לכווית. שהרי אין להם "כל עמדה" בסכסוך הזה.

כלומר: הם לא יעמדו לצד הכוויתים!

אם לא די בכך, סאדאם גם הוא ידע היטב כי במהלך חודש יולי, בעוד הוא מגדיל את צבאו בגבול הדרומי, ערכה שייטת קרב של הצי השביעי האמריקאי תמרון מאיים במפרץ הפרסי – אך לפתע סבה השייטת לאחור ונעלמה מהאזור.

הנה עוד ראיה לכך שארצות הברית אינה מתכננת התערבות צבאית!

פרשת השגרירה גילספי עוררה תמיהות רבות  לאחר שפרצה המלחמה. כאשר פלש סאדאם לכווית הוחזרה השגרירה גילספי לוושינגטון ונאסר עליה לקיים מגע עם התקשורת. גילספי נעלמה מעיני הציבור במשך שבעה חודשים ויותר. כאשר גבר זרם השאלות היא הובאה להעיד לפני ועדה של הקונגרס בוושינגטון. זה קרה בחודש מרס, 1991.

גילספי הופיעה לישיבת הקונגרס ויצאה אותה כשהיא מלווה במשמר כבד של חיילים חמושים.

עדותה רק סיבכה את הפרשה.

השגרירה השתקנית טענה שפרוטוקול השיחה מה-25 ביולי 1990 זויף על ידי סאדאם חוסיין. לדבריה אמרה לו שארצות הברית תעמוד על כך שיישוב הסכסוך בינו ובין האמיר מכוווית יעשה בדרך של משא ומתן והסכמים, ולא בדרך של איומים ואלימות. גילספי אמרה שסאדאם נבהל מדבריה, כי הבין שארצות הברית תהיה מוכנה להלחם לצד הכוויתים.

אבל העדות הזאת מעוררת שאלות רבות. אם זה היה כל העניין – פשוט זיוף עיראקי של פרוטוקול שנשלח על ידי השגרירות בבגדד והתקבל במשרד החוץ בוושינגטון – מדוע היה צורך לבודד את השגרירה במשך חודשים ארוכים ולאסור עליה מגע עם העיתונות?

וכיצד ניתן להבין את תגובת משרד החוץ לדברי השגרירה, שהפרוטוקול אמנם סולף, אך הוא גם "נכון מהותית"?

ואם "נבהל" סאדאם מדברי השגרירה ב25 ביולי, כדבריה, כיצד פלש כמו גדול לכווית שבוע אחר כך?

ומדוע לא הופנתה אליו אפילו אזהרה אמריקאית אחת לפני הפלישה?

מלכודת פתאים בכווית?

כיצד קרה הדבר, שסאדאם חוסיין פלש לכווית בלי לחשוש מתגובה אמריקאית?

מהלך המאורעות יכול להיתפס גם כשרשרת של משגים ואי הבנות, כפי שקורה לעתים במערכת הפוליטית.

אך מעשיו ותגובותיו של סאדאם חוסיין מעידים כי לדעתו שלו, אמנם טמנו לו האמריקאים מלכודת. אך הוא לא יכול היה להודות בכך בגלוי, כדי שלא יצטרך להודות בתמימותו או בקוצר ראייתו, שלא לומר טיפשותו.

על הרקע הזה ניתן להבין את הזעם האישי העצום שהפגין סאדאם חוסיין כלפי הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש. מבחינתו, הוא נכנס ללא חששות לכווית כדי לזלול את גבינת הנפט, ואז, לפתע, סגר עליו בוש את דלת הברזל האמריקאית.

מתוייג ב"ענתיקות"

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

5 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    מאמר כמעט היסטורי מעניין ,המראה שקבלת החלטות מדיניות

    שגויות, מתקבלות ע"י מנהיגים להוטים ומסונוורים .אני זוכר

    כשסדאם חוסין פלש לכווית ,אמרתי שהוא בלע צפרדע גדולה

    מדי, כשהיה אז פרק זמן קצר של הלם , לפני התגובה העולמית .

    אהבתי

  2. נכון, הוא נכנס לראש משוגע, והיה נדמה לו שזה כמו פעם: מלך שחסר לו כסף יוצא למסע שוד מול ממלכה קטנה סמוכה, טרף קל , שהתברר הפעם כגבינה שבמלכודת. אגב, גם האיראנים משחקים כאילו שהם בימים של פעם, כשאפשר היה להקים אימפריה מהגאנגס עד מדריד ולעשות מכל הלא מוסלמים ד'ימים. מעניין מה יקרה להם כשיגלו שבלעו יותר מדי וש"הכתם על המפה" מתכוון להישאר עליה.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      זו דרכם ,כמו שעוד לא ויתרו על השמלות והתחבושים של

      האחשוורוש. יש בטהרן גם סמלים ענקיים של חרבות מצטלבות.

      כמו שכתבתי לטיביניו ,שבמליונים יש הרבה אפסים .מה שהם

      עושים בהצהרותיהם, זה לעורר בנו את יצר התוקפנות ,ואחר

      כך לשאול ,נו מי התוקפן האמיתי ?.אין ספק שהעולם המערבי

      עדין לא קולט את צורת הפעולה "המתוחכמת" שלהם. הם

      מנסים להעליב אותנו ולעשות אותנו כביכול קטנים ,כדי "שנראה

      להם" . הם רק לא מבינים שהחלטות בעולם המערבי, נעשות

      בשיקול דעת של הרבה גורמים ולא כמו אצלם, תחבוש

      ושמלה אחת .אצלם קובע הכבוד האישי, לכן הם מכוונים לשם

      את חיציהם .לפי התנהגותם הנוכחית ,הם לא שונים מסדאם

      חוסין וגורלם יהיה דומה .

      אהבתי

  3. בן ציון
    שלא תהיה לך טעות, חליפות ועניבות מגוחכות בעיני הרבה יותר משמלות ותרבושים. אנשים הולכים כשעניבת חנק כרוכה על צווארם, וחושבים שאף אחד לא שם לב שהם תלויים, רק בגלל שהחבל של העניבה במקרה שלהם משתלשל כלפי מטה. והלוואי שהייתי יכול להיות שותף לדעתך בדבר העדיפות הלוגית של "העולם המערבי", שלפי דעתי הוא מסוכן לעתיד העולם הרבה יותר מבעלי התרבושים, ומאוד לא לוגי, וכבר כתבתי לך את דעתי בנושא: העולם המערבי הנשגב הזה מוביל בעיניים פקוחות לחורבנו של העולם.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,

      אני מכיר בהשקפתך ,אבל הסיכון מהעולם המערבי הוא בטווח הארוך

      יותר .ברור שאין גם שום לוגיקה בהתנהלותו והוא נוסע כמו אוטובוס עם

      נהג מסומם .התייחסתי רק להבדלים בין צורות החשיבה ומה לדעתי יקרה

      בסופו של דבר. "אללה יוסתור" (ישמור האל).

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: